[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
] [
סאונד
] [
ויז'ואל
] [
מלל
] 
 New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה


הפורומים





אמה אור
 /
מעבר לאופק

פרק 1:

"על מה את מדברת?!" שואלת אותי ענבל בפליאה, כאילו באמת אין לה
מושג על מה אני מדברת... הייתה צריכה להיות שחקנית ענבל
הזאת...
"זה מה שאת חושבת עלי?" היא מוסיפה את זה עם מבט עצוב, היא
יודעת בדיוק מה אני חושבת עליה, הזונה הקטנה, יש לי חשק...
"טוב, אם אין לך מה להגיד לי, אז אני חושבת שהשיחה הזאת
מסתיימת כאן. את יודעת איפה אני נמצאת אם תרצי לדבר..."  היא
מסיימת את השיחה במשפט ששמעה בטח באיזה סרט. אני שותקת ובוהה
בה יוצאת מהחדר ודואגת להשאיר רעש טריקת דלת. אה! תיכף אני
אשלח אותך לאיזה שהוא מקום 'את יודעת לאיפה' אני מחקה אותה
בלב.
                             
יופי, הלכה, עכשיו יהיה פה שקט. אבל בו, בו עוד לא גמרתי לטפל,
הוא יקבל את שלו 'אולי תבואו לישון אצלי? ההורים שלי מחוץ
לעיר', אני שוב מחקה אותה. לישון אצלה, לא ידעתי שככה קוראים
לזה היום....
אני מסתכלת על השעון, 6 עבר מזמן, הוא לא מאחר בדרך כלל, אולי
הוא הלך לישון אצלה עוד פעם...
אני שומעת את הדלת נפתחת, אני מסתכלת והוא עומד שם, מחייך,
תיכף לא יהיו לו כל כך הרבה סיבות לחייך,
"שלום", הקול הזה שלו יכול להמיס אותי לפעמים,
"שלום גם לך..", אני אומרת ומרגישה צורך עז להוסיף: "נהנת ביום
שישי?"
הוא שוב מחייך. מה כל כך מצחיק כאן?!?
"תקשיבי אור..." אני עושה את מה שהוא הכי שונא וקוטעת אותו
באמצע, "לא אתה תקשיב לי עכשיו!" הוא הולך לסגור את הדלת, הוא
מכיר אותי יותר מדי טוב, ויודע שהולכת להיות כאן התפרצות, אני
רואה את הפרצוף הזה שלו, שהוא עושה רק מתי שבא לו להיעלם.
"אוף איתך! אל תעשה את הפרצוף הזה! שב בשקט ותן לי לדבר", הוא
מתיישב לידי ומסתכל עלי במבט חשדני.
"רואי.." אני נעצרת לרגע, לוקחת נשימה עמוקה ונעמדת לתפוס ממנו
מרחק, "אני יודעת מה קרה עם ענבל.." זהו אמרתי את זה.
"אני יודע", ואני מחכה שימשיך לדבר, אבל כלום. הוא שותק. עכשיו
אני באמת מתחילה להתעצבן, זה מה שיש לו להגיד?!? לא רוצה
להתחמק? להוכיח שהוא חף מפשע?! להגיד את המשפט הזה שהוא תמיד
אומר?.... פשוט 'אני יודע'? זה הכול? אני עושה פרצוף של
מאוכזבת. ואז הוא ממשיך, "ראיתי את ענבל בחוץ, לפני שבאתי, היא
אמרה שניסית לדבר איתה, שאת יודעת," הוא לוקח נשימה עמוקה
וממשיך לדבר "תראי אור, אני לא אשקר לך, נכון, התנשקנו," אני
מתחילה להרגיש את המחנק המעצבן הזה בגרון ויודעת שכבר זלגו לי
דמעה או שתים, והוא ממשיך,"אבל אני מצטער", גם אני מתחילה
להצטער על הרבה דברים, "אני באמת מצטער.. חשבתי על זה כל כך
הרבה, אני לא יודע איך נתתי לעצמי לעשות דבר כזה... את יודעת
שאני אוהב אותך"
'אוהב אותך' אני חוזרת על זה לעצמי בראש, אם זו אהבה, באמת
שאני מעדיפה להיות לבד.
הוא נושף כאילו הוסר מעליו עול, ואז אני מנסה לדבר, "א.." אבל
אני מתפרצת בבכי, אוף לא רציתי שזה ייקרה, לא רציתי שהרבה
דברים ייקרו "ל..למה?..", אני שואלת בקושי.
"אור.. די... אני לא יכול לראות אותך ככה.." הוא אומר ומלטף לי
את הראש, אני מתרחקת ואומרת לו בקול חנוק מדמעות "היית צריך
לחשוב על זה קודם". אני יוצאת מהחדר, הולכת לשירותים ובוכה,
מצטערת על הכול, מצטערת שאנחנו ביחד, מצטערת שפגשתי אותו
מצטערת שהתאהבנו, או שככה לפחות חשבתי, מצטערת שבכלל העלתי את
הנושא, פשוט בוכה, ומצטערת.....
אני שוטפת פנים, נרגעת וחוזרת לחדר שלי.
"את בסדר?", מה נראה לו? אני מגלה שהחברה הכי טובה שלי החליטה
להתמזמז עם החבר שלי, בטח שאני בסדר! "כן", אני עונה ומשקרת.
"אור, אין לי איך להסביר את עצמי, שום דבר שאני אגיד הרי לא
ישנה את מה שקרה, שום דבר שאני אומר לא יגרום לך לסלוח לי או
לבטוח בי שוב,  אני רק מקווה שתוכלי איך שהוא להבין בכל זאת,
תנסי".  
הוא נושק לי על הלחי, ויוצא מהחדר, הריח שלו עדיין כאן. המילים
שלו עדיין מצלצלות לי בראש, אבל אני לא מצליחה להבין אותו,
להבין אותה, להבין את העניין את זה, אני לא מצליחה לסלוח לאף
אחד מהם, לא רוצה לסלוח לאף אחד מהם, מותר לי לכעוס, אחרי הכול
הם בגדו בי, שניהם.
אני אומרת 'מצטערת' לאוויר ונוחתת על המיטה. בוהה בתקרה מלאת
הכוכבים שלי, שתלינו ביחד, אני רואי וענבל. כמה עברנו ביחד אני
רועי וענבל, יותר מדי אולי...



                                     


 



פרק 2:

'מה? מה?' אני מתעוררת בבהלה ומגלה שמישהו החליט להתעורר בשש
בבוקר ולהתקשר לאנשים, "בוקר טוב אורי..." אני שומעת מישהו
מהצד השני של הטלפון, "מזל טוב!", אני עדיין לא מזהה את
הקול...
"מה מזל טוב? עכשיו שש בבוקר!" אני צועקת לכיוון השני. אני
שותקת רגע כדי לחשוב... "אופק?"  
"בטח אופק! מי חשבת שזה? סלאש?" היא מעלה לי חיוך, "מה מזל
טוב?" ואז נופל לי האסימון... סוף,  סוף 17. כמה שחיכיתי לגיל
הזה...
"תגידי מה נפל עליך? מה זאת אומרת מה מזל טוב? אני מתעוררת בשש
בבוקר, מסתכנת בהתאבדות כשאני מתקשרת אליך בשעה כזו, וזאתי
שואלת מה מזל טוב..." אופק אומרת כמובן שבצחוק.
"את לא יודעת מה נפל עלי..." אני אומרת וכדי לא להרוס את
המחווה מוסיפה "תודה אופק, הרבה זמן לא חייכתי ככה..."
"טוב שולה," אני שונאת שהיא קוראת לי ככה, "אני אבוא אליך
היום, אולי אני אביא עוד איזה 70 חברה ונרים מסיבה... אם אני
אצליח אני יביא את סלאש והסנייקפיטס... טוב שולה?" ושוב אני
מחייכת, "טוב.. סורי לישון", אני מנתקת את השפופרת, שכחתי בכלל
שיש לי יום הולדת, אחרי אתמול... מי היה זוכר...

אני קמה והולכת למטבח, וכמו כל יום הולדת מחכה לי על השיש
עוגה, והבית כולו מקושט בבלונים. אפילו פתק מאחותי יש השנה...

עד שאני אוכלת, רואה קצת טלוויזיה ומתלבשת, כבר עשר. אני הולכת
לחדר ומנגנת קצת בגיטרה, לא אין לי חשמלית, אבל אני אוהבת את
הקלאסית שלי... אני בטוחה שאם הייתה לי גיבסון הייתי אוהבת גם
אותה...
אני שומעת דפיקה בדלת אני קמה לפתוח והחמולה נכנסת בקריאות,
שירים ובלונים. וכמובן המסורת החגיגית עוגה בפרצוף, אני מודה
מקרב לב לכולם על 'ההפתעה' ומציינת שהעוגה השנה הייתה יותר
טעימה.
אני יושבת עם החבר'ה בחדר כשפתאום נכנס רואי.
"יו רואי! מה המצב?", "אחי מה קורה?"
כמובן קריאות החברה, הוא ניגש אלי, אומר לי באוזן 'מזל טוב'
ונושק לי על הלחי, יוצא מהחדר ואני אחריו, ואחריי מבטם של
כולם. אנחנו נעצרים במסדרון, "מזל טוב חמודה". אני מסתכלת עליו
במבט מבולבל, אני לא יודעת כבר מה להרגיש, איך להרגיש, אם
להרגיש...
"רואי, אני צריכה זמן, זמן עם עצמי, זמן לחשוב, זמן להבין, זמן
להחליט".
"אני מבין." רואי הולך ואני בוהה בו מהקומה העליונה עד שדלת
הכניסה נסגרת.
אני חוזרת לחדר שלי, החבר'ה כמובן ניסו להקשיב לכל מילה אז
פתאום נהייה שקט, איך שנכנסתי מטר של שאלות נפל עלי, ואחרי מבט
קטן של אופק לכולם, השאלות פסקו ו'החגיגה' המשיכה.
איזה יום עצוב ליום הולדת.


כולם הלכו ולי כמובן נשאר הבלגאן. אני ואופק מסדרות את החדר
בשקט מופתי.
"אני יודעת". אופק פתאום אומרת, וקשה לי להבין על מה היא
מדברת.
"מה..?"
"אור, בבקשה אל תכעסי גם עלי, לא ידעתי איך, לא רציתי להרוס לך
את היום הולדת, אבל תאמיני לי שהם חטפו על הראש..."
אני מתחילה להבין לאט, לאט על מה אופק מדברת, אני רוצה להבין
אותה, אני כל כך מאמינה לה, אבל בכל זאת בתוכי יש כעס כל כך
גדול עליה, "אופק די, אני רוצה זמן להיות עם עצמי, נמאס לי
מכולכם, תודה רבה על יום הולדת מאוד שמח"
אני יודעת שאני לא מתכוונת לאף מילה, דווקא עכשיו אני הכי לא
רוצה להיות לבד, דווקא עכשיו אני הכי צריכה את אופק, אבל דווקא
עכשיו אני רוצה לכעוס עליה.
אופק לוקחת את הדברים שלה אומרת לי להתראות והולכת. ושוב אני
נותרת לבדי, ושוב נופלת על המיטה, ושוב הכוכבים הללו, אני
פותחת חלון ומסתכלת על הכוכבים בחוץ, מחליטה שאלו יותר טובים,
יותר יפים, פחות כואבים.
לאט, לאט אני מתחילה להוריד את הכוכבים מהתקרה שלי, את הכוכבים
שאנחנו תלינו ביחד, אני רואי וענבל. כמה עברנו ביחד שלושתנו,
יותר מדי אולי...


                                     






פרק 3

אני יושבת על המיטה, עם השפופרת של הטלפון ביד, מחייגת ומתחרטת
אינספור פעמים, אני צריכה את רואי לידי, אני צריכה את אופק פה,
אני צריכה את ענבל, אבל שלושתם כאילו חברים בכנופיית 'החלטנו
לעצבן את אור', לא מגיע לאף אחד מהם שאני אבין, מותר לי לכעוס
קצת, מותר לי, אפילו כדאי לי. אז למה זה כל כך קשה לי?!? המוח
אומר לי לכעוס, נותן לי פקודה, מן צו כזה, 'קדימה יש לך אישור
לכעוס', אבל הלב, הלב הזה שעושה לי כל כך הרבה צרות, אומר לי
שאין על מה לכעוס, שהכול יעבור, אומר לי לא לדאוג, לקחת דברים
בקלות. וכמו תמיד אני מקשיבה ללב הזה, אני צריכה להחליף אותו,
נראה לי שיש לי אחד מקולקל, עושה יותר מדי צרות.


אופק באה אלי, נכנסה לחדר, חיבקה אותי חזק, חזק, ואני בכיתי,
התרוקנתי, ואופק רק חייכה, ושנינו ישר סלחנו אחת לשנייה,
ושנינו ישר הבנו אחת את השנייה.


הזמנו סרט בממיר, הסרט לא היה משהו, אולי כי לא ממש התעמקנו
בו, יותר דיברנו, סיפרתי לאופק הכול, היא הייתה שם, והיא ראתה
הכול, והיא כבר ידעה הכול, אבל היא בכל זאת הקשיבה בעניין
גמור. סיפרתי לה איך שביום שישי כשישבנו כולם בסלון של ענבל,
איך שרואי עלה לשירותים, ואיך שענבל הייתה צמאה, ואיך שאני
חיפשתי את רואי שלא חזר אחרי הרבה זמן, הייתי צריכה את הפלאפון
שלי, שהיה בכיס שלו, ועל הכיס הזה הייתה היד של ענבל, והיד של
רועי.... והלשון של שניהם, ואיך שברחתי, ואיך שרציתי למות ואיך
שכעסתי, ואיך שכאב לי, ואיך אני שמחה שהיא פה איתי.

וככה שוב עם דמעות בעיניים סיפרתי הכול, ושוב התמונה של שניהם
עמדה לי בראש, ושוב כעסתי, וכל כך לא רציתי לסלוח, אבל כל כך
לא רציתי לריב.

"אור, הוא אוהב אותך, את הרי יודעת שאני מכל האנשים לא אבלף לך
במצבים כאלה, צעקתי עליו כמו מטורפת, אני ראיתי את המבט שלו,
את העיניים שלו, והקול, והמילים שלו שבאו מהלב, אור, או שהוא
שחקן ממש טוב, או שהוא באמת, אבל באמת, אוהב אותך"
ואיך שהיה לי נעים לשמוע את זה, אבל ניסיתי להבין, איך הוא
יכול לומר שהוא אוהב אותי?
זו אהבה?
"אני לא יודעת, אני עוד צריכה זמן"
"קחי את הזמן שלך, קחי כמה זמן שאת צריכה, אבל אל תשכחי את
הדברים החשובים".
וככה אופק השאירה אותי עם מילים באוויר, עם חומר למחשבה, עם
חדר ריק והלכה.
ושוב עוד לילה, והפעם כבר אין לי כוכבים על התקרה, והפעם זה
כבר לא שלושתנו, כי אולי מספיק מה שעברנו, כי אולי זה נועד
להיות הסוף, ואולי זו בכלל התחלה חדשה, ואולי...



                                     






פרק 4

"אור פליז... למה כל שישי אני צריכה לרדת על הברכיים כדי לשכנע
אותך?!? פליז! בואי, יהיה כיף, מבטיחה..."
אופק הזו, חברה הכי טובה שלי והכי מעצבנת. אני לא מבינה את
הקטע של ללכת ביום שישי למסיבה 'פרועה', כל מסיבה אותו הדבר,
אותה מוזיקה, שום אקשן שום כלום. מתלבשים, מתארגנים, אם רוצים
להשקיע אז לפעמים מתאפרים, וכל זה, שעתיים שלמות, ועל מה?
לראות את האנשים שאת רואה כל יום, בתוספת כמה דבילים, רוקדים
לצלילי מוזיקה מחרידה, אם אפשר לכנות את זה מוזיקה בכלל, צליל
שחוזר על עצמו במשך 10 דקות!
"אור פליז... את יודעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אני אעשה הכול
בשבילך נכון?.."
לא נכנעת הילדה, אבל כמו כל שישי אני משתכנעת וחושבת שבמילא
אין לי שום דבר יותר טוב לעשות. אז למה לא?
"טוב אופק, אבל רק שתדעי, שאם נחשב כמה את חייבת לי על כל
מסיבה שהלכתי איתך בכפייה, נגיע למשהו מאוד גדול, אז קחי את זה
בחשבון"
"טוב, טוב אני באה אליך באחת עשרה, תהיי מוכנה!"
אנחנו מנתקות, אני מתחילה להתחרט שהסכמתי, וקמה להתלבש.
אני לוקחת לי מכנס ג'ינס מתרחב שקניתי מציפי וחולצה שאימא שלי
קנתה לי השבוע מפוקס.


באחת עשרה ודקה מתייצבת לה אופק בפתח דלת חדרי, מדיפה 'נועה
קשארל '. "הופה אופק.. מה הריח? לכבוד מי התקלחת...? מישהו
מיוחד הולך להיות שם?"
אופק מחייכת לה חיוך קטנטן וזה כבר אומר הכול, רותם יהיה שם.
אח, רותם ואופק איזה סיפור מהאגדות, הוא אוהב אותה, היא אותו,
הם יישלחו מבטים אחד לשני, יפלרטטו קצת, אולי ירקדו- תלוי במצב
רוח, אבל אף אחד לא יעז לעשות כלום, למה? תשאלו אותם....
"זזנו?" אופק שואלת בהתרגשות, אנחנו לוקחות את התיקים ויוצאות
לדרך.


את המוזיקה יכולנו לשמוע עוד 3 רחובות לפני הבית הנכון, ככה
שלא הסתבכנו במציאת הבית, איך שהגענו קיבלו את פנינו שריקות
הדבילים משכבה יב'. "הופה איזה כוסיות!", "איזה שוות!", אם לא
הייתי כל כך עייפה הייתי מראה להם כמה 'שווים' הם ייראו אחרי
טיפול שלי. הם כל כך מעצבנים אותי, חושבים שבגלל שהם גדולים
ממך בשנה, אז מותר להם להעיר לך הערות סקסיסטיות ומעצבנות. טוב
מילא, לומדים להתעלם מהם.
להפתעתי, המסיבה הייתה נחמדה, טוב בסדר היא הייתה טובה,
המוזיקה הייתה טובה, בקושי טראנסים וממש הרבה גיוון, אפילו רוק
ישראלי, מה שנדיר ביותר במסיבות אצלנו.
אחרי שעות של ריקודים התחלתי להתעייף, אז הלכתי לשבת בחוץ, אני
אוהבת את האוויר של הלילה הקיצי. ישבתי בחצר המדהימה הזו
שהייתה שם, ופשוט בהיתי לי בכוכבים ובירח, לא נראה לי שיש
מישהו שיגיד שהירח זה לא הדבר הכי יפה בעולם... אני יכולה
להסתכל על השמיים שעות... מרתקים... אז ישבתי לי שם ובהיתי
בשמים, שקעתי  במליוני מחשבות שניסיתי להתחמק מהם ביומיים
האחרונים.

"אני מפריע לך?"
שמעתי קול צץ משום מקום, סובבתי את המבט ולידי עמד בחור שרק
מילה אחת תתאר אותו: מדהים.
עיניים בהירות מדהימות, שער ארוך ושחור, גבוה ממני בערך בראש,
וקול, אח איזה קול יש לו, נמסתי מיד...
"לא."
"הי, אני יובל".
"אור, נעים מאוד".
"נעים מאוד. למה את בחוץ?"
"שואפת אוויר, נעים פה".
"כן, אני מת על הלילה של הקיץ" גם קורא מחשבות הנער, "באת עם
מישהו למסיבה?"
"עם חברה, היא בפנים רוקדת. ואתה? באת עם מישהו?"
יובל חייך חיוך קטנטן, המיס אותי שוב, וענה בשלילה.


בדרך הביתה אופק הכינה נאום ממש מרשים למה לא כדאי לי לכעוס
עליה שגררה אותי למסיבה, וכמה שאני אהנה במסיבה הבאה, נתתי
לאופק לסיים, בכל זאת... היה נאום יפה.
"אופק תודה".
"מה תודה..? למה את צינית..?"
אני מתחילה להתפתל מצחוק, כמו שאני מתפתלת רק כשאני עייפה,
"שום ציניות, באמת נהניתי, תודה שסחבת אותי למסיבה, הייתי
צריכה את זה. נו תגידי יש התפתחות חדשה עם רותם, משהו שצריך
לעניין אותי?"
אופק נעצרה ברגע שאמרתי את המילה 'נהניתי', עמדה לה שם מטר
וחצי ממני, עם מבט לא מבין, היא הייתה בטוחה שאני צוחקת עליה,
שאני מתכננת משהו, אם לא הייתי ממשיכה לדבר, היא הייתה גונבת
מהגינה מאחוריה מעדר ומתחילה להכות אותי.
"אופק, אני ממש רצינית, אני לא צוחקת עליך, באמת תודה. ועכשיו,
אני מחכה, משהו חדש?"
אופק התחילה לצעוד, הדביקה את הקצב שלה אלי וחייכה חיוך לא
מובן.
"אני יודעת מה קורה כאן, ראיתי אותך יושבת עם הבחור הזה, נו
איך קוראים לו... 'הסופר' הזה...  אמ.. יובל!, יש משהו מעניין
שאני צריכה לדעת?"
פש... סופר, אני חושבת לעצמי, בנוסף להכול גם מוכשר...
"אני מפנה את השאלה הזו אלייך אופק יקירתי, אולי אחרי שתעני לי
אני אשקול תשובה בשבילך" אני אומרת בתוספת חיוך מנצח.
"אור, אני כבר לא יודעת מה קורה, הוא רוצה, הוא לא רוצה, אני
רוצה, אני לא רוצה...."
"זה תמיד ככה, אני חייבת להקליט אותך... את כל הזמן חוזרת על
עצמך..."
אופק מחייכת, ומתיישבת על הספסל, "אני יודעת... אבל כאלו אנחנו
האנשים היפים... מתוסבכים..."
"גויאבה... עלק יפים.. נו... אז.. מתי אתם מתחתנים?"
"די אור זה לא מצחיק!",
"טוב, טוב..."
"בואי נדבר על משהו אחר... ספרי על יובל".
"טוב, יובל... אז הוא בן אדם כל כך מרתק, כל כך חכם, כל כך
יפה, והקול שלו ממיס... אבל אופק, אני רק מנסה לחשוב עליו
ורואי פתאום נכנס לתמונה, אומר לי שהוא עדיין מחכה, שהוא
מתגעגע, שאני מתגעגעת... דיברת איתו אולי?"
אופק שותקת. פתאום אני מבינה למה. רואי יושב לו כמה מטרים
לידנו, כששיח מפריד בינינו, יושב, ועליו, לא אחרת מאשר ענבל,
הם יושבים ותוקעים אחד לשנייה את הלשון בפה.
"אור אני מכירה אותך, אני יודעת מה את חושבת, אל תעשי את זה"
ואני מתעלמת מאופק כאילו לא הייתה שם, הולכת לכיוונם ונעמדת
מולם. אומרת לעצמי לא לבכות. הם נפרדים אחד מהשנייה בבהלה,
ויושבים בפרצופים מוזרים, פרצופים שכל כך אהבתי, ופתאום הגעיל
אותי להסתכל עליהם.
"אני לא מאמינה עליכם, הייתי מאמינה שאולי, אולי, אחרי אותו
שישי, אחרי אותו יום הולדת שמח שעשיתם לי, שאולי, נשארה בכם
טיפת כבוד אליי, טיפה לא הרבה, ואתם תבואו ותגידו לי במקרה
שתרצו לעשות דבר כזה, טיפה. את ענבל, עוד חשבתי לסלוח לך, כי
את מכירה את ההסכם, ההסכם שהפרת, ששום בחור לא יבוא בינינו,
ביני בינך לבין אופק, שום בחור, את עכשיו בשבילי אוויר, את לא
קיימת, את סתם עוד שכנה מעבר לרחוב, לא יותר"
סלאטצ', שומעים את הצביחה שאופק פולטת מאחורי השיח לאור הסטירה
הנחמדה שהענקתי לרואי, ולאור הכתם האדום בצורת ידי שנשאר טבוע
לו על הפרצוף.
"אפילו זה לא מגיע לך, גם אני אוהבת אותך".

אני רצה בכעס לכיוון... לכיוון שאני לא מכירה בכלל, לכיוון
שהרגלים שלי לוקחות אותי, ואחריי אופק.



                                     






פרק 5

אני ואופק ישנו עד אחת עשרה בבוקר בערך, אם אפשר לקרוא לזה
שינה, כל הלילה אני מתהפכת מצד לצד, מנסה להוציא את התמונות
מראשי. את התמונה מיום שישי שעבר, את התמונה מאתמול, את
הפרצופים שכל כך מחליאים אותי עכשיו.
"א-ו-פ-ק, ק-ו-פ-ה, תרדי אימא הכינה אוכל".
שמעתי את אחותה של אופק צועקת ואני ואופק קמנו בעצלנות לצחצח
שיניים וירדנו למטה לאכול.
שתינו כמויות של שוקו, שוקו קרלו (מאגנוווב), כי לא היה תנובה,
ותנובה זה רולז.
יש לנו משהו מוזר עם שוקו, לי ולאופק, שותות אותו ומתחילות
להשתגע, פתאום אחרי כוס או שתיים, מתחילות לצחוק ולעשות
שטויות, אבל אם חושבים על זה, אני ואופק תמיד כאלו... ככה שזה
לא משנה, שוקו או לא.
אבל אחרי ארוחת הבוקר הזו, אחרי כמויות אדירות של שוקו, לא
השתגענו, אפילו לא דיברנו, רק עלינו לחדר של אופק, ישבנו,
הדלקנו את הרדיו על 106, ושתקנו.
שקענו במחשבות.
"לא מתאים לך ולי כל העניין הזה.." אופק פתאום שוברת את השקט,

"מה..?" אני לא מבינה, אבל בעצם מבינה טוב מאוד, ואופק
ממשיכה,
"את יודעת, עניין החושבים הזה, להיות נטולות שמחה, זה לא
אנחנו... בייחוד לא את.."
"כן, בואי נעשה משהו, משהו שלא עשינו ממזמן...." אני לוקחת לי
רגע לחשוב, ומוצאת רעיון,
"את זוכרת את העוגיות האלו..? המתכון הזה שאורית הביאה לנו?..
כל כך השקענו בלהכין את העוגיות האלו והן היו כל כך מזוויעות,
אבל אכלנו בכל זאת... ו.." אופק מתחילה לפרוץ בצחוק, הבנתי
שהיא נזכרה, ואני מצטרפת לצחוק שלה, צחוק של אחרי שוקו, צחוק
שלי ושל אופק, סוף, סוף - צחוק.
"בואי נעשה אותן שוב! אבל הפעם... ננסה שיהיה להם טעם של
עוגייה, ולא של אצטון.." אופק אומרת וחוזרת לצחוק יחד איתי.

אנחנו לוקחות כמה מצרכים, מצרכים שאנחנו יודעות מראש שלא
הולכים להיות אצלי בבית, ורצות בהתרגשות אלי, אפילו לא
התלבשנו, רצנו עם הפיג'מה, אתם מבינים, אני ואופק גרות במרחק
של כמה מטרים אחת מהשנייה, ככה כבר בערך 13 שנה, רצות עם
פיג'מה ברחוב, וזה די כיף האמת.
אז הגענו אלי, והתחלנו לערבב מצרכים לא מזוהים, בתקווה שיצא
משהו קצת מוצק, שאפשר ליצור ממנו כדורים לעוגיות, לי ולאופק,
יש מן קטע כזה, כשבא חשק, אנחנו לוקחות ספר בישול, בוחרות משהו
נחמד ומתחילות לבשל ואחר כך כמובן לזלול. טוב אם לומר את האמת,
זה היה פעם קטע שלי, של אופק ושל סיגל, אבל אנחנו כבר לא
מדברות איתה, זאת אומרת אנחנו לא 'ברוגז' איתה, לא מדובר כבר
על ילדות בנות 4, אבל בכל זאת לא מתייחסות אליה או אומרות לה
שלום. מן ברוגז של מבוגרים. טוב אז ברוגז זה ברוגז, אבל זה כבר
סיפור אחר לגמרי, אחר וארוך. בכל מקרה, בזמן שאופק מערבבת
דברים, ואני מחפשת סוכריות טעימות לשים על העוגיות, המטבח של
אימא שלי מתחיל להראות כמו אחרי מלחמת עולם שלישית....

סיימנו להכין כדורים, הייתי אומרת שמשולשים זו מילה יותר
מתאימה, אבל למה להיות קטנונית..?.. מצאתי סוכריות צהובות לשים
על העוגיות, וגם טבלנו חלק בשוקולד, וקוקוס, למרות שאני לא
אוהבת קוקוס.
שמנו בתנור והלכנו לראות טלוויזיה.

אחרי ששקענו ב"המעבדה של דקסטר", ושכחנו לגמרי מהעוגיות, הרחנו
את הריח שלהן, רצנו לתנור, הוצאנו אותן נרגשות וגאות (נו
באמת... לא כאלה גאות...), הנחנו אותן בצלחת יפה על השיש,
הסתכלנו אחת על השנייה כאילו מחכות לראות מי הראשונה שתציע את
עצמה כשפן ניסיונות אחרי הניסיון המר שלנו עם העוגיות בפעם
שעברה...
"הן נראות כל כך יפה, וכל כך מושקעות, לא יכול להיות להן טעם
כל כך גרוע..."
אופק אמרה, ספרה עד שלוש ושנינו לקחנו ביס ביחד.


את הלילה בילינו כל אחת בשירותים שלה, מקיאות את הנשמה, אחרי
דחיסת ובליעת טונות של עוגיות בטעם אצטון....


אבל למרות הכול, זה היה יום כיף שכזה, כמו הימים שלי ושל אופק,
יום שיכול להיות לי רק עם אופק, יום שעשה לי טוב. חזרתי לחדר
שלי, נשכבתי על המיטה, הסתכלתי לתקרה, ופתאום התחלתי להתגעגע,
התחלתי להתגעגע לכוכבים שלי, לכוכבים שסימלו כמה עברנו יחד,
אני ענבל ורואי, אז למרות הכול.... לא שכחתי.



                                     






פרק 6

'בום', אני מתעוררת כשמשהו כבד נוחת עלי, אני מנסה לפתוח
עיניים, אבל האור מפריע לי, אני מתה לראות מי החצוף שמעיר אותי
בדרך נפלאה כל כך.
אני פותחת עיניים ורואה שעלי מונחים דלי ומגב, ואחותי הראוי
לציין מאוד נחמדה, עומדת לה מצחקקת ובוהה בי,
"אימא אמרה להעיר אותך, מנקים".
בואו נספר לכם קצת על אחותי, שמה בישראל ליאל, ילדה קטנה
וחצופה יתר על המידה, לפחות אלי, אבל אני שותקת, כי גם לי לא
חסר...
ביני ובין ליאל יש אולי 7 שנים הפרש, פעם זה היה מעצבן, היינו
רבות נון סטופ, היום זה כבר יותר נחמד, כשאני בת 17 והיא בת
10, היא מספרת לי לפעמים דברים, אנחנו עושות כל מיני דברים
ביחד, אבל זה לא מונע מאיתנו לריב, ולא מונע ממני לכסח אותה
אחרי מה שהיא עשתה עכשיו...
"אימא אמרה לזרוק עלי דברים?!? חכי אני אשתמש בך בתור סמרטוט
ריצפה!"
אני קמה וזורקת על ליאל כל מה שמזדמן ליד.
'אוף' אני זורקת לאוויר, ותוהה מה קרה למנקה. אני הולכת לצחצח
שיניים ולשתות נס, אני פשוט מכורה לנס קפה, אני שותה אותו
בכמויות, מתי שמזדמן, אבל עם עוגייה, או משהו מתוק, כי אי אפשר
לבד...

"בוקר טוב, תודה שהועלת בטובך לכבד אותנו בנוכחותך הבוקר" אימא
אומרת לי, ואני תוהה לי למה לאבא שלי מותר להמשיך לישון, הרי
יום שבת היום, לעזאזל! צריך להוציא חוק על איסור ניקיון ביום
שבת, אולי אני אחזור בתשובה... רק המחשבה הזו גורמת לי לצחוק,
שאני אחזור בתשובה..?!?...
FUNNY....

אני מנסה למשוך את שתיית הנס לכמה שיותר זמן, עד שאני רואה את
המבטים שאימא שולחת לי בהתחשב בעובדה שהיא כבר ניקתה את כל
הקומה התחתונה לבד...
אני שמה את הכוס בכיור, באדישות כמובן, והולכת לחדר של אימא
ואבא, ואבא שלי, ישן.. חורפ לו... אני מושכת את השמיכה מעליו,
ומדליקה את הטלוויזיה בעוצמה שאפילו קצת מעצבנת אותי, אבא שם
את הכרית על הראש, אבל גם את זה אני לוקחת לו, עד שהוא נאלץ
לקום...
'יש', אני אומר לעצמי ומחייכת חיוך מנצח.
"א-ו-ר!!!!" אני שומעת את אימא צועקת, 'שיייייט!!' אני חושבת
לעצמי, היא בחדר שלי, טוב זה כבר מסוכן.. הבלגן התמידי ששוכן
שם מעצבן אותה, והיא מסוגלת פשוט לקחת שקית ולזרוק כל מה שנקלה
לדרכה, אני רצה לי מהר לחדר, מסלקת אותה משם ומתחילה לסדר.
אני שונאת שאנשים אחרים מסדרים לי את החדר, יש לי בחדר בלגן,
אבל זה בלגן שלי, בלגן מסודר, טוב אני יודעת שזה לא נשמע
הגיוני, אבל זה נכון, אני יכולה לדעת איפה נמצא כל דבר בבלגן
שלי, ואז כשמישהו יבוא ויסדר לי את 'הבלגן' שלי, אני לא אמצא
כלום, כי זה כבר לא שלי...
טוב וחזרה לחדר, אני נאלצת להיפרד מהבגדים שעל הפוף והרצפה,
ועכשיו מתחילים לראות את רצפת הפרקט... דווקא רצפה יפה יש לי
כשרואים אותה...

טוב אז אחרי שעתיים מייגעות הבית מסודר ונקי, דווקא נחמד
שנקי... אולי אני אנסה לשמור שיישאר ככה בחדר שלי..
אז אני יושבת לי בהנאה ליד הטלוויזיה, שותה נס חם עם עוגיית
חמאה, ואני שומעת את ליאל:
"א-ו-ר!, יש לך טלפון".
אני מתחילה בחיפושים נואשים אחרי הטלפון ומגלה שהאלחוטי אצל
ליאל כמובן... איך לא חשבתי על זה.
"הלו?."
"אור? מה שלומך?"
"אמ.. שלומי טוב.. מי זה..?" אני מזהה את הקול של רואי, אבל
בטוחה שהוא לא מעוניין במלחמת עולם שלישית, אז הוא לא יתקשר
אלי.
"אה.. ככה את לא מזהה אותי.. אני נפגע קשות". אני כבר לא ממש
בטוחה שזה רואי, ואם זה הוא, אני לא מבינה מה המשחק שלו. אני
שותקת.
"טוב, אני אתן לך רמזים, חסר לך שלא תנחשי!.." הקול מהעבר השני
אומר, אני ממש בטוחה שזה רואי, לא זכור לי עוד מישהו עם קול כל
כך ממיס...
"טוב, אני אנסה" אני משיבה ומחכה לרמז הראשון.
"בילינו ערב ממש נחמד על ספסל.. בערך לפני שבוע... הייתה גינה
מדהימה, וירח, וריח של קיץ"
סוף, סוף נופל לי האסימון.
"יובל... מה שלומך..? מצטערת שלא זיהיתי, יש לך בטלפון קול ממש
דומה למישהו אחר שאני מכירה.."
אני מסמיקה ושמחה שהוא לא רואה את זה, 'איך הוא השיג את הטלפון
שלי..?' אני חושבת לעצמי.
"אז מה שלומך..?"
"שלומי טוב, מה שלומך?"
"TREBIEN...."
פש.. יודע צרפתית, סבתא וסבא שלי הולכים להתרשם ממנו...
"שיחדתי את חברה שלך אופק, ואחרי שלא הפסקתי להציק לה היא נתנה
לי את הטלפון שלך..."
אופק.. כמה טוב שיש לי חברה כזו...
"אז אור... מה את עושה בשישי הבא?.."

וככה השיחה נמשכה לה יותר משעה. דיברנו פשוט על הכול. הכול.
נראה לי שאני מתחילה נורא לחבב את יובל הזה...
אה, ודרך אגב, אנחנו יוצאים ביום שישי...
ישר אחרי השיחה התקשרתי לאופק, וכמעט נישקתי אותה דרך הטלפון,
אופק אמרה לי להירגע, לא להתלהב מהסופר הזה יותר מדי, שמשהו בו
לא ממש נראה לה, אבל אני כמובן לא התייחסתי לדברים שלא רציתי
לשמוע...



                                     






פרק 7

אני שונאת את יום ראשון. זה היום הזה שאחרי יום שבת, ואחרי
שנחתי, ולא הספיק לי כי אני רוצה עוד, אז בא יום ראשון, אני
פשוט בן אדם עייף שכזה, אני צריכה לפחות 10 שעות שינה בלילה,
אבל אין לי זמן לכל כך הרבה שעות שינה, צריך טיפה יותר מעשרים
וארבע שעות ביממה, צריך עוד קצת זמן, מישהו אולי יודע איפה
קונים?...

אני מגיעה לבית הספר ברגל, למרות שזה חצי שעה הליכה, כי התחשק
לי ללכת לבד, אני צריכה יותר מדי 'לבד' בזמן האחרון, מה קורה
לי? למה אני נותנת לשני רפי השכל הללו לגרום לי לשקוע בעצב?..
אני עוברת בשער בית הספר, כן זה מה שעושים בדרך כלל אם רוצים
להיכנס לבית הספר, השומר אומר בוקר טוב ומוסיף הערה 'שנונה',
אני מתחילה בשעה תשע ביום ראשון אז אנשים כבר מספיקים להקים
התנחלויות על הדשא, אני רואה שענבל עומדת בכניסה הראשית מדברת
עם המורה לאזרחות, אני אומרת לעצמי ללכת ולהביט ישר, לא להסתכל
עליה אפילו, זה קשה ויוצר בעיה כאשר המורה מחליטה שהיא רוצה
'להחליף' גם איתך מילה, ואת נאלצת לעמוד ליד המקום שהיה לגמרי
רחוק מהתכנון שלך, אז ענבל אמרה לי בוקר טוב, לא ממש הבנתי מה
כל כך טוב בו, אבל עניתי לה בכל מקרה.
המורה רצתה שאני אעזור להכין איזה משהו לפינת לאום, אירועים
חשובים וכמה שירים מתאימים, אני תמיד בשמחה עושה את הדברים
האלו, אז כמובן שהסכמתי, האמת שהייתי מסכימה להכול העיקר לעוף
משם כי הדבר האחרון שיש לי כוח להסתכל עליו עכשיו זו ענבל.

אפשר לשמוע את הבנות בכיתה שלי צורחות מה היה אתמול ב'ויוה'
כבר מהכניסה הראשית, שאגב ממש רחוקה מהכיתה שלי. אני לא מבינה
את הטלנובלות האלה, היא אוהבת אותו, הוא אוהב אותה, אבל הוא
בוגד בה, ומכניס מישהי להריון, ואז היא הולכת לריב איתה, סדרות
מטומטמות שכאלו, ערוץ טיפשי שכזה, אין שום רעיון יפה שעומד
מאחורי הסיפור של 'הסדרה', כל פעם אותו הדבר, רק עם אנשים
שונים. משום מה אני מרגישה כמו בתוך אחת הסדרות האלו עכשיו..
אני מגיעה לכיתה יחד עם הצלצול, מתיישבת ומתחיל שיעור
היסטוריה, יש לנו מורה ממש גרועה להיסטוריה, יש לנו בגרות
השנה, והיא משחקת איתנו 'מי רוצה להיות מיליונר', נראה לי
שנצטרך ללמוד לבד, מזל שבשאר המקצועות זה לא ככה. אז אני וסהר,
שיושבת איתי, כרגיל מתעסקות במשהו אחר בשיעור היסטוריה, אם כבר
'מי רוצה להיות מיליונר', אז עדיף את יורם ארבל...

אני בדרך כלל לא יוצאת בהפסקות החוצה, הכיתה שלי רחוקה
מהכניסה, ועד שאני אגיע לשמה אני אצטרך לחזור. ככה שלפעמים
אנחנו יושבים בטריבונות שבתוך המבנים.
יצאתי מהכיתה לכיוון הטריבונות כשפתאום אני מרגישה מישהו צובט
אותי במותניים, אני שונאת שעושים לי את זה, אני קופצת ומסתובבת
כדי לראות מי החצוף, ומאחורי עומד ומחייך יובל.
"אמ.. א.. יובל.. מה שלומך.? מה אתה עושה פה.?!.."
"ידעתי שאת ממש מוכרת לי מאיפה שהוא, הרגשתי שכבר ראיתי אותך
פעם, אז ביררתי את העניין, והתברר שצדקתי" יובל מחייך חיוך
מאוזן לאוזן ואני מנסה להבין עדיין מה קורה פה.
"אמ.. הסבר בבקשה.."
"מצחיקולה.. אני גם לומד כאן".
וואו.. זאת הייתה קצת הפתעה בשבילי, בחיים שלי לא הייתי מפספסת
מישהו כמו יובל, איך לא ראיתי אותו אף פעם, אולי זה בגלל שאני
בקושי יוצאת ממבנה השכבה שלי...
"לא ידעתי..." חייכתי אל יובל ועדיין ניסיתי להבין איך זה שאף
פעם לא ראיתי אותו...
"אז את עדיין זוכרת שאנחנו נפגשים בשישי?"
"כן... אל תדאג, אגב, לאן אנחנו הולכים?"
"הפתעה... נתראה".
הוא נתן לי נשיקה על הלחי והלך.
אני חוזרת לתכנון המקורי שלי והולכת לטריבונות, בינתיים הבנות
בכיתה שלי הספיקו להפסיק לדבר על  'לגעת באושר' (אגב, מי זה
אושר, ולמה כולם נוגעים בו?), ועכשיו הנושא המדובר הוא יובל.
"בנות, להירגע הוא מעין תפוס שכזה", אני מרגיעה אותן שלא יעלו
אילו מחשבות בראשן...

וככה עבר לו היום, היה בסדר, כרגיל מעייף. באתי הביתה סחוטה
ומתה רק להיכנס למיטה שלי, ואיך שנשכבתי וכמעט עצמתי עיניים,
צלצול הטלפון הפריע לי. לפעמים אני מצטערת ששכנעתי את ההורים
שלי לשים לי טלפון בחדר, בהחלט הייתי יכולה להסתפק באלחוטי.
"הלו.?"
"אור? מצטער, הערתי אותך?" אני מזהה את הקול, וכל כך מתחשק לי
לנתק את הטלפון ולחזור לישון.
"לא."
"טוב, אני ממש צריך לדבר איתך, את יכולה להיפגש איתי היום?"
"לא" אני עונה ומשקרת. אני יודעת טוב מאוד שהתוכניות שלי להיום
מכילות בערך כלום.
"טוב, אז מחר אנחנו יכולים להיפגש?.. זה ממש חשוב". אני כבר
נהיית סקרנית מה יש לו להגיד לי ושוקלת להסכים לראות את הפרצוף
הזה שלו.
"טוב. מחר בשעה שבע, בפארק," אני אומרת ואז חושבת על ליל שישי
ומתחרטת "לא... לא בפארק, בדשא שליד הגן משחקים הזה, החדש"
"טוב. נתראה... ביי".
אני זורקת 'ביי' לאוויר כי השיחה כבר נותקה, מניחה את הטלפון
וכל כך רוצה לישון...
שעה...
שעה וחצי...
'אה!!! אני אשתגע בסוף' אני אומרת לעצמי לאחר ניסיון נואש
ביותר להירדם, איך אם אני כל כך עייפה, אני לא נרדמת?!? 'איזה
עצבים!'.
אני קמה לשתות נס קפה עם עוגיית חמאה. והולכת לראות את 'המעבדה
של דקסטר', אני פשוט מכורה לסרטים מצוירים, בייחוד כאלו של
דיסני, כן, כן אני יודעת אני בת 17 (ושבוע וחצי), אבל אל תגידו
שזה לא יפה.... תודו שאתם מתגעגעים להיות ילדים קטנים...
אני אפילו גאה להגיד שיש לי אוסף ענק של סרטי דיסני, ושיש לי
המון ספרים וכמה גרסאות, בכמה שפות של פו הדוב מאת א.א.מילן
(אין בכלל ויכוח בקשר לדמות החמודה הזו!!)


אני שומעת את דלת הכניסה נטרקת, ומבינה שאלו ההורים שלי, 'שיט'
אני חושבת לעצמי, לא סידרתי את הבית.
"א-ו-ר", אני שומעת את אימא מחפשת אותי, "אני בסלון", אני עונה
ומקווה שהיא לא שמה לב לבלגן שיש בבית.
"תגידי, את יודעת מה השעה?"
"אמ.. מאוחר, אני הולכת לישון".
"לא טוטי" אה! איך אני שונאת שקוראים לי ככה, כל המשפחה מגיל
שנה הדביקה לי את הכינוי הזה והם לא מפסיקים, נו מילא...
"את עכשיו הולכת לעזור לי לסדר את הבית", אני בהלם, מנסה לחשוב
במהירות על תירוץ טוב, "אימא את לא רצינית, עכשיו אחת עשרה
וחצי בלילה, מחר אני מבטיחה, ישר אחרי בית ספר".
אימא נאנחת ומסכימה, אנשים פשוט יודעים שכשאני מבטיחה משהו,
אני פשוט חייבת לקיים אותו, כי הבטחות לא מפרים...

אני הולכת ונשכבת ישר במיטה, אין לי כוח להחליף לפיג'מה, אין
לי כוח להסתכל על התקרה, אין לי כוח לחשוב, יש לי כוח
לישון...



                                     






פרק 8

באתי אחרי בית ספר וישר סידרתי את הבית, לפני הכול.
אכלתי, התקלחתי, התלבשתי וחיכיתי שיגיע רבע לשבע, סיקרן אותי
כל כך מה השמוק הזה רוצה להגיד לי, איך יש לו את החוצפה ככה
להתקשר אליי אחרי מה שהוא והזונה השנייה הזו עשו? מה קרה לי
אני חושבת לעצמי, ממתי החלה הבוטות הזו?

"אור"
"מממ" אני פותחת עיניים ורואה את אחותי שוכנת מעלי,
"קומי אימא אמרה שתבואי לאכול משהו".
"מה? מה השעה? חושך כבר?"
אני מגלה ששמונה ורבע, אני לוקחת חבילת מסטיקים, ורצה לאיפה
שקבענו, כשאני במרחק 20 מטר משם אני מתחילה ללכת, חושבת לי
שמגיע לו לחכות.
והוא באמת היה שם, ישב על הדשא לבד, בוהה בנעליים שלו, והוא
נראה כל כך יפה, כל כך שבור, או שככה רציתי שירגיש, ופתאום הלב
שלי החל לפעום חזק, והצטערתי שהסכמתי להיפגש.
"הי" אמרתי והוא לא הרים את מבטו "מצטערת, ישנתי ולא העירו
אותי".
"היי" הוא הרים את הראש, עם עיניים אדומות ופרצוף עייף, "שבי",
ישבתי.
"אור, יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך"
"אין לי כלום לומר לך" אמרתי והצטערתי, תכונה גרועה שלי, מדברת
המון, אומרת שטויות ואז מצטערת, כנראה שלא רק הלב שלי
מקולקל...
"אור, אני אוהב אותך, הכי בעולם, הכי שרק אפשר לאהוב בן אדם,
אני כל כך מצטער".
וסלחתי לו, אבל כעסתי עליו, למה מגיע לו שאני אסמוך עליו שוב?
הוא עשה את אותה הטעות פעמיים! פעמיים!!
"אני חושבת שכבר שמעתי את זה איפה שהוא"
"אור, אני מצטער אני לא יודע, הייתי שבור, כעסתי, שנינו כעסנו
עלייך"
וזהו. פה כל הרחמים שלי אליו נעלמו,
"אתם כעסתם?!? אתם כעסתם?!? ומה אני אגיד?!? מה אני אגיד
רואי?!? אתה הלכת והתנשקת עם החברה הכי טובה שלי!!! הכי
טובה!!! שניכם הלכתם ופשוט התנשקתם, ככה סתם, אתה יודע זה
כואב, אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה, וזה היה בערך רבע שעה
אחרי שבאת ואמרת לי כמה שאתה אוהב אותי, וכמה שאתה לא יכול
לדמיין את החיים שלך בלעדיי,  רבע שעה לפני שהבאת את לי את
המכתב המדהים הזה שריגש אותי, רבע שעה..."
ואני צועקת את זה בפארק מלא אנשים, ולא איכפת לי כי אני כועסת
ואני בוכה ואני אוציא את הכול כי מגיע לו!
"אתם כעסתם.. קשה לי להאמין שזה מה שאמרת..."
"אור," רואי מדבר בלחש, רומז לי להנמיך את הקול, אבל לא איכפת
לי, "אני לא יודע מה להגיד לך, איך להגיד לך כדי לגרום לך
לסלוח או להבין, תראי, אני באתי באותו היום לפני היום הולדת
לספר לך, ואת כבר ידעת, ולא ידעתי שככה זה יהיה, וכעסת, וכאב
לי, ולא היה לי למי לפנות, הייתי צריך אותך שם איתי! ואת היית
עם היובל הזה!"
הדמעות מתחילות לזלוג לרואי על הלחיים, ואני כמעט ובוכה, אבל
אני לא רוצה שהוא ייראה אותי בוכה, אני מנסה להיות חזקה, ממש
מנסה, ורואי ממשיך:
"אני הייתי במסיבה, באתי בתקווה לראות אותך, וראיתי אותך, רק
שהיית עם מישהו אחר, וראיתי אתכם יושבים כל כך קרוב אחד לשני,
וראיתי אותך צוחקת, מחייכת, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
נתקלתי בענבל, ושנינו ככה כועסים וכואבים, זה פשוט קרה"
ואני יושבת שם עם פה פעור ולא מאמינה שהוא מעז לומר את הדברים
האלו וכל כך בא לי להחטיף לו שוב, אולי זה מה שאני אעשה,
"פשוט קרה?!? אני ממש מעדיפה להתרחק משניכם עכשיו, להתרחק כמה
שיותר, מגעיל אותי לשבת פה! הסיבה שלך לכל העניין שזה פשוט
קרה?... ואתה יושב ומבקש סליחה, ומאמין באמת שאני יכולה לסמוך
עליך שזה פשוט לא ייקרה לך שוב... להתראות רואי, היה טוב, חבל
שזה צריך להיגמר ככה"
וככה עם דמעות בעיניים, עם לב שדופק בשיא המהירות, ומוח שרץ על
300 קמ''ש, עזבתי את המקום, והתחלתי ללכת. השארתי את רואי לשבת
על הדשא לבד, 'יופי' חשבתי לעצמי- עוד מקום שלא יהיה לי חשק
ללכת אליו יותר.
לא רציתי ללכת הביתה, אז נתתי לרגליים שלי לסחוב אותי, הן סחבו
אותי לכיוון החוף, אני כל כך אוהבת את הים, לשבת ולהסתכל עליו,
כמה שהוא מדהים, בייחוד בלילה כשהירח משתקף.
ישבתי באיזה שהיא פינה שקטה, רחוקה מהפאבים והמסיבות, וחשבתי.
כמה הצטערתי שאין איתי דפים ועט, היה לי כל כך הרבה מה לכתוב.

"ילדה מה את עושה פה?"
שמעתי קול ולא הצלחתי לזהות את הדמות בגלל החושך,
"אמ.. סתם יושבת, חושבת.. מי זה.?.." הדמות התיישבה לצידי
וחיוך עלה על פניי.
"יובל! מה שלומך?" התחבקנו חיבוק של אנשים שלא ראו אחד את השני
ממש המון זמן,
"הכול בסדר, מה שלומך?... מה את עושה פה לבד?"
"שלומי טוב, בערך. סתם יושבת קצת, חושבת, אתה במסיבה הזו?"
הצבעתי אל כיוון האורות והמוזיקה.
"כן, אבל עכשיו שראיתי אותך, אני לא חוזר לשם" חייכתי.
"אור מה קרה לך? את בטוחה שאת בסדר? העיניים שלך קצת אדומות"
"זה סיפור ארוך יובל"
"יש לי זמן" יובל אמר וכל כך שמחתי שהרגליים שלי סחבו אותי
דווקא לים, ושדווקא יובל היה שם.
"אתה מבין, היה לי חבר, רואי, ויש לי, הייתה לי, חברה ממש
טובה- ענבל"
וסיפרתי לו את כל הסיפור מההתחלה לסוף, לא האמנתי שסיפרתי דבר
כל כך אישי למישהו שאני מכירה בערך חודש, אבל כל כך הייתי
צריכה לדבר עם מישהו, ויובל היה זה שנקלה לדרכי.

"קרה לי משהו דומה. אל תדאגי, את תתעשתי, אני מבין שזה נורא
כואב, וזה נורא קשה,  אבל זה עובר, את מבינה אי אפשר לחיות
בעצב, לשקוע בעצב. אי אפשר לחיות בעבר, צריך להמשיך לחיות,
אפילו שזה נורא קשה, ואני למדתי את זה בדרך הקשה"
יובל חיבק אותי בעודי תוהה מאיפה הוא הגיע, לכל דבר יש לו
פיתרון...

לאחר זמן לא ממושך מצאתי את הלשון שלי עסוקה בדברים אחרים שלא
קשורים לדיבורים.
זה היה טוב, אבל באמת טוב, נשיקה כזו טובה, כזו שעושה לך חולשה
בכל הגוף. או שזו המשיכה ליובל, או שזה הכעס על רואי, או שפשוט
יובל יודע לנשק... אבל זו הייתה נשיקה טובה, בזה אין ספק.



                                     






פרק 9

אני מתמתחת ופוקחת עיניים, מעלי שוכנת אופק, עוד לא הספקתי
להרים את עצמי והיא התחילה:
"תגידי איפה לעזאזל היית אתמול?!?"
"מה..?. אופק על מה את מדברת?"
"על מה אני מדברת? רק על זה שאימא שלך השתגעה וכמעט חטפה התקף
לב כי אמרת לה שאת הולכת להיפגש עם רואי, אבל רואי הגיע בשעה
11 אלייך ואת לא היית, רק כי את אמרת לי שאת נפגשת עם רואי,
אבל רואי היה אצלי ב-12 וחצי ואת לא היית איתו!!" היא עוצרת
לרגע וממשיכה,
"אני לא אוהבת את יובל הזה, אני אומרת לך אור יש בו משהו שלא
נראה לי, תיזהרי"
אני לא מבינה למה אופק מתנהגת כמו אימא שלי, מה הקשר ליובל
פתאום ולמה כל הבלגן, אז הלכתי קצת לחשוב, אפשר לחשוב.
"הלכתי לחוף"
"את לא יודעת איך הדאגת פה את כולם"
"וואו! תירגעי, אפשר לחשוב מה עשיתי, את מתנהגת כאילו החלטתי
להגר ליוגוסלביה בצורה פתאומית ולא הודעתי לאף אחד..."  
"אור אין לי ראש לציניות! קומי הולכים"
"זאת פקודה?"
"קומי כבר"
אופק מושכת מעליי את השמיכה ואני תוהה מה היא רוצה ממני על
הבוקר, אם כי לאחר הצצה קטנה בשעון גיליתי שכבר 3 בצהריים.
התלבשתי, התקלחתי (לא בהכרח בסדר הזה), אכלתי ונסחבתי בלית
ברירה אחרי אופק.
"אופק, יקירתי, האם יורשה לי לשאול לאן לעזאזל את סוחבת אותי
בשעה זו של היום?"
"לא. תשתקי, פשוט תחכי שנגיע"
שתקתי, והמשכתי להיסחב אחריה, עד לחוף, ואז עד לבית חולים, כבר
התחלתי לפחד, מה אנחנו עושות בבית חולים?
"אופק", נעצרתי, "מה אנחנו עושות פה? אל תפחידי אותי טוב? אין
לי כוח לשטויות שלך"
"שום שטות, לפחות שום שטות מצידי",
"אופק אני ממש מתחילה לפחד"
אופק נעצרת, "חכי פה שנייה אני כבר חוזרת", "טוב" עניתי
וחיכיתי, אחרי רבע שעה תמימה אופק חוזרת, "בואי".
"אופק לאן הולכים, מה עשינו בבית חולים?"
"הייתי צריכה לקחת משהו, זה לא חשוב לא קשור לאן שאני רוצה
להגיע".
אני ממשיכה להיסחב אחרי אופק, ואני נשבעת לכם שאם היא לא הייתה
החברה הכי טובה שלי, ואם לא הייתי מתה עליה, הייתי לוקחת את
הדבר הקשה הראשון שהייתי רואה והייתי זורקת עליה, לבסוף הגענו
לחוף.
"שבי" היא הושיבה אותי על ספסל והלכה, לאחר כמה דקות ענבל באה,
ואני כבר הבנתי את כל הסיפור.

"שלום" ענבל אמרה, לא היה לי חשק לענות לה אז שתקתי.
"אני חייבת לך כמה הסברים,"
"את לא חייבת לי כלום". אמרתי והמשכתי בשתיקה.
"אור, נכון שבאותו יום שישי מה שעשינו לא היה בסדר, ונכון שמה
שקרה אחרי גם לא היה בסדר"
היא שתקה לרגע, אולי כדי לראות איך אני אגיב, אבל אני החלטתי
להמשיך לשתוק.
"אני מודעת לזה שזה לא היה בסדר, ואין לי ממש טיעון טוב על מנת
להצדיק את עצמי, אבל אני רוצה שנשאר חברות, באמת שאני
רוצה..."
היא שתקה והסתכלה עלי במבט שואל
"תגידי משהו"
"משהו" אמרתי.
"אור, תהיי רצינית לשנייה, זו לא בקשה גדולה"
"או! או! איזו בקשה גדולה זו" התחלתי להתעצבן,
"כשאת אומרת שאת רוצה שנהייה חברות, שאת באמת רוצה, למה את
מתכוונת? מה ההגדרה שלך לחברה?" אני עוצרת לנשום וממשיכה,
"מישהי שבוגדת בחברה כביכול שלה? מישהי שהולכת ומתנשקת עם החבר
של זו שהיא קוראת לה חברה? כאלו חברות? כזו חברות?"
"אור, אמרתי שאני מצטערת, מה עוד אני יכולה לעשות?"
"ללכת לעזאזל".
קמתי והלכתי.
הדרך הביתה נראתה כאילו נמשכה שעות, אולי כי הלכתי בצעדי טיפ
טופ. המון תמונות התחילו לרוץ לי במוח, וחשבתי למה לעזאזל כל
הזמן הכול קורה לי. למה דווקא כשהכול מסתדר לי בחיים אז קורה
משהו שהורס הכול?
לאחר 'שעות' הגעתי הביתה, מלאת כעס על אופק.
כמובן שמה שהיה חסר לי עכשיו זה הנאומים של ההורים שלי, אבל
תמיד מה שאני הכי לא רוצה מגיע בזמן הכי לא טוב.
הרגל שלי רק דרכה בכניסה וכבר אימא שלי התחילה לזמר,
"תגידי את נורמאלית?"
"אני שפויה לחלוטין, ואת?"
"אור, אני לא חברה שלך, ואני מאוד עצבנית, אז אל תוסיפי"
מצד אחד אימא שלי מאוד דומה לי, כשאני מתעצבנת, וכשהיא
מתעצבנת, זה כמו מלחמת עולם, וכשנינו מתעצבנות אחת על
השנייה... בלגן.
"תגידי לי מה פשר ההעלמות אתמול בערב? לא לקחת פלאפון, לא
הודעת לאן את הולכת אחרי שאת נפגשת עם רואי, איפה היית?!?"
"וואו, תגידו לי נפלתם על הראש כולם? אני לא ילדה בת 10, אני
לא צריכה להודיע על כל צעדון שאני עושה בחיים שלי, הלכתי כולה
לים, ר"
אימא קטעה אותי והתחילה לצרוח "לים?? מה עשית בשעה כל כך
מאוחרת בים?"
"אימא הדבר האחרון שיש לי כוח בשבילו עכשיו זה הוויכוחים האלו,
תראי, נסכם את זה ככה: לא הייתי לבד, אין לך מה לדאוג, אני לא
ילדה בת 5 ואין לי כוח לריב איתך".
וככה המומה מעצמי צעדתי לי לחדר, סגרתי את הדלת ונשכבתי על
המיטה.
אני ואימא שלי לא רבות הרבה, אם לדייק-כמעט ולא רבות, בכלל
במשפחה שלי לא רבים הרבה, אנחנו מן משפחה-חברה שכזו, ההורים
שלי הם כמו החברים הכי טובים שלי, אנשים ספונטאניים עם ראש
טוב, אז אם יש דבר שאני ממש שונאת לעשות זה לריב איתם, במיוחד
עם אימא שלי.
'אוף' זרקתי לאוויר, נמאס לי, נמאס לי מהכול, בא לי לברוח
לאיזה אי בודד, להישאר שם, ואולי לא לחזור.
הסתכלתי לתקרה שלי, וכל כך רציתי לתלות בחזרה את הכוכבים,
לתלות אותם בחזרה יחד עם רואי, יחד עם ענבל. לחזור לאותו היום,
אותו היום שתלינו את הכוכבים, אוף בזמנים כאלו אני כל כך הייתי
רוצה שתהייה לי מכונת זמן.



                                     






פרק 10

"פשוט יושב 10 עלייך" המוכרת המעצבנת והכי שקרנית שפגשתי מנסה
לשחד אותי לקנות את הג'ינס שאני מודדת.
"לא אני לא אוהבת אותו"
"אור הוא ממש מדליק, תקני" אופק אומרת ומצדדת במוכרת.
"טוב אם זה לא מוצא חן בעינייך תמדדי את זה" המוכרת מציאה לי
ג'ינס אחר.
אני נכנסת לתא ההלבשה, אחרי שאני יוצאת, אני מגלה שגם הג'ינס
הזה לא משהו.
ככה אחרי מדידה מדויקת של כל פריט בחנות, לא קניתי כלום. אז
אני ואופק החלטנו ללכת לפיצה האט, לפצות את עצמנו על מסע קניות
נואש שנחל כישלון.
חיכינו איזה רבע שעה עד שהתפנה לנו שולחן, התיישבנו ובהינו
במלצר מתוק ביותר שעשה לאופק עיניים.
"חמוד לא?"
אופק אמרה במין חשש שכזה מהתגובה שלי, פשוט בכל מה שנוגע
לבנים, לי לאופק יש טעם כל כך שונה, בעצם אם חושבים על זה, לא
רק בבנים, בכל דבר. זה מדהים אנשים איך שתי בנות כמונו יכולות
להיות חברות כל כך טובות. אם אני ארצה שחור, אופק תרצה לבן, אם
אני אגיד כן, אפילו אם אופק גם תרצה להגיד כן, היא תגיד לא,
סתם בשביל העניין.
"כן, מתוק"
"מה? רגע אנחנו מדברות על אותו האחד?"
"לא יודעת נו זה עם השיער השחור, הגבוה, רק שיתקרב, אני מתה
לראות את הפרצוף שלו כמו שצריך"
"פש, אור אני שמחה לתעד את הרגע המדהים הזה שבו אני ואת
מסכימות בקשר למראה של בחור"
"כן מדהים מה?"

אחרי כמה דקות קיבלנו תפריט והתחלנו לעיין,
"בא לי קראסטי" אמרתי ואופק כמובן אהבה את הרעיון.
"אוו גם לי, אז לקחנו קראסטי?"
"לקחנו".
עכשיו, אופק ממש מוזרה בקשר למשקאות, היא לא אוהבת קולה. כן,
כן תקראו את זה שוב, ותפנימו. אופק ל-א אוהבת קולה, האם ייתכן
דבר שכזה? מסתבר שכן...
המלצר החמוד ניגש אלינו לקחת הזמנה, ובאותה ההזדמנות ניסיון
לקבל את הטלפון של אופק.
להפתעתי הרבה אופק החליפה איתו מספר לאחר שיחה קצרצרה, הייתי
בטוחה שהיא לא מתפשרת על כלום חוץ מרותם.
בסופו של דבר יחד עם המון מבטים לכיווננו מהמלצר, הקראסטי שלנו
הגיעה, ואיך שאנחנו אכלנו... זה היה טעים.

הגענו הביתה בערך בשלוש, הלכתי לסבתא שלי עם כל המשפחה לאכול
קוסקוס (כמובן שאחרי הפיצה הזו לא הכנסתי כלום לפה), למה אתם
מצפים? משפחה טוניסאית, יום שישי מתאספים כל המשפחה מצד האבא
לאכול אצל הסבתא קוסקוס, ויום שבת מתאספים כל המשפחה מצד האימא
לאכול אצל הסבתא חמין.
עניין ממש מעצבן, אף אחד לא מאמין לי שאני טוניסאית... טוב אם
חושבים על זה, תתארו לכם, נערה לבנה, מנומשת, עם שיער שחור
פחם, עיניים בהירות, מהלכת וטוענת שהיא טוניסאית.
גם אני לא הייתי מאמינה לי.

חזרנו הביתה והחלטתי שמגיעות לי לפחות שעתיים שעות שינה.
נרדמתי והתעוררתי בסביבות 7 בערב, ובשעה 10 וחצי הייתי מוכנה
וחיכיתי ליובל, ממש התפלאתי על עצמי, כי קבענו בשעה 11 ומשום
מה הייתי מוכנה כבר חצי שעה לפני, תבינו המשפחה שלי זו 'משפחת
המאחרים', אנחנו מאחרים לכל מקום, פשוט כל מקום וכל דבר.
בשעה רבע לאחת עשרה נשמעה דפיקה בדלת, ליאל פתחה את הדלת וקראה
לי, יובל עמד בפתח, מדיף ג'ורג'יו ארמני, אני פשוט מטורפת על
הריח הזה.הוא עמד ונראה יפה כל כך,
"זזנו?" הוא שאל.
"זזנו" אמרתי ונעלתי את הדלת. נכנסנו למכונית שלו והתחלנו
לנסוע.
"לאן הולכים?"
"אמרתי לך, הפתעה".
הייתי מסוקרנת אבל לא חקרתי, פשוט חיכיתי.

ירדנו בחוף ויובל החזיק בידי וסחב אותי אחריו אל מסעדה שלא
הכרתי, מסעדה סגורה בזכוכיות,
"היא משקיפה אל הכוכבים", יובל ניסה להראות קצת רומנטיות,
חייכתי, "אל הירח".
יובל הסתכל עליי כשהוא מחייך, ישבנו במסעדה, זה היה כל כך
מדהים, שקט, רוב אלו שישבו שם היו זוגות, ברקע מוזיקה נחמדה,
מרגיעה, מקום שליו.
הזמנו משהו חם לשתות ועוגה, זה היה מקושט בצורה מיוחדת, אני
בהחלט הולכת להמליץ בחום לאופק על המקום הזה.
בהיתי ביובל עד שהוא שם לב והרגשתי קצת נבוכה, ידעתי שאני
מרגישה אליו משהו גדול, סתם משיכה או יותר מזה , את זה אני לא
בדיוק יודעת, אבל לא יכולתי להגיד בשום פנים ואופן שאני מתאהבת
בו, הרי אני מאוהבת עד מעל הראש ברואי...

אחרי המסעדה יצאנו החוצה ופגשנו כמה חבר'ה שישבו בחוף עם גיטרה
ומדורה קטנה, ישבנו איתם ושרנו, יואב מנגן פשוט מדהים, רק
עכשיו הבחנתי בזה...
"אור את יכולה לבוא רגע?" אורית שאלה ונסחבתי אחריה לפינה שקטה
יותר,
"אתם ביחד?"
"אני ויובל..?.. אמ.. לא יודעת, אנחנו יוצאים, למה?"
"לא סתם, שאלתי... טוב... אמ."
"מה?"
"לא עזבי שום דבר חשוב... בהצלחה.."
זה היה מוזר, לא ממש הבנתי מה אורית רצתה, היא המשיכה לבהות
בצורה ממש, ממש מוזרה בי וביובל כל הלילה, לבסוף בשעה שתיים
הרגשתי שאני עוד שנייה נופלת מעייפות, אז יובל לקח אותי הביתה,
לפני שהלך נשק לי, נכנס לאוטו ואני נשארתי לבהות בו נוסע.
חזרתי הביתה עם חיוך מטומטם על הפרצוף, נו אתם מכירים את החיוך
הדבילי הזה שיושב לכם על הפרצוף כל היום אחרי שקרה לכם משהו
טוב, אבל לא ממש הייתי בטוחה אם זה מסמל משהו כל כך טוב, בכל
מקרה, הייתי עייפה, רק שמתי את הראש על הכר, ובלי לשים לב,
נרדמתי.



                                     






פרק 11

אני פוקחת עיניים ומתמתחת, שמה לב שהשעה כבר 4 אחרי הצהריים,
ישנתי הרבה, כנראה שהייתי ממש עייפה. אני קמה להכין נס ושמה לב
שאף אחד לא בבית, אני מוציאה את החלב מהמקרר ורואה פתק שאומר
שההורים אצל סבתא-אוכלים צהריים.
אני מפהקת ומוזגת את החלב על המים החמים בכוס, לוקחת לי עוגיית
חמאה ויושבת בסלון, לשתות.
אני בוהה בטלוויזיה הסגורה, וחושבת על כל מה שאני צריכה להכין
למחר לבית ספר, אולי אחר כך אני חושבת לעצמי. פתאום עולה לי
המחשבה שאתמול יצאתי עם יובל, ובאמת שהיה לי כיף, ובאמת שאני
נמשכת אליו, ובאמת שהוא בן אדם מקסים, אבל זה לא זה. לפחות לא
כרגע.
ואז אורית עולה לי לראש, היא הייתה ממש מוזרה אתמול, מה היה
הקטע הזה?
טלפון קוטע לי את המחשבות.

"הלו?"
"אור? סוף,  סוף התעוררת! בראש שלך לקפוץ אליי?"
"עכשיו בדיוק קמתי.. בואי את, במילא אין לי כלום לעשות"
אם לומר את האמת כלום זה הדבר היחיד שהתחשק לי לעשות.
"אמ.. אוף אין לי כוח.."
"מסכנה.." אני קוטעת אותה "את כל הדרך תצטרכי ללכת... עצלנית"
"נו טוב אני באה"
"ביי"

שיחה טיפוסית ביותר שלי ושל אופק. אחרי שלוש דקות בדיוק אני
שומעת את הדפיקה בדלת, אני קמה בעצלנות ובדרך מניחה את כוס הנס
קפה הריקה בכיור.

"אהלן"
"היי, איפה ההורים שלך? אצל סבתא שלך?"
"כן"
אנחנו צועדות לשבת בסלון, ובוהות בטלוויזיה הכבויה.
"נו אור.. ציפיתי לקבל ממך על הבוקר טלפון מתלהב על אתמול"
"אה נכון... א"
"אה נכון?.. קרה משהו?"
"לא.. פשוט לא יודעת, תראי אופק, אני באמת מחבבת אותו, יותר
מזה, אבל לא חושבת שאני מוכנה, אני מאוהבת ברואי, עדיין"
"את יודעת שהוא וענבל ביחד נכון?"
"בהצלחה", אני אומרת בזלזול "זה לא יחזיק הרבה, את תראי שענבל
תזרוק אותו כשיימאס לה, הוא יודע שזה האופי שלה, אבל אני אשמח
כשזה ייקרה"
"אור מה קורה לך? את נוטרת טינה?"
"אף פעם"
"אז מה זה עכשיו?"
"כעס"
"אז את נוטרת לו טינה"
"לה כן, אולי אני אסלח לה מתי שהוא, אבל לא אשכח אף פעם, לו
כבר סלחתי, אני אתגבר, אבל אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו, בואי
נעביר נושא"
"רותם"
"מה?"
"רותם"
"מה איתו?"
"יצאנו אתמול"
"נכון! אופק אני ממש מצטערת שאני כזו אטומה! אני פשוט קצת
מעופפת עכשיו... נו ספרי!"
"אמ... הלכנו ל- 'אפרופו'"
"או! אופק אני חייבת לספר לך על המסעדה שהייתי בה אתמול! כזו
מדהימה! עם זכוכיות על החוף, ורואים ממנה את הכוכבים.. או..
והקישוטים על האוכל מזה מדהימים! את חייבת ללכת לשם.. אופס..
סליחה, כן תמשיכי"
"אז הלכנו ל-'אפרופו' ואחר כך הלכנו לטייל בחוף, באיזה שלב
ישבנו... דיברנו ואז רותם.. התנשקנו"
"נו.. ו.. מה את אומרת?"
"נחמד ביותר"
שכחתי לספר לכם, אני כל כך מאושרת בשביל אופק, זו הנשיקה
הראשונה שלה, היא חיכתה למשהו ממש מיוחד, אני שמחה שהיא מצאה
אותו.
"היה כמו שציפית?"
"כן... מיוחד"
חייכתי וגם אופק.
המשכנו לדבר ולבהות מדי פעם בטלוויזיה הכבויה עד שההורים שלי
באו בשעה 8 בערב, ואז פרשנו לחדר שלי.

מוזר, אני חושבת, הייתי בטוחה שסגרתי את החלון בחדר, טוב מילא,
אני קמה לסגור אותו שוב וחוזרת לשבת על הפוף עם אופק.
"בא לך לנגן משהו?"
"טוב למה לא..." אני קמה להביא את החוברות והגיטרה שלי, לאופק
יש קול יפה, אני ממש אוהבת את הקול שלה, אז אני מנגנת והיא
שרה, בסופו של דבר זה נשמע יפה.
אופק מדפדפת בחוברות למצוא משהו שהיא אוהבת ובסוף בוחרת את
'המכשפות', ישבנו ועשינו מן מרתון 'המכשפות', היה נחמד, בלי
לשים לב כבר הגיע 11 בלילה, ואז נזכרתי כמה דברים שחשבתי לעשות
היום, 'שיהיה' אני אומרת לעצמי, אז אני אקבל כמה אפסים מחר.

"ביי"
אני צועקת לאופק מהנקודה שליוויתי אותה אליה, ורצה בחזרה
הביתה.
אני מפהקת, הולכת להתקלח ומרגישה גל עייפות כזה, בכלל בזמן
האחרון יש לי מן תופעה של עייפות כרונית, אולי מיתר עשיית
כלום... בכל מקרה, פיהקתי נשכבתי על המיטה ונרדמתי.



                                     






פרק 12

הגעתי לבית ספר ביום ראשון ולא הבנתי למה כולם כל כך לחוצים,
בסך הכל עוד יום בבית ספר...
אחרי חקירה קצרצרה התברר לי שיש מבחן, איך שכחתי מזה אלוהים
יודע... טוב נו אז אני לא בדיוק עוקבת... קורה... לא?...

"אור! בואי לפה!" אופק צועקת לי כאילו אני נמצאת 20 קילומטר
ממנה, אני ניגשת אליה ומקבלת נשיקה, "מה עשיתי?"
"סתם היית את..." אופק מוציאה בחיוך את הברכה ששמתי לה בתיק,
לאות מימוש סיפור האגדה המתמשך שלה ושל רותם, אני מחייכת,
תראו, זה הגיע לה...
צלצול נשמע ברקע, אני ממש מקווה שהקשבתי ביום שקראנו את המילים
של ההכתבה, אני מוציאה דף והמורה לאנגלית מתחילה להקריא את
המילים, אני ממש בשוק (אני בהלם אני ה-מ-ו-מ-ה), אני יודעת את
כולן...

"סוף, סוף! חשבתי שהשיעור הזה בחיים לא ייגמר!"
סהר אומרת בתוספת אנחה, כולנו מסכימים ללא ויכוח, אכן היה
שיעור ארוך. זה ממש מוזר, קיצרו לנו את כל ההפסקות בטענה שזה
בשביל לקצר את היום, ומתברר שהיום התקצר לו אך ורק בחמש
דקות... חוצפה...

"אורית!" אורית הסתובבה ובהתה בי,
"אני רוצה לדבר איתך רגע.." אורית הנהנה והשתחלה מידי אמיר
החוצה,
"אוף" היא זרקה לאוויר, "אמיר ממש מעצבן אותי", אני יכולה
להבין אותה, הם נפרדו לפני ממש המון זמן, והוא ממשיך להציק לה,
מנסה לחבק ולנשק אותה כל הזמן, בעוד שהחברות אצלו מתחלפות
בקצב, שיהיה...
"את בטח רוצה לשאול אותי על יום שישי נכון?"
"אכן, אכן" עניתי והבנתי שאכן משהו מסתתר מאחורי השיחה המוזרה
וכל המבטים שהיא שלחה אלי ואל יובל, "זהו ש.." אורית השתתקה
ומאחורה הגיח יובל, הסתובבתי ונשקתי לו נשיקה קטנה על הלחי,
"זה כל מה שמגיע לי..?" יובל אמר בקול עצוב, "כן", עניתי
בחיוך, אני שונאת לנשק אנשים ליד אחרים, ואני ממש מתעצבנת על
אלו שעושים את זה, נכון שיעשו מה שהם רוצים, אבל זה נראה לי
כמו רצון למשוך תשומת לב, לא יודעת כל העיסוקים האלו, הם
עיסוקים בין מישהו לבן זוג שלו, וזה צריך להישאר ככה, בין אותו
בן אדם ובן זוגו. לא ליד כולם...
בכל מקרה בלי ששמתי לב אורית נעלמה לה, "יובל, אמ.. אני יכולה
לדבר איתך אחר כך?" וכאילו מישהו שמע והבין אותי, בדיוק נשמע
הצלצול, יובל שלח לי נשיקה באוויר והלך לכיתה שלו, אורית סימנה
לי שנדבר כבר אחר כך, 'אוף' חשבתי לעצמי... אני כבר סקרנית...


ישבתי לי בשיעור אבל המחשבות שלי טיילו להן במקום אחר לגמרי,
אני חושבת שיצרתי לי מן עולם משלי, יותר טוב שם, בעצם טוב שם,
נדמה לי...
כל כך לא הייתי מרוכזת עד שלא שמתי לב שאני כבר בשיעור אחר
לגמרי, הלכתי אחרי השיעור הזה הביתה, לא היה לי כוח לשעתיים
היסטוריה, לשמוע בפעם המי יודע כמה את המורה מספרת בדיחה
שאמורה להצחיק אותנו (לכו תבינו חוש הומור של סגנית מנהל), או
מספרת על עוד ערי בירה למיניהן.
הלכתי ברגל, אני לא נוסעת באוטובוסים; תראו, המצב בארץ מפחיד
ואין מה לעשות בקשר לזה, כן אני יודעת שאי אפשר להפסיק לחיות,
אבל זה מפחיד...
אני מאמינה בגורל, ויש אנשים שאומרים לי שאני קצת סותרת את
עצמי, אני יודעת שאם אמור לקרות לי משהו הוא ייקרה, בכל מקום
שאהיה, זה לא משנה בכלל, אבל יש לי העדפה לגבי הצורה שבה זה
ייקרה, אני לא יודעת, אני חושבת שזה בגלל התאונה שעברתי
כשהייתי בת 11 עם האוטובוס של הקייטנה שלי, בכל מקרה זו לא
הנקודה שלי, תבינו הפחד הכי גדול שלי זה לאבד מישהו שיקר לי,
או את עצמי, את החיים שלי. איבדתי את סבא שלי כשהייתי בת 9, זה
הספיק לי...
בגלל זה אני מונעת מעצמי ללכת למקומות המוניים, ומונעת מאנשים
אחרים ללכת למקומות כאלו...
הבעיה היא שאם אני רואה מישהו שנראה לי חשוד, אני פשוט זזה
מהמקום, אבל אז אני מרגישה רע עם עצמי, זו לא אני- אני לא
מדביקה תוויות על אנשים.

אז הגעתי הביתה, המשכתי עם המחשבות שלי והדרך הביתה שארכה כמו
בכל יום אחר 30 דקות, נראתה לי בדיוק כמו 3 דקות.
פתחתי את המקרר-יש עוף, אוף אני שוב צריכה לאכול טופו, בא לי
ספגטי או פיצה של אימא, אני צמחונית ואימא נורא מתחשבת ומכינה
לי המון דברים שאני אוהבת, אבל לא תמיד יש לה זמן, אז אני
והטופו חברים מאוד טובים...
אני לוקחת כוס קולה, שמה על מגש והולכת לסלון, בתקווה שאימא לא
תגיע בעשרים דקות הקרובות, כי אימא לא ממש ששה עם הרעיון שנאכל
בסלון, אתם יודעים פירורים, האויב הגדול של האימהות...

לא היה משהו מעניין בטלוויזיה, סיימתי לאכול והכנסתי כלים
למדיח, אימא וליאל הספיקו להגיע אחרי שטיאטאתי את הבית. שחר
התקשרה וקבענו שאני אבוא אליה בשעה שש וחצי בשביל להתכונן
למבחן בפסקל, אני חייבת להתחיל להתכונן למבחנים בערך יומיים
שלוש לפני, אתם בטוח מכירים את ההבטחות האלו שאתם מבטיחים
לעצמכם בתחילת כל שנה מחדש, ואז שוב מחדש ברבעון, ואז שוב
במחצית, אבל אף פעם לא ממש מקיימים, אם יש הבטחה שאני לא
מקיימת... זו ההבטחה הזו...
אני תמיד אומרת לעצמי שאני אתחיל להתכונן יומיים או שלושה לפני
מבחן, אבל אז אני נזכרת להתחיל להתכונן  יום לפני המבחן או
במקרה הגרוע- שעה לפני המבחן...
בכל מקרה בשעה שבע הייתי אצל שחר, כבר אמרתי לכם שתכונה רעה של
המשפחה שלי זה לאחר לכל מקום?...
שחר הסבירה לי את כל החומר, "אני מקווה שילך טוב במבחן, תודה
שחר",
"אין בעד מה... את יודעת את עוזרת לי במתמטיקה... ככה שמתי
שתרצי"
נכנסתי לאוטו ונופפתי לשחר מהחלון. כמעט ונרדמתי באוטו, השעות
אפס האלו הורגות אותי, מתי כבר יש חופש? שבת בהחלט לא מספיקה
להשלמת שעות שינה של כל השבוע...

התקלחתי, התלבשתי, הכנתי לי נס והלכתי לחדר שלי, החלון הזה
מעצבן אותי, אני כל הזמן סוגרת אותו, והוא איך שהוא נפתח!
שתיתי את הנס, שמתי במערכת את הביטלס, והשתחלתי למיטה החמה
שלי...



                                     






פרק 13

אני מתעוררת בערך בחמש בבוקר מרעש דפיקות על החלון, אני פותחת
את החלון ומריחה את הריח שאני הכי אוהבת בעולם!! גשם!! איזה
כיף! היורה! אני רצה להעיר את ההורים שלי ואת אחותי, זו מן
מסורת אצלנו במשפחה, להסתכל מהדלת על הגשם הראשון, אז קמנו
כולם מהמיטות פתחנו את הדלת ובהינו בגשם... אח!! איזה ריח!!

הלכתי עם חיוך לבית ספר, בתוספת העניין שבגלל הגשם התבטל לנו
שיעור ספורט...
איך שהגעתי חיפשתי את אורית, עוד הייתי סקרנית מאתמול, הלכנו
לצד של הכיתה וישבנו על השולחן.
"אורית אז מה רצית להגיד לי?"
"אמ.. תקשיבי, את ויובל ביחד נכון?"
"כן, נראה לי"
"אה אתם עוד בשלב הזה..."
"כן..", חייכנו אחת אל השנייה, "אורית, יש לך משהו לספר לי?"
"כן, אני לא יודעת בעצם אם זה ביג דיל, תראי, היה פשוט ממש
נדמה לי שיובל ביחד עם ענבל", אני רק רוצה לראות שענבל תתחיל
להתעסק איתי שוב,
"אני לא חושבת, היא דווקא דיי עם מישהו אחר.."
"כן.." אמרה אורית וחייכה אלי חיוך מבין, אמיר בגד בה כשהם היו
חברים, יותר משלושה פעמים, רואי אמר לי, והרגשתי צורך להגיד לה
את זה, גם היא הייתה באותו יום שישי אצל ענבל אז היא יודעת מה
קרה עם רואי, "פשוט הייתי ממש בטוחה שהם ביחד, אולי הם
ידידים"
"אני חושבת שהם ידידים, אני מקווה..."
חזרנו למקומות שלנו, ושוב ידעתי שהולך להיות לי יום עמוס
מחשבות, אבל ניסיתי להתרכז בשיעורים, היה שיעור לשון אז זה קצת
שיחרר אותי, תמיד נחמד שיעור לשון אצלנו, יש לנו מורה ממש טובה
השנה, גם מצחיקה שכזו, שלא כמו שנה שעברה, אנחנו היינו מלמדים
אותה, ואני מדגישה שהעברית שלנו לא משהו...
בכל מקרה גם לשון, גם פיזיקה וגם תנ''ך, יום נחמד שכזה, זו
השנה הראשונה מכיתה ה' שאני מקשיבה בשיעורי תנ''ך, תמיד שנאתי
את המקצוע הזה, אבל השנה המורה עושה אותו נורא מעניין, כמו
שאומרים- וזה נכון, המקצוע תלוי במורה...

היום עבר נורא מהר, אני הולכת עם סהר ומרינה הביתה כי לאופק יש
עבודה ליד בית ספר, אז אין לה טעם לחזור הביתה ואז לחזור לבית
הספר.
אני וסהר קנינו קולה, מכורות מה לעשות, ודיברנו על הטיול השנתי
שמתקרב לו, נקווה שהפעם יהיה טיול נחמד, אני בכלל שוקלת לא
לצאת, הרכזת שכבה קבעה לנו מבחן במתמטיקה ממש אחרי הטיול, ואני
ממש, ממש חייבת להתכונן כמו שצריך. הציונים שלי (ושל כולם) על
הפרצוף במתמטיקה,  ואם אני רוצה להחזיק את עצמי בחמש יחידות
אני די צריכה להתאמץ, זה לא שאני לא מסוגלת, פשוט המורה לא ממש
יודעת עברית וזה יוצר בעיה, אנחנו לא מבינים אותה, אני יודעת
שזה נשמע כאילו אני כל הזמן מאשימה את המורות בהישגים שלי, אבל
באמת שזה לא ככה, פשוט הבית ספר שלנו כל הזמן חוזר על טעויות
העבר, אם אנחנו מתלוננים על משהו שהיה, הם פשוט מתעלמים
וחוזרים על אותה הטעות שוב, ככה שאני לא אומרת שהמורות האלו לא
טובות, פשוט הדרך לימוד שלהן...
וזה פשוט מוכח דרך ההישגים של הכיתה, טוב אבל מה אני מנסה
להצדיק את עצמי ולהסביר לכם...
בכל מקרה, אני נורא רוצה לצאת לטיול, אבל נראה כבר...


הגעתי הביתה וצהלתי משמחה כשגיליתי שאימא הכינה פטוצ'יני, אני
מתה על זה!
חיממתי את האוכל, ישבתי לאכול וטלפון הפריע לי,
"אור? מה שלומך?"
"סבבה, מה נשמע?"
"אמ.. בסדר.." דולב נשמעה ממש מופתעת על השאלה הזו...
"את יודעת מי זו?"
"כן, דולב" עניתי,
"ידעתי שלא זיהית אותי... טוב זה קורה כשלא מדברים הרבה זמן עם
מישהו"
"זו לא דולב?"
"לא.. זאת ענבל" אני לא מבינה איך לאנשים יש את החוצפה להתקשר
אלי, זה לא שרמזתי לה ואז ייתכן שהיא לא הבינה, אני אמרתי לה
בבירור שאני לא מדברת איתה!
"את מודעת לעובדה שאני לא מדברת איתך נכון?"
"כן, אבל אור תקשיבי, אני רוצה לדבר איתך, אני מבינה שאת
כועסת, אבל אנחנו צריכות לדבר, אני לא רוצה להמשיך עם זה ככה"
היא נשמעת כאילו היא מתכוונת לזה.
"שיהיה"
"אני יכולה לבוא אלייך היום?"
"לא אני הולכת לשיעור אורגן"
"אה נכון... טוב אז מחר אני יכולה לבוא בסביבות ארבע?"
"טוב שיהיה"
לא אמרתי ביי, פשוט ניתקתי, עד שהיה לי יום כמו שצריך! היא
חייבת להרוס אותו, נכון איכפת לי שאנחנו רבות, כי היא הייתה
חברה טובה שלי, וזה קשה לאבד ככה חברה טובה, אבל מגיע לה! אחרי
מה שהיא עשתה לי, אולי היא לא הייתה חברה כל כך טובה אם היא
עשתה מה שעשתה.

אני חוזרת לסיים לאכול, מתארגנת ויוצאת לשיעור.

כשחזרתי כבר כולם היו בבית, אימא קנתה לנו כרטיסים להופעה של
רמי וריטה בקיסריה, אני לא ממש מתחברת אל רמי קליינשטיין, אבל
אני ממש אוהבת את הקול של ריטה, יש לה קול מדהים...
ההופעה שבוע הבא ביום ראשון, נראה לי שהולך להיות כיף...
אני אוהבת לטייל עם המשפחה שלי, יש לנו גם מן קטע כזה של יום
שבת, יום שבת זה יום של טיולים, ואז תמיד התנחלויות של אורחים
אצלנו בבית...

לפני השינה דיברתי עם יובל בטלפון, הוא רצה שנצא שוב, אמרתי לו
שאני בכיף אצא איתו, אבל כידידים, כן אני יודעת שמשום מה זה
המשפט הכי שנוא על בנים אבל מה לעשות, אני לא רואה בו כרגע
כמשהו מעבר לידיד.
הוא נשמע די מאוכזב, אבל הוא הבין, אמרתי לו שזה בגלל רואי,
אני סומכת עליו שלא יגיד לאף אחד.
ניתקנו את השיחה, שכחתי לשאול אותו על ענבל, טוב אם אני אראה
אותו מחר בבית ספר, אני אשאל...



                                     






פרק 14

קמתי עם כאב ראש נוראי, אז לא הלכתי לבית ספר, אוף נורא רציתי
לשאול את יובל, לא משנה, אחרי שקמתי ושתיתי כדור, חזרתי לישון
וקמתי שוב בשעה שלוש.
שתיתי נס וראיתי קצת טלוויזיה, הרגשתי הרבה יותר טוב.

בארבע וחצי בערך נשמעה דפיקה על הדלת, פתחתי וענבל עמדה שם,
שכחתי שהיא צריכה לבוא, לא היה לי כוח לריב, אוף...

"היי תיכנסי"
"היי"
הלכנו לחדר שלי והתיישבנו על הפופים ברצפה.
"אפשר מים?"
"כן, שנייה", חוצפנית! חשבתי לעצמי, אבל ידעתי שאני סתם מנסה
לגרום לעצמי לכעוס עליה, לקחתי קולה ושתי כוסות והלכתי לחדר.
"הנה"
"תודה" אמרה ענבל ומזגה לה לשתות.
"טוב אור, אני דיי רוצה לדבר איתך"
"בבקשה אני מקשיבה"
"תראי אור, אני מודעת לזה שאת כועסת, מותר לך לכעוס, אני
מבינה", היא לקחת נשימה עמוקה וחזרה לדבר, "א.. אין לי מה
להגיד כדי לתאר לך כמה אני מצטערת"
"את מצטערת ואת איתו עכשיו"
"את רוצה שניפרד?"
"לא"
"אז מה?"
"לא יודעת מה אני רוצה, אני רוצה שתתרחקו ממני שניכם, אתם
רוצים להיות ביחד? תהיו... בהצלחה שיהיה לכם, רק חבל שלא דאגתם
ליידע אותי בכל זה"
"את לא סולחת לי?"
"לא יודעת", אני מדברת איתה, ולא כהרגלי לא מסתכלת לה בכלל
בעיניים.
"כמה פעמים אני עוד אצטרך לבקש סליחה?!? לרואי סלחת"
"זה משהו אחר"
"למה?" ענבל כבר הייתה על סף דמעות, מגיע לה חשבתי, שתבכה כמו
שאני בכיתי,
"כי לפעמים יותר קל לסלוח לאויב מאשר לחבר קרוב", ראיתי את
ענבל מנגבת דמעה אחרי שאמרתי את המשפט האחרון, לא רציתי שיכאב
לה, אבל כן רציתי, מצב מבלבל...
"אז לא סלחת לי?", ענבל אמרה ותקווה נשמעה בקולה, לא יכולתי
שלא לסלוח לה,
"סלחתי, לא שכחתי", עניתי והרגשתי צורך לשאול בקשר ליובל, הדבר
הטריד אותי,
"ענבל יש לי שאלה,"
"כן?"
"את מכירה את יובל משכבה י''ב?"
"כן, למה?"
"מה את בשבילו?"
"למה?" השאלה הזו עוררה בי עוד כמה חשדות,
"מה את בשבילו?" חזרתי על השאלה,
"ידידה"
"וזה הכול?"
"למה את שואלת את זה?" התחלתי ממש להתעצבן,
"ענבל פשוט תעני!"
"כן זה הכול" אני לא מאמינה לה.
"טוב" אמרתי.
"אור אני באמת מצטערת, חבל שניתן לדבר כזה להרוס את החברות
שלנו"
"היא כבר נהרסה ענבל, אני סולחת לך, אני לא מבינה למה, אבל אני
סולחת לך, אבל אני לא מבטיחה שאני אשכח את זה מתי שהוא, אל
תצפי ממני פתאום לבוא בשמחה לספר לך דברים, את עכשיו בשבילי
חברה, אבל ממש לא כמו החברה שהיית"
"בסדר אני יודעת שייקח לך זמן... אבל אני שמחה שלפחות זה"

ליוויתי אותה לדלת הכניסה. בדרך החוצה, אימא הסתכלה עלי במבט
מוזר, לא הבינה מה ענבל עושה אצלנו, איך שענבל יצאה אימא ניגשה
אלי עם מבט לא מבין,
"היא רצתה לדבר איתי" הקדמתי את אימא ועניתי,
"אני שמחה שדיברתן, סלחת לה?"
"כן" אני עניתי, "אבל זה לא ששכחתי מה הם עשו לי.."
"אני יודעת" אימא אמרה, חייכה וחיבקה אותי, אחר כך חזרה
לעיסוקים שלה, אני הלכתי לי לחדר, וישבתי על המיטה, בהיתי
בפוסטרים של פו, ואז המבט שלי נתקע  באחד הפוסטרים שרואי קנה
לי, רציתי להוריד אותו, אבל עדיין רציתי את רואי, אולי אני סתם
נתפסת בדברים שנותנים לי מן תקוות כאלה... אבל... בחרתי להשאיר
את הפוסטר.
אוף.. היום הזה עייף אותי...



                                     






פרק 15

"סוף, סוף יום שישי!!!" אופק מפגינה בפניי את השמחה שלה בדרך
לבית ספר,
"מה תכננת לעינוי השבועי?"
"חה, חה, חה אור.. נורא מבדר.. בכל מקרה קופה,"
"למי את קוראת קופה? גויאבה!"
אופק מוציאה לי לשון וממשיכה לדבר, "יש היום מסיבה אצל יואב,
את באה?", אופק לא חיכתה לתשובה שלי וזרקה  "יופי! נלך ביחד".
מילא, אני חושבת לעצמי, אני יודעת שאין לי משהו יותר טוב
לעשות, הבעיה היא שגם רואי יהיה שם, הוא בטח יהיה עם ענבל, אני
מוכנה לקבל את העובדה שהם ביחד, רק תנו לי קצת זמן להתרגל
לרעיון, אני לא צריכה לסבול אותם ביחד מול העיניים שלי... אולי
אני אזייף מחלה קטנטנה ואשתחרר מההליכה יחד עם אופק...
אולי...

"אה! אני בסוף אתפגר עם כל שעות המחשבים האלה!!", התחלתי לקטר
לאופק, יש לי שלוש שעות רצוף מחשבים ביום שישי, אפשר למות
משעמום אחרי שעה...
"אף אחד לא אמר לך לקחת את ההגברה הזו"
"תשתקי! זה לא שלך כל כך טוב בביולוגיה.."
"נכון, זה יכול לשגע פילים.. אבל מה לעשות" אופק הרגועה הזו,
בלעדיה הייתי משתגעת...
"מה את לובשת היום למסיבה?" אופק שואלת אותי ואני עונה בקול
שאומר שזה ברור לחלוטין, "מי כמוך יודע שאני מישהי של הרגע
האחרון...?..."
אופק עשתה מן מבט שמצדיק את דבריי והחלה ליבב שאין לה מה ללבוש
ושהיא צריכה בגדים,
"את מעצבנת אותי!"
"אני?" שאלתי בפליאה...
"כן את אור, יש לך כל כך הרבה בגדים בארון ואת כמעט לא לובשת
אותם!"
"נו אני לא אוהבת אותם ואת יודעת"
"אוף איתך... תשמיני קצת שיהיה לי איך לקחת ממך בגדים.."
חייכנו והמשכנו ללכת, לאופק דווקא יש גוף יפה, אבל היא לא רזה,
לא שאני רזה, אבל אופק יותר מלאה ממני. וככה זה תמיד היה: אופק
לא יכולה להלוות ממני בגדים ואני תמיד יכולה לחכות שמשהו יהיה
קטן עליה...

הגענו לבית ספר, תסבירו לי את זה: 8 בבוקר, אנשים רק מגיעים
מהבית וכבר פותחים טורים ארוכים בקיוסק, והקיוסק כמובן נמצא
במעבר, ככה שזה מעכב אותך, צריך ממש לתכנן אסטרטגיה איך להיחלץ
מההמולה שם...
שעה מתמטיקה ושלוש שעות מחשבים, אולי זה נשמע לכם קצת בשביל
יום אחד, תאמינו לי שזה מעל ומעבר, ממש מעבר...
בכל מקרה בלית ברירה 'ביליתי' במחשבים, שבוע הבא יש מבחן, אני
חייבת להתחיל ללמוד, נגיד עוד שלושה ימים, אמרתי שעכשיו אני
באמת מקשיבה להבטחות שלי אל עצמי, הרי אני מקיימת את ההבטחות
שלי אל כולם, מה עם ההבטחות שלי אל עצמי..?...

בערך בשתים עשרה וחצי הגעתי הביתה, הלכנו כרגיל לסבתא, איך
שהגענו השתחלתי לי למיטה, הייתי ממש עייפה, כבר הזכרתי כמה
השעות אפס מעייפות אותך (בייחוד אם אתה לא הולך לישון בשעה
8...?...)
בכל מקרה, קמתי בסביבות השעה 7, ישבתי עם ההורים לשתות נס קפה
והלכתי להתכונן, אופק באה עם רותם, זה היה מוזר, לראות אותם
ביחד, הייתי רגילה שמצד אחד אופק מקטרת לי, ומצד שני רותם מקטר
לי, אבל לא את שניהם ביחד... זוג חמוד...

הלכנו למסיבה אצל יואב, לפחות אני מכירה כמעט את כל האנשים
שיהיו שם, לא רציתי להיות גלגל חמישי בין אופק ורותם. נכנסנו,
רקדתי קצת, עד שהעיניים שלי תפסו את ענבל ורואי, מן רפלקס היה
לרוץ לשם ולכעוס, אבל שכחתי שאני כבר לא אמורה לכעוס ושזה כבר
ממש לא ענייני...
כל כך רציתי את יובל עכשיו לידי, כי אני יודעת שרואי טיפוס
קנאי, אני לא אוהבת קנאים, אבל תודו שזה כלי טוב...
וכל הזמן כאילו מישהו מקשיב לי בכל מה שקשור ליובל, ראיתי אותו
עומד עם חברים שלו בצד, ניגשתי לשם וקיבלתי חיבוק גדול, שמחתי,
הרגשתי עכשיו קצת רע עם עצמי על המטרה שלי בלכתי אל יובל, הרי
אני לא רוצה אותו בתור משהו אחר מידיד, אבל אני רוצה אותו רק
להיום, שרואי יקנא, כמעט ונתתי לעצמי סטירה בגלל המחשבות האלו,
ניסיתי להרחיק אותן מהראש והלכתי לרקוד עם יובל, באיזה שהוא
שלב נמאס לי והלכנו לחדר של אחות של יואב.
התיישבנו על השטיח שלה ודיברנו, אני אוהבת לדבר עם יובל, נראה
כאילו הוא עבר כל כך הרבה בחיים, למרות שהוא בסך הכול בן 18,
אבל הוא בן אדם שאיתו תרצו לשבת ולקיים שיחת נפש עמוקה שכזו..
באיזה שהוא שלב בשיחה הרגשתי צורך לשאול על ענבל,
"יובל, אתה מכיר את ענבל?"
"אה.. כן"
הסתכלתי עליו במבט שואל,
"ידידה שלי, למה?" הוא הבין שאני מחכה להמשך...
"סתם... אני יכולה לשאול אותך עוד משהו?"
"כן" יובל הסתכל עלי במבט חושש במקצת,
"לך ול..." נשמעה דפיקה בדלת ויואב קרא לנו לצאת החוצה, הוא
אמר שאנחנו מפסידים, ואיזה שהוא זוג רוצה  את החדר, נו מילא,
יצאנו.
"מה רצית לשאול?" יובל צועק כשרעש המוזיקה ברקע,
"לא משנה, אני אדבר איתך אחר כך" השבתי בצעקה, יובל נשק לי
והלך לחבר'ה שלו.

'אוף' זרקתי לעצמי, לא הולך לי עם השאלה הזו, אולי זה רמז שאני
לא צריכה לדעת יותר ממש שאני יודעת, אולי אני פשוט לא רוצה
לדעת כי אני פוחדת,
"את חייבת להפסיק לנתח דברים, אני מכירה אותך בתור מישהי אחרת
לגמרי" שמעתי את אופק לוחשת לי באוזן (זה נשמע כמו לחישה
בהתחשב במוזיקה הרועשת) כאילו קראה את מחשבותיי, אנחנו נוהגות
לעשות זאת לפעמים אחת לשנייה, לקרוא מחשבות...
"כן..." עניתי והלכתי לקחת לשתות, הגרון התייבש לי...

"איכס!!" פלטתי כשטעמתי את הקולה וגיליתי שאנשים כבר הספיקו
למהול הכול בשתייה חריפה, אוף.... אני לא שותה, לא יודעת לא
אוהבת את זה, כן גם לא בירה, וגם לא יין, וגם לא טקילה, שום
כלום חוץ מקולה ומים....
הלכתי לקחת מים מהמקרר, מה שבטוח בטוח...
נכנסתי לפינת האוכל, וראיתי כמה חברה, ביניהם היו יובל, דולב,
אמיר והדס שעישנו, אני ממש לא מתכוונת לסיגריות....
עכשיו, אני מודעת לזה שיש לי חברים שמעשנים לפעמים ג'וינט
וכאלה, אבל לא ידעתי שדולב ויובל עושים את זה, על הדס ככה עוד
חשדתי, אמיר זה היה ברור, ראיתי אותו עם שאר החבר'ה המון
פעמים, אבל יובל...
זה עשה לי קצת רע, לא יודעת למה, תראו נכון, אולי אני לא בעד
סמים ואולי גאנג'ה עושה להם טוב ואין לי מה לעשות בהתחשב
בעובדה שכל כך הרבה חברים שלי עושים את זה, אני פשוט מתרחקת
כשזה קורה, אבל יובל...
הוא לא סתם חבר שלי, אני ממש מרגישה אליו משהו...
לא יודעת, הרגשתי רע עם זה שהוא לא סיפר לי, נכון שאנחנו לא
ביחד, אבל... אין לי כל כך איך להסביר את עצמי.. פשוט.... זה
יובל....



                                     






פרק 16

קמתי בבוקר עם כאב ראש ענקי, הלכתי לשתות כדור, ונזכרתי שאחרי
שראיתי את יובל, הוא שם לב שאני מסתכלת עליו, הוא בא לדבר
איתי, לנסות להסביר, אני כעסתי, אפילו שלא הייתה לי סיבה, יובל
התעצבן, אמר לי שזה לא ענייני וחזר לעיסוקים שלו, לי התחשק
ללכת הביתה, אז אופק ורותם ליוו אותי, החלטתי שאני יותר לא
הולכת למסיבות עם אופק, שתסחוב אחריה את רותם...

הכנתי לי לשתות נס ולקחתי כמה עוגיות חמאה, ישבתי בסלון
וסיפרתי לאימא על המסיבה אתמול, אימא לא הבינה למה חזרתי כל כך
מוקדם, אז סיפרתי לה על הגאנג'ה ועל יובל, כן פתחו אוזניים
היטב, אימא שלי יודעת שחברים שלי מעשנים, תראו, כל עוד אני לא
מעשנת אז זה לא מפריע לה, כמובן שהיא לא אוהבת את זה שחברים
שלי עושים את זה, אבל אין לה מה לעשות בקשר לזה, אני לא אפסיק
להסתובב איתם בגלל זה, היא לפחות יודעת שאני מספרת לה הכול...
הלכתי לחדר, קמתי רק לפני חצי שעה ובכל זאת אני מרגישה כל כך
עייפה, 'וואו!' צעקתי על עצמי, שכחתי שיש היום מסיבת הפתעה
לחברה שלי, היא עוזבת אותנו ועוברת לגור בקנדה, ואני די בראש
הארגונים של המסיבה.... איך שכחתי.... צלצלתי ליסמין, וקבענו
שהיא תבוא אלי עוד רבע שעה בערך, יסמין... זה מוזר, היא עלתה
לארץ מברית המועצות, אמנם היא עלתה לארץ בגיל 4, אבל בכל זאת
יש לה שם נורא ישראלי, אני לא נתקלת בזה הרבה, ואני אומרת את
זה כי רוב החברים שלי הם עולים מברית המועצות לשעבר, לא
משנה...

יסמין הגיעה לקחנו דברים ויצאנו לקן של התנועה, אני בתנועת
נוער ותמיד הקומונרים שלנו מסכימים לתת לנו את המקלט לכל מיני
מסיבות, עכשיו הם גם באים לעזור כי ורד, זו שעוזבת לקנדה, היא
גם בקבוצה שלנו בתנועה.
"נספיק לעשות הכול? היא לא חושדת נכון?" יסמין לחוצה ביותר.
"יסמין, תירגעי! אל תדאגי....." אמרתי רגועה, אם כי לא הייתי
כזו...
"יסמין," יסמין הסתובבה אליי במבט שואל, "אל תהרגי אותי... אבל
שכחתי את הדיסקים בבית..."
"אה!!! איך עשית את זה?!?", טוב היא הולכת להרוג אותי... "נו
רוצי מהר אני מחכה"
עשיתי מבט מצטער ורצתי מהר הביתה, אחרי כמה דקות, אם לדייק 10
אבל לא משנה... מי סופר, חזרתי עם המון דיסקים, הלכנו ממש מהר
לקן, כשהגענו רוב הקבוצה שלנו כבר הייתה שם. ארגנו את הכול,
תלינו בלונים וחיכינו שכולם יבואו.
כשכולם באו נשארה רק בעיה קטנה, מאיזה שהיא סיבה ורד איחרה....

חיכינו, חיכינו וחיכינו...... המשכנו עוד קצת לחכות, באיזה
שהוא שלב התייאשנו, כשורד הגיעה התברר שחבר שלה סיפר על
ההפתעה, והם היו במסעדה או משהו אז הם איחרו, הרס לי את כל
החשק למסיבה...
עליתי למעלה, הקן שלנו זה בעצם מקלט, די חנוק שם למטה, רציתי
לנשום קצת אוויר, ראיתי את דולב, היא ישבה על ספסל ועישנה
סיגריות, הלכתי לשבת איתה, "למה את צריכה את הזבל הזה?" שמעתי
את עצמי מטיפה מוסר לדולב...
"יש לי המון על הראש" דולב אמרה בתוספת אנחה,
"זה עוזר לך להירגע..?." שאלתי בזמן שדולב הוציאה ענן עשן
מפיה,
"כן..." אמרה ושוב נאנחה, דולב הסתכלה עליי כמה שניות והוציאה
את קופסת הסיגריות מהכיס, לקחה סיגריה הדליקה אותה והושיטה לי,
היססתי כמה דקות, הרי למה אני צריכה את הדבר הזה? אבל מצד שני,
אם זה עוזר לך להירגע... לא יזיק לי, בידיעה שאני אצטער על מה
שאני עושה לקחתי את הסיגריה, כמעט והכנסתי אותה לפה כשרואי
הגיח מאחורינו, חטף לי את הסיגריה מהיד, קרע אותה וזרק על
הרצפה,
"את לא מתביישת להטיף לאנשים אחרים מוסר וללכת לעשות את זה?"
רואי אמר כאילו פגעתי בו איך שהוא, והרי ידעתי טוב מאוד שהנושא
קרוב אליו, "תתעלמי" דולב לחשה לי באוזן, קמה וירדה בחזרה
למקלט, רואי התיישב לידי, לא היה לי חשק לדבר איתו, קמתי, הוא
תפס אותי ביד, "תעזוב אותי" אמרתי והרגשתי שוב את המחנק הזה
בגרון, הוא שיחרר לי את היד בעדינות, ונתן לי ללכת, בזוויות
העין ראיתי אותו מתיישב על הספסל ומרכין את הראש, 'את במסיבה'
אמרתי לעצמי, גם כן מסיבה.....
התיישבתי בפינה חשוכה קרוב למקלט, ובכיתי... כמה זמן לא בכיתי,
עוד היה לי המון בבטן, שכנעתי את עצמי שאני בסדר, אבל כל כך לא
הייתי בסדר, חשבתי שאם אני אגיד הרבה פעמים לעצמי שאני בסדר,
אני אולי אשתכנע... מסתבר שזה לא עבד...

שמעתי אנשים באים, ניגבתי את העיניים וקמתי משם, בדיוק באו
ענבל ויובל, צוחקים, יובל הדליק סיגריה, כמה הם מעשנים?!?
"לא יודעת יובל, הבן אדם שבור, לא נעים לי" שמעתי את ענבל
אומרת, והחלטתי לעשות כמה צעדים אחורה ולהאזין לשיחה, אני
יודעת שזה לא מוסרי, אבל איך שהוא נדמה לי שאני יודעת טוב מאוד
על מה הם מדברים....
"ענבל, תשמעי, זה לא עובד ככה, שנינו יודעים שאנחנו מרוצים
מהמצב כמו שהוא, פשוט מהמשיכה נכון?"
ענבל היססה לרגע והשיבה בחיוב, איזה משיכה? חשבתי לעצמי? על מי
הם מדברים, המשכתי להקשיב אבל כל מה ששמעתי היה שקט, לא הבנתי
עד שיובל פצע פה שוב "נו...? אז מה את אומרת?"
"אני אעשה את זה..." ענבל אמרה מתנשפת, שמעתי קול נשיקה וראיתי
את ענבל הולכת לכיוון רואי, ידעתי שאסור היה לי להאמין לה. אני
הרי יודעת טוב מאוד, אופי של בני אדם לא משתנה....
הלכתי בחזרה למקלט, הגיע לי בכל זאת קצת לשמוח, הרי אני פה
בשביל ורד, לא בשביל אף אחד אחר, רקדתי עם כולם קצת, ואז
החלטתי שהגיע הזמן לפרוש הביתה, חיבקתי את ורד, הבאתי לה את מה
שקניתי לה, אמרתי שלום לאלו שנקלו לדרכי והלכתי לכיוון הבית,
בשער עמד רואי, לא רציתי לדעת מה הוא עושה שם, ידעתי שהוא בא
לקבל תמיכה בגלל איזה שהיא סיבה, לא רציתי להיות זו שתספק לו
את התמיכה, אני פשוט לא אעמוד בזה,
"מה אתה עושה פה?"
"נפרדנו"
"זה היה ברור, זה שאתה עיוור לחלוטין זה משהו אחד, אבל אני
ידעתי שזה ייקרה ולא בעתיד הרחוק"
"תזרי מלח על הפצעים"
"אתה לא חושב שזה מגיע לך?"
"לא עברנו את זה כבר? לא סלחת?"
הנהנתי וידעתי שאני מתנהגת לא בסדר, אבל בעצם מי קובע איך מותר
לי להתנהג, רק אני, ואני חושבת שזה בסדר, אז זה בסדר גמור,
"אם את לא רוצה לדבר איתי עכשיו אני מבין אני אלך"
רואי הסתובב, התחרטתי וקראתי לו לחזור, ידעתי שאני עושה
טעות....



                                     






פרק 17

אחרי בית ספר התקלחתי, אכלתי והתחלתי לארגן את התיק לטיול
השנתי, אנחנו מחר יוצאים לטיול, איזה יופי...אני בחדר עם
ענבל....
טוב אם לומר את האמת לא הייתה לי כל כך בעיה, אנחנו 10 בנות
בחדר, מי ישים לב אליה...
שמתי בגדים בתיק כשחשבתי על הדברים שרואי סיפר לי אתמול, ענבל
נפרדה ממנו, זה היה כל כך ברור, אני מכירה טוב מאוד את האופי
שלה, היא לא מחזיקה מעמד בקשרים, זנותית...
מה שקורה כאן, לא משנה במי מדובר, בענבל או ברואי אני זו
שנפגעת הכי מכל העניין!
קודם כל הוא והיא הלכו להם ובגדו בי, עד שחשבתי שפגשתי מישהו
נחמד, עד שהתרגלתי פחות או יותר לרעיון של ענבל ורואי ביחד,
ענבל נפרדת ממנו, בגלל בחור אחר, לא מספיק שכואב לי לראות את
רואי פגוע, הבחור האחר הוא יובל, אני עכשיו באמת כועסת, הוא
אומר שהיא לא ידעה שאני ויובל היינו בערך ביחד, מה הוא מנסה
להצדיק אותה? שום דבר שהיא עושה לא צודק, לדעתי היא פשוט לקחת
על עצמה פרויקט השנה, פרויקט שנושאו: 'נמרר לאור את החיים',
לפחות ככה זה נראה, אבל אני לא רוצה להטריד את עצמי בכל זה
לפני הטיול, זהו החלטתי, אני בטיול הזה הולכת ליהנות! ולא
איכפת לי מכלום, יש לי את יסמין וסהר, דולב, אורית, מרינה
ולירז, אני איהנה איתם ופשוט אשכח ממנה, אני לא אתן לה להרוס
לי גם את הטיול....

'פוו', נאנחתי ברגע שסגרתי את התיק והורדתי אותו למטה שיהיה
מוכן ליד הדלת, הכנתי לי נס ולקחתי כמה עוגיות חמאה, אחרי זה
הלכתי לאופק לעזור לה לארגן את התיק, אין מה לעשות הילדה לא
יודעת לארגן דברים, לוקחת את כל הבית... אמנם אני לוקחת שלושת
רבעיי בית, אבל בכל זאת זה פחות מאופק, אחרי שסיימנו לארגן גם
את התיק שלה ישבנו אצלה בחדר ואכלנו מילפה שאימא של אופק
הכינה, אני ממש אוהבת את העוגות של דבורה, אימא של אופק, כל
שישי אני מקבלת כמה טעימות מהכול...

בערך בשעה 10 בלילה הלכתי הביתה, עדיין לא החלטתי אם אני לוקחת
את הגיטרה שלי לטיול, פחדתי שייקרה לה משהו, לא יודעת האנשים
בשכבה שלי מסוגלים לכל דבר, אני לא אקח אותה... מה שבטוח,
בטוח...

כשנכנסתי אימא דיברה עם גלי, חברה שלה, על ההופעה של רמי
וריטה, שכחתי לספר לכם איזה כיף היה, זה פשוט היה מה שהייתי
צריכה באותו הזמן, איזה השתחררות מכל האירועים, לבלות קצת זמן
עם האנשים שאני הכי אוהבת והכי יכולה לסמוך עליהם, עם המשפחה
שלי....
אימא הרימה באוויר לחמניות עטופות, והבנתי שהיא מנסה להגיד
שהיא הכינה לי פרוסות לטיול, אני סומכת עליה ששמה לי דברים
טעימים...
הלכתי לתת לה נשיקה וצעדתי לכיוון החדר, הדלקתי רדיו על 106,
יש אביב גפן, אני נורא אוהבת אותו, כמובן בתור מלחין ומחבר, כי
על זה אין ויכוח הוא מדהים, אבל בתור בן אדם...
לא משהו. בכל מקרה בדקתי שלא שכחתי כלום, בטוח כשאני אגיע
לאכסניה אני אגלה ששכחתי משהו. הנמכתי קצת את הרדיו ועליתי
למיטה. בהיתי בתקרה שלי. כמה זמן לא יצא לי להסתכל עליה,
הבחנתי כמה היא נראית ריקה ללא הכוכבים, כמה היא ריקה.... אולי
כמוני.....



                                     






פרק 18

הגעתי לבית ספר חצי שפוכה, למה אתם מצפים 7 בבוקר....
אי אפשר היה שלא להבחין בהתרגשות של כולם, בשער פגשתי את יובל,
הוא חיבק אותי ואמר לי נסיעה טובה, שהוא יתקשר אלי לפלאפון,
שיתקשר חשבתי לעצמי, זה לא שאני כל כך שמחה לדבר איתו, הרי אני
גם בו רואה בבוגד, הוא אמר לי שהוא וענבל רק ידידים... זה משגע
אותי, אני כל פעם מגלה מחדש דברים שרצים לי מאחורי הגב, תגידו
לי, אני הבן היחיד שלא צבוע פה? אני לא מבינה את זה, אני יודעת
שאולי האופי שלי קצת שונה משל כולם, אולי אני נוטה לבטוח
באנשים יותר מדי, מה לעשות כי אני יודעת שכשאני מבטיחה אני
מקיימת,  אז אני מצפה מאנשים שמבטיחים לי משהו שיעשו את אותו
הדבר, יקיימו. אז אולי הרוב פה צבועים, ואולי שקרנים, אבל למה
תמיד הכול נופל עלי ואני זו שנפגעת? זה נראה כאילו לאף אחד זה
לא מזיז חוץ ממני.... אבל די, אמרתי לעצמי שאני הולכת ליהנות
מהטיול הזה, ואני לא אתן לאף אחד להרוס לי אותו.

שמנו את התיקים בבגאג' של האוטובוס ועלינו לשבת. ישבתי ליד
אורית כי אלכס החליט שהוא יושב ליד סהר, מסכנה סהר, כמה פעמים
שהיא רמזה לו שהיא לא מעוניינת בו, אבל הוא לא מבין, או שהוא
פשוט ממש עקשן....
התחלנו את הנסיעה הארוכה שלנו לכיוון רמת הגולן, אני כל כך
אוהבת את הרמה, בכלל יש לנו ארץ יפיפייה, אבל את הצפון אני
אוהבת הכי, אני תמיד נוסעת לשם עם המשפחה, או אם לדייק עם כל
הגדוד, משמע בערך 9 משפחות שנוסעות ביחד לכל מקום, אתם יודעים
ההורים שלי, חברי ילדות שלהם והילדים שלהם שהפכו חברים שלי
מגיל אפס, מה שמזכיר לי שלא דיברתי ממש, ממש המון זמן עם הידיד
הכי טוב שלי, איתי, הוא הבן של זוג מהחבר'ה של ההורים שלי,
אנחנו מכירים ממש מגיל אפס, נחמד כזה....
בכל מקרה, בטוח כל המסלולים שנהייה בהם, הייתי.... זה תמיד ככה
בטיולים, או שהייתי במסלולים עם התנועה או עם המשפחה...

"ת-ס-ג-ר-ו   א-ת   ז-ה!!!!!!!!!!" אח... איך יכולתי לשכוח את
הריבים השנתיים על מה ישימו בטייפ, כמובן יש את חילוקי הדעות
הרבים בכיתה, ואף אחד ,כמובן, לא מוכן להתפשר... אני במיעוט,
אז כנראה שאני הולכת לסבול טראנסים וים תיכוני כל הטיול, מזל
שהבאתי דיסקמן....
אני שמה בדיסקמן את פינק פלוייד, ובוהה דרך החלון החוצה.

"טוש טוש קומי" אני שומעת מישהו לוחש לי באוזן, "טוש טוש....
הגענו" אני ממשיכה לשמוע קול, בסוף אני נכנעת ופותחת עיניים,
לירז שוכנת מעלי ומודיעה לי שהגענו,
"יש הפסקה וכמו שאני מכירה אותך, מאוד כדאי שתלכי לעשות
פיפי...."
ידעתי שהיא צודקת, הרי השלפוחית שלי בנויה מגולה, אז ארגנתי את
עצמי קצת, לקחתי את התיק שלי וירדתי עם לירז, אחרי השירותים
החלטתי שבא לי על קולה ושוקולד, אז קניתי. ישבתי לי בשקט
ושתיתי עם כולם, כשענבל באה לקחה כמה קוביות ולגימה, לא אמרתי
כלום, בראש כל הזמן שיננתי לעצמי, 'אל תתייחסי אליה, אל
תתייחסי', אני בטוחה שאם אני אגיד את זה כל הזמן לעצמי אז אני
אמנע מריבות חסרות טעם.
אחרי חצי שעה בערך המשכנו בדרך. בסופו של דבר הגענו למסלול.
היינו במסלול די קצר, בערך שלוש שעות, כולם הגיעו סחוטים
לאוטובוסים וחיכו כבר להגיע לאכסניה, כשירדנו מהאוטובוס
באכסניה היה ממש קר, לקחנו מהר מפתחות לחדר ורצנו אליו, ישנו
בקיבוץ, אני הכי אוהבת לנסוע לקיבוצים, נראה לי  שהטיול הזה
הולך להיות כיף...

אחרי המקלחות התחלנו ללכת לחדר אוכל, אני חושבת שאנחנו היינו
החדר היחיד שלא פתח במתקפת אש אחד כלפי השני בקשר למקלחות...
בחדר אוכל ידעתי בדיוק מה הולך להיות, דברים שאני לא יאהב, לא,
אני לא קטנונית, אני פשוט נורא מפונקת בכל מה שקשור לאוכל.
בגלל שידעתי, הבאתי מהבית מנות חמות כמובן, אז פשוט ישבתי עם
החבר'ה כשהם אכלו וכשחזרנו לחדר הכנתי לי את המנה החמה שלי.
יותר מאוחר כולם הגיעו אלינו כדי לראות 'חלומות בהקיציס', משום
מה לבנים בחדר לא היה  ערוץ 2 אז הם באו אלינו. ישבנו, היה
מצחיק.....
יותר מאוחר יצאתי לטייל עם אורית, פגשנו את דולב וענבל, אוף...
נמאס לי מכל הסיגריות האלו בכל מקום!
הטלפון שלי צלצל, קיוויתי שזה יהיה מישהו מעניין....
הוצאתי את הטלפון מהכיס של אורית והלכתי לצד,

"הלו?"
"אור מה שלומך?"
"הי.. מה נשמע?" חיוך עלה לי על הפרצוף, זו הייתה שמחה שמהולה
בקצת כעס טרי, בכל זאת לא התגברתי עדיין, ייקח לי זמן...
"הכול טוב, מה שלומך?.. את יודעת מי זה נכון?"
"כן" עניתי, "רואי..."
"יופי" יכולתי לראות את החיוך שלו אפילו שהיה בקו השני,
"נו איך הטיול?"
"נחמד ביותר, מה איתך? הכול בסדר? מרגיש יותר טוב?"
"כן, בהחלט"

נגררנו לשיחה כמעט בת שעה, באיזה שהוא שלב של השיחה, החלטתי
שאני חייבת לקבל כמה תשובות לדי הרבה שאלות שרצו לי עוד בראש,
אולי זה לא הזמן, אבל אני רוצה לדעת.
"רואי אם אני אעלה איזה שהוא נושא, תכעס...?" שאלתי בהיסוס קל,
הרי זו הייתה שאלה רטורית לחלוטין...
"אור... אולי נדבר על דברים כאלו כשתחזרי?"
"לא, אני מעדיפה עכשיו..." אני יודעת שהוא ישתכנע, הוא תמיד
משתכנע בכל הקשור למה שאני מבקשת..
"טוב..." רואי אמר בתוספת אנחה גדולה, אולי פחד ממה שעלול
לבוא. "אני מקשיב", הוא הוסיף וחיכה שאני אתחיל לדבר, לקחתי
נשימה עמוקה, להכין את עצמי לשיחה שעלולה לפגוע בי, אבל לפחות
תענה לי על כמה שאלות,
"רואי, אתה אוהב, אהבת אותה?"
רואי נאנח שוב, יכולתי להבין שהוא מצטער שהוא הסכים שאני אפתח
את הנושא, "אני אוהב אותך, רק אותך, את יודעת את זה"
"זה לא מה ששאלתי"
"אהבתי אותה תמיד בתור ידידה, אני עדיין לא מבין מה גרם לי
לעשות מה שעשיתי"
"אבל אחר כך הייתם ביחד, זה הרי כאב לך כשהיא נפרדה ממך, ואתה
עדיין לא עונה לי על השאלה שלי, או שמא זו תשובה עקיפה?"
"כאב לי כי אחרי שאיבדתי אותך, בגללה, היא נפרדה ממני, לא כאב
לי בגלל עצם העובדה שהיא נפרדה ממני, לא אהבתי אותה, אולי
הרגשתי משהו, לא אהבה, לא האהבה הנכונה"
הרגשתי מן הקלה שכזו, רציתי שרואי יהיה פה עכשיו, שאני אנשק
אותו, אחבק אותו, 'תרסני את עצמך' אמרתי לעצמי, זה לא ייקרה,
זה נגמר, את החלטת שזה ייגמר.
"בסדר לא נורא, התגברתי, הבנתי מה בחרת, אולי לא קיבלתי את זה
מקודם, אבל עכשיו אני מבין, ואני אפילו די מצדיק אותך, באמת,
אחרת לא יכולתי לדבר איתך עכשיו, את יכולה להרגיש חופשייה
לשאול הכול, אני חושב שמגיע לך לדעת"
את זה לא ציפיתי לשמוע מרואי.... קיוויתי בתוכי שלמרות כל
ההצגה שלי, יש סיכוי ולו הקלוש שנחזור להיות ביחד, נכון שאני
לא מאמינה בחזרה כי הרי אי אפשר להחזיר משהו שהיה, אבל קיוויתי
שאולי בכל זאת...
אני הבאתי את זה על עצמי, עכשיו אני צריכה להתמודד עם זה,
"רואי תכעס אם אני אעשן?" לא ידעתי למה אני שואלת אותו, אני
הרי לא צריכה את האישור שלו, אבל הרגשתי מחויבת לשאול אותו,
אולי הוא יניע אותי מזה...
"למה שתעשי את זה?"
"אני צריכה"
"אור תפסיקי, א... טוב לא משנה, תעשי מה שאת רוצה" כן בטח,
תעשי מה שאת רוצה... יותר נכון הכוונה: תעשי מה שאת רוצה, רק
את לא מה שאת מתכננת לעשות...
"מה?"
"כלום אור, אני לא נכנס לזה"
"כן, אתה כן" אמרתי ונאנחתי, תמיד אני חייבת להרוס הכול...
"אתה כועס?" שאלתי אותו,
"לא כועס" רואי אמר ונאנח, לא האמנתי לו,
"תבטיח" דרשתי,
"מבטיח, אני לא כועס" ידעתי שרואי לא מבטיח סתם, אולי הוא
היחיד שבאמת מבין את קדושת המילה הבטחה, "אני מאוכזב" הוא
הוסיף, כאילו שזה אמור לגרום לי להרגיש טוב יותר, כעסתי על
עצמי,
"את לא צריכה את זה, אני מאוכזב כי את, שהטפת לי מוסר, שהיווית
לי מן סיבה לא לעשן, לא לחזור לעשן, שהחזקת אותי שהייתי צריך
את הסיגריות, פתאום שוברת את כל מה שחשבתי ועושה את ההכי לא
צפוי"
"החיים לא צפויים" עניתי, שוב התכונה הגרועה הזו שלי לדבר לפני
שאני חושבת מה להגיד...
אבל בעצם, לפעמים גם אני עושה דברים לא צפויים, זה שהוא חזק,
שהוא לא מעד, לא אומר שלי אסור למעוד...
"אור, אני מבקש ממך, אל תעשי את זה"
נאנחתי, ידעתי שהוא צודק, ידעתי שאני אתחשב בבקשה שלו, כי אני
מכבדת את מה שהוא מבקש וחושב, אני יודעת שהוא היה מכבד בקשה
שלי, "טוב" עניתי, "מבטיחה", הוספתי, וידעתי שככה הוא יהיה
רגוע, עכשיו אין דרך חזרה, אני לא יכולה להפר הבטחה, שמחתי
ששאלתי אותו, ידעתי שאני צריכה מישהו שיניע אותי, פניתי לאדם
הנכון....

ניתקנו את השיחה והלכתי לחדר, לא ממש היה לי כוח לשבת עם כולם,
לקחתי חתיכת פיצה מהחדר שמולנו, שמתי פיג'מה והלכתי לישון,
ידעתי שאמרתי שאני איהנה בטיול, אולי מחר....



                                     






פרק 19

"אנחנו ערות!!!!!!!!!!!!!" אני שומעת את דולב צועקת על המורה
שדופקת בדלת, אני מסתכלת בשעון, 'לעזאזל!' אני חושבת, עכשיו שש
בבוקר....
אני קמה בעצלנות מהמיטה, כי אני יודעת שחוץ מדולב ואורית אף
אחד לא יקום פה, אלא אם כן תהייה פה מלחמת עולם שלישית....

אחרי טלטולים ומשיכת שמיכות, הצלחנו להעיר את כולם, התארגנו
כולם והלכנו לחדר אוכל, חיכיתי להיום, נורא רציתי ללכת
לזוויתן, הרבה זמן לא הייתי שם.
אחרי ארוחת הבוקר התברר שיש לי שכבה עצלנית שלא מסוגלת לסבול
קצת הליכה בקור, אז הפכו לנו את המסלול לג'ילבון, תגידו כמה
פעמים אפשר לבקר באותו המסלול?!?... הייתי שם כל כך הרבה
פעמים, שיש לי אולי אלבום של המקום....
נו מילא, עוד פעם אחת לא תזיק...

במסלול ענבל עצבנה אותי כל כך הרבה פעמים, שהחלטתי שאני ממש
מזוכיסטית, למה אתם שואלים? כי ככה... כי אני כל פעם מחדש
נותנת לעצמי להיפגע ממנה, כל פעם היא עושה משהו, אני סולחת לה,
ושוב היא עושה משהו, ואני שוב לוקחת ללב... לא מזוכיסטיות?...

עשינו המון תמונות מגניבות במסלול, הרבה אנשים החליקו...
בכל מקרה, היה די נחמד, חזרנו מוקדם לאכסניה, היינו כל כך
עייפים, הייתי בטוחה שאיך שנגיע אני אירדם, איך בכלל העלתי את
זה על דעתי?...
התקלחנו, ישבנו עשינו תמונות, בלגן, שיחקנו קלפים.. הפרענו
לאלו שהצליחו לממש את תוכניתם וללכת לישון, היה ממש כיף, לא
הרגשתי בכלל בענבל...


היום עבר מהר, נהנתי לשם שינוי.... בערב היה חביב שכזה, דיברתי
שוב עם רואי בטלפון, ושוב כל כך רציתי שהוא יהיה לידי, אני
חוששת שעכשיו אני רוצה אותו הכי הרבה, שעכשיו אני צריכה אותו
יותר מתמיד, אני יודעת שתמיד אני משיגה את מה שאני רוצה, לא
נראה לי שזה יעבוד הפעם....


ביום השלישי לטיול היה באמת כיף, כולם היו כל כך שפוכים, כל כך
עייפים ועשו כל כך הרבה שטויות, היה מצחיק בדרך חזרה הביתה,
באיזה שהוא שלב התייאשתי מהשירה בציבור מאחורה, והשינה מקדימה,
פשוט לקחתי את הדיסקמן שמתי לשמוע the doors ובהיתי בחוץ,
חשבתי איך אני עכשיו יוצאת מהמצב הזה...
מהבלבול הזה, אופק באה להתיישב לידי, ואמרה שהיא רוצה לדבר
איתי, הנהנתי עם הראש וכיביתי את הדיסקמן,
"את בסדר?" היא שאלה, הנהנתי עם הראש לחיוב,
"אז מה, הם נפרדו?" הנהנתי שוב, "את לא רוצה לדבר על זה
עכשיו?" אופק שאלה והנהנתי בפעם השלישית, שמתי את הראש על
החלון ונרדמתי.
אופק העירה אותי שכבר הגענו הביתה, ירדתי מהאוטובוס, וחיוך כל
כך גדול התיישב לי על הפרצוף, "אני הודעתי לו שאנחנו מגיעים",
אופק לחשה לי באוזן ורצה לחבק את רותם.
הלכתי לכיוונו, הסתכלתי עליו, והוא השיב לי מבט, ואז חיבק אותי
חיבוק כל כך חזק, "את לא כועסת יותר נכון?" שמתי לו את היד על
פה, שישתוק, הוא הבין שאני לא כועסת, ושאין צורך להזכיר את זה,
הוא חיכה איתי עד שההורים שלי באו לקחת אותי ואת אופק, ואז הלך
עם רותם, אימא שלי חיבקה חזק אותי ואת אופק, אופק הרי כמו בת
משפחה אצלנו, ככה גם אני אצלה, סיפרנו איך היה, ואימא כל הדרך
חייכה, היא ראתה שרואי בא, אימא דיי אוהבת את רואי, אולי היא
שמחה שהשלמתי איתו....

הגעתי הביתה זרקתי את התיק ליד הדלת, אבא וליאל קפצו לחבק
אותי, כשחושבים על זה לא הייתי בבית בסך הכול שלושה ימים, איזו
הרגשה טובה לחזור לבית כזה....
נכנסתי להתקלח, התלבשתי וישר נכנסתי למיטה, שמחתי, מחר אני לא
לומדת, ואחרי זה יש לי עוד את יום שבת לחופש, יומיים בבית...
בלי ענבל....
נרדמתי בלי לשים לב אפילו....



                                     






פרק 20

אימא העירה אותי בשעה 10 בטענה שהמנקה צריכה לנקות לי את החדר,
קמתי בלי לעכב אותה יותר מדי, שטפתי פנים וישבתי עם אימא לשתות
נס ועוגיות חמאה, אחרי שסיימנו, השארנו את המנקה בבית והלכנו
לקניות, לא התעכבנו שם יותר מדי, אם כי הלכנו גם לקנות בגדים,
ושם לקח לנו די הרבה זמן, סיפרתי לאימא על השיחה שלי עם רואי,
אימא הייתה שמחה לשמוע שאני מדברת איתו...
"הרי את לא יכולה לכעוס לנצח..."
"כן אני יודעת..." אמרתי והראתי לאימא חולצה יפה,
"תמדדי, את בטוח מרגישה יותר טוב"
"כן..." נכנסתי לתא הלבשה, מדדתי, אחרי הסתכלות קצרה, אני
ואימא החלטנו שאנחנו אוהבות את החולצה הזו ואנחנו קונות אותה.

אחרי כל הקניות נסענו הביתה לשים את הדברים, לאסוף את אבא
וליאל, ולנסוע לסבתא לאכול קוסקוס, היינו אצל סבא וסבתא בערך
עד 5 אחרי צהריים, סבתא שלי ודודות של אבא שלי, זאת אומרת
אחיות של סבא שלי, התחילו לספר לנו כל מיני דברים שקרו כשהן
היו קטנות, ממש נהניתי...
אני אוהבת לשמוע אותן מספרות על פעם...

כשהגעתי הביתה, הלכתי למחשב, החלטתי שהרבה זמן לא התעסקתי
בתוכנות גראפיקה, אז התעסקתי איתן כמה שעות טובות...
אני בן אדם ספונטאני, כלום לא מתוכנן אצלי בחיים (למדתי את זה
מההורים שלי, אין מה לעשות כשאתה גודל בבית ספונטאני, אתה הופך
להיות כזה...), אבל יש משהו אחד שמתוכנן, משהו שמאז שהייתי
קטנה אני רוצה, וזה ללמוד עיצוב גרפי, ארכיטקטורה ועיצוב פנים,
אני פשוט מטורפת על כל התחום הזה, זה מה שמדבר אליי....
יש לי במחשב כל מיני תוכנות של אבא שלי של העיצוב, אז לפעמים
אני יכולה לשבת שעות רק עם התוכנות האלה....
בכל מקרה, בסביבות השעה 8 רואי התקשר, קבענו שאני אבוא אליו
בערך בשעה 10, הלכתי להתקלח, התארגנתי, אכלתי משהו, ואבא הסיע
אותי אליו.

נכנסתי אליו לחדר, זה הרגיש מוזר, הרבה זמן לא הייתי כאן....
תמונה של ענבל הייתה תלויה בין תמונות של אנשים על הספרייה,
משום מה את שלה העיניים שלי קלטו ישר, ישבנו אצלו ודיברנו,
בהתחלה זה היה נורא מוזר, היו המון שתיקות מעיקות שכאלו, אבל
אם לומר את האמת השתיקות האלו אמרו יותר מכל דבר אחר, רואי
הפשיל שרוולים, שכחתי שהוא עשה קעקוע, מוזר....

"את רוצה לשתות משהו?"
"כן, תודה" אמרתי ושיחקתי עם צמיד שהיה על המיטה שלו, אהבתי את
הריח של החדר שלו, היה לזה ריח של רואי....
רואי חזר עם קולה ושתי כוסות, מזג לנו לשתות והתיישב לידי,
הרגשתי קרובה מדי אליו, קמתי וישבתי בכיסא של המחשב,
"אז מה אתה מספר? מה עם זו... נו... שכחתי איך קוראים לה...
אה... יעל.."
"אמ.. בסדר.. אנחנו חברים כבר בערך חודש" קיוויתי לתשובה אחרת,
לא יכולתי, זה פשוט אכל אותי מבפנים, עכשיו הבנתי סופית שאני
צריכה להבין שהכול נגמר, הרי כשרואי כל כך רצה לחזור אני לא
רציתי, ועכשיו זה הפוך, אני אתגבר, באמת.....
"משהו רציני?.." אמרתי וידעתי שאני כל כך לא רוצה לשמוע תשובה,

"לא יודע... נדמה לי...." רק לא המחנק הזה.... רק לא זה......
"בא לך לבוא לטייל?" רואי שאל, ואני הנהנתי עם הראש, לפני
שיצאנו הלכתי לשירותים, שטפתי פנים טוב, וניסיתי להתעשת, לחשוב
בבהירות, אני סתם אמרר את עצמי אם אני אחשוב על זה שאני אוהבת
אותו, מספיק לי שנהייה ידידים.
יצאתי מהשירותים, לקחנו ז'קטים ויצאנו לכיוון הפארק, הפארק שיש
לי ממנו זיכרונות כל כך לא נעימים, רואי התיישב על ספסל, ספסל
לא רחוק מספסל אחר, ספסל שהזיכרונות ממנו עשו לי רע, נכון
שהכול קרה לפני יותר מחצי שנה, אבל זה עדיין טרי בשבילי, כי רק
עכשיו נזכרתי להבין כמה דברים... עד עכשיו העדפתי תמיד להדחיק
הכול.
בכל מקרה, רואי התיישב ובהה בי, אני נשארתי לעמוד,
"קרה משהו?" רואי הסתכל סביב,
"לא.. לא משנה" אמרתי וישבתי לידו,
התחלנו לדבר, ומשיחה שמתחילה ב- 'אז מה קורה' הגענו לדברים
שאני חושבת שהיה עדיף שאני לא אדע, איך שהוא הגענו לשיחה על
מוות, ועל מכרה של שנינו שניסתה להתאבד,
"כן, אימא שלי פעם תפסה אותי בניסיון התאבדות לא מוצלח..."
רואי אמר, והפה שלי ישר נפער לרווחה,
"מה..?.. רואי, מה אמרת עכשיו?"
"כלום" רואי אמר והוריד את מבטו, את המבט המתחרט שהיה לו,
"רואי מה אמרת..?..."
"אור כלום..."
"רואי!!" התעצבנתי, ידעתי טוב מאוד מה הוא אמר, פשוט רציתי
שיגיד זאת שוב, לוודא שבאמת שמעתי נכון....
"תשכחי בבקשה ממה שאמרתי עכשיו"
"לא, אני לא אשכח ממה שאמרת עכשיו..."
"אור, עדיף לשנינו לא להיכנס לזה.."
זה כמובן עוד יותר סיקרן אותי, והרי כשאני רוצה משהו אני משיגה
אותו, לחצתי על רואי לספר לי, בסופו של דבר הוא סיפר...
"אבל למה...?... היה לך כל כך רע?"
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?"
"רואי!"
"את...." הרגשתי שוב את המחנק הזה מציף אותי בפעם המי יודע
כמה, "אחרי שאמרת לי שזה נגמר, הבנתי מה עשיתי, הבנתי איך
טעיתי, הבנתי..." רואי לקח נשימה עמוקה והמשיך לדבר בעוד על
לחיי זולגות דמעות,  לא יכולתי להסתכל לרואי בעיניים.
"הבנתי כמה אני אוהב אותך, כעסתי שהחלטת שזה נגמר, פשוט היה לי
רע"
רואי ניגב לי דמעה, "אמרתי לך שעדיף לך לא לדעת"
הסתובבתי כדי לקחת כמה דקות להירגע, לא הייתי מסוגלת להסתכל
עליו, שמעתי את רואי מוציא דף ועט ומתחיל לכתוב משהו, בסופו של
דבר הוא הביא לי את זה,
"קחי שיהיה לך" חייכתי והכנסתי לתיק, חשבתי לעצמי שאני אקרא את
זה אחר כך,
"בואי אני אלווה אותך הביתה"
קמתי והלכנו בשקט, זה היה השקט הכי רועש שהיה לי בחיי, כל כך
שקט, אך עם זאת אומר כל כך הרבה, שנינו ידענו בדיוק מה כל אחד
מרגיש וחושב, משום מה בחרנו לשתוק.
כשהגענו אליי רואי חיבק אותי חזק,
"שכחי מזה...." הוא אמר, והבנתי על מה הוא מדבר, הנהנתי עם
הראש, ידעתי שאני לא אשכח, שמחתי לפחות שעכשיו חופש, שאני לא
אצטרך לשבת בכיתה ולא להקשיב, שיהיה לי קצת זמן לחשוב.
נפרדתי מרואי ונכנסתי הביתה, אימא ואבא כבר ישנו, עליתי לחדר,
לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב, לכתוב כל כך הרבה, כל כך הרבה ישב
על הלב, הרגשתי שאני חייבת לפרוק הכול.
מחר, חשבתי לעצמי, מחר אני אספר לאופק, אבל אני לא יכולה...
אופק תבין שאסור לי לספר.... היא תבין.



                                     






פרק 21

כשקמתי נזכרתי שרואי כתב לי משהו אתמול, פתחתי את התיק והוצאתי
משם פתק:
"לקחתי את העולם בשתי ידיי, וצרחתי, למה הכול צריך להיות כל
כך מושלם?
למה אנשים מתים ולמה מצטערים על טעויות?
בסוף הכול נגמר,
ואז צוחקים על העבר ומתבוננים בו מעבר לחלון
ומדמיינים שאנחנו לא אנחנו,
אבל זה סתם.
רואי."
נמאס לי לבכות, הרגשתי את טעם הדמעות המלוח בפה, נמאס
לי........
נשכבתי על המיטה עם הפנים לקירות, לא לתקרה, אני צריכה שינוי
בחדר, לא יכולה כל הזמן לחשוב על הכוכבים האלו, לא יכולה
להסתכל על התקרה שלי, התלבשתי והלכתי לאופק.

"היי אור, בוקר טוב, מה שלומך?" דבורה, אימא של אופק שאלה
אותי,
"הכול טוב", כן בטח חשבתי לעצמי..., "מה שלומך?"
"בסדר... אופק למעלה" אמרה דבורה והנהנה.
"תודה דבורה" עליתי למעלה, דפקתי על הדלת ולא הייתה תשובה,
נכנסתי, אופק ישנה, טלטלתי אותה עד שהחליטה סוף, סוף להתעורר,

"אור.... אה זו את..." אופק בהתה בי וחזרה לישון, 'חוצפה!'
חשבתי לעצמי, התחלתי לקפוץ עליה עד שהיא החליטה לקום,
"מממ... אור.. מה יש לך?" אופק שפשה את העיניים והתמתחה,
"אופק קומי.... אני צריכה לספר לך משהו!"


"אור, זאת לא אשמתך" אופק אמרה וחיבקה אותי, אני פשוט בכיתי,
לא יכולתי שלא להרגיש אשמה, לא יכולתי שלא להרגיש רע, כל כך
כאב לי....
"את לא מבינה אופק... זה הפחד הכי גדול שלי, לאבד מישהו...
וכמעט איבדתי את רואי.... בגללי....." המשכתי לבכות, הכול
בגללי!
"אורי, די..." אופק ניגבה לי את הדמעות ויצאה מהחדר, התיישבתי
על המיטה שלה, וניסיתי להירגע.
אחרי כמה דקות אופק חזרה עם כוס מים,
"קחי, תשתי, תירגעי" אופק אמרה ושמה לי את כוס המים ביד,
הנהנתי עם הראש לאות תודה ושתיתי.

"תודה אופק" אמרתי וחיבקתי את אופק חזק. כמו תמיד, היא היחידה
שעוזרת לי באמת,
"את יודעת שאני פה כשאת צריכה, אין צורך להודות" אופק חייכה
וליוותה אותי לדלת הכניסה.

הגעתי הביתה, נכנסתי ישר לחדר שלי וזרקתי את עצמי על הפוף
הצהוב שלי, הראש שלי המשיך לפעול, לא נראה לי שאני אוכל להסתכל
לרואי שוב בעיניים....
'די!', אמרתי לעצמי, אני לא יכולה להמשיך ככה, זה לא יוביל
אותי לשומקום. אני צריכה אוויר, קצת להירגע.
לקחתי את הגיטרה שלי, כמה דפים ועט, ויצאתי לשבת בגינה. אולי
שלוש שעות ישבתי בגינה, מנגנת וכותבת, כל מה שעולה לראש,
התחילו לכאוב לי האצבעות, אספתי הכול ועליתי לחדר, אולי מקלחת
תעזור לי, חשבתי, לקחתי בגדים והלכתי לעשות מקלחת חמה.
זה באמת עזר, הרגשתי יותר רגועה, הכנתי לי נס ולקחתי כמה
עוגיות, יצא לי לדבר עם אימא בזמן שהכנתי את הנס, לא סיפרתי
לאימא על רואי, על מה שהוא סיפר לי, לא בגלל שאני רוצה להסתיר
ממנה, אני לא מסתירה ממנה כלום, בגלל שלא יכולתי לשחזר את
השיחה הזו שוב בראש, רציתי קצת מנוחה למוח, קצת שקט.
אז לקחתי את הנס והלכתי לחדר של אחותי כדי לראות טלוויזיה.
ישבתי לי עם נס חם, מתחת לשמיכה וראיתי טלוויזיה, הטלפון צלצל,
שמעתי את אבא עונה ואז קורא לי לענות, הרמתי את הטלפון דמוי
הבובה של ליאל,

"הלו?.." אמרתי, כל כך קיוויתי שזה לא יהיה רואי, שזאת לא
תהייה ענבל, שזה לא יהיה יובל.... לא רציתי ממש לדבר עם אף אחד
עכשיו, רציתי קצת שקט לעצמי.
"אור...?.." שמעתי את אחד הקולות שייחלתי לא לשמוע,
"כן"
"מה שלומך?"
"בסדר..." שיקרתי, "מה איתך..?"
"אמ... לא משהו, את רוצה להיפגש?" הוא שאל בחשש,
"לא יודעת, אולי מחר, אני צריכה קצת לחשוב, טוב..?"
"אמ.. בסדר, אני מבין" אני שונאת את זה שהוא כל כך מבין, שהוא
כל כך טוב, שהוא כל כך הוא!!!
"אתה לא כועס נכון?"
"מה פתאום, להיפך, אני מבין אותך, אז אני אדבר איתך מחר,
בסדר?"
"בסדר" אמרתי, ושוב מחנק הציף אותי, אך הפעם ללא סיבה, רק
משמיעת קולו של רואי הרגשתי הכול עולה בחזרה למעלה....


מאוחר יותר בערב קיבלתי מרואי אי-מייל, דמעות ירדו לי כשקראתי
אותו, הוא כתב את מה שהרגשתי אני, את מחשבותיי, כאילו חדר אל
תוך מוחי...
אני לא מבינה את זה!! אם אנחנו מרגישים את אותו הדבר בדיוק, מה
הבעיה כאן?
למה אנחנו לא ביחד?
ואז נזכרתי בפרט הכי חשוב שנשכח ממוחי, את אותו הערב לפני 8
וחצי חודשים, את אותו הערב שגרם לי להגיע להחלטה שכאבה לי כל
כך, את אותו הערב, שרואי, לא אני, החליט לבגוד בי, כשהחברה הכי
טובה שלי, לא אני, החליטה לבגוד בי....
את אותו הערב שבעצם בגללו אני ורואי לא יחד, ואז עלו לי לראש
כל אותן הבקשות והסליחות של רואי, את הראש העיקש שלי, את זה
שאני לא יכולה לסמוך עליו, אבל גם עלה לי לראש שכל זה קרה
מלפני כמעט 9 חודשים, שסלחתי, שכמעט אפילו שכחתי, כל זה העלה
לי לראש שאני צריכה להתעשת, שאין יותר תקרה, שאין כוכבים, שאין
יותר ענבל רואי ואור, אין יותר רואי ואור, יש אור.

'את לבד כאן', אמרתי לעצמי, ידעתי שאני לא יכולה לסמוך על אופק
בתור משענת לכל החיים, שאני לא יכולה להתלות באחרים, שאני
צריכה להניח לדברים, לשכוח, לסלוח, אבל במחשבה שנייה, אני כל
מה שאמרתי עכשיו, מתי השתנתי?
המעשה שלהם כל כך שינה אותי?...
הוא שינה את כולנו, חשבתי, אני אוהבת אותו, לעזאזל!
מה זה משנה? אני אוהבת אותו......



                                     






פרק 22

עלי ועל רואי עברו ימים של התכתבויות, ימים של שתיקה, ימים של
בלבול, ימים של חרטה, ימים שעוד לא עברתי.....
אופק כמובן, כמו תמיד, הייתה שם בשבילי, תמכה בי, גרמה להבין
דברים בצורה הגיונית יותר.

"לא שמעתי מיובל עוד מהחופש" אמרתי לאורית וסהר כשישבנו אצל
אורית במרפסת,
"הוא עם ענבל כנראה" אמרה סהר ומזגה לעצמה לשתות,
"כן, את יודעת שהוא גר פה..." אורית הצביעה על בניין בדיוק מול
הדירה שלה,
"כן" אמרתי והסתכלתי על הוילונות הסגורים.
"אף אחד מהם לא שווה את זה" סהר אמרה וחייכה אליי, צלצול טלפון
נשמע ברקע,
"שנייה" אורית קפצה מהמקום ורצה לענות.
"בואי נתערב שזה אמיר" סהר אמרה ושנינו צחקנו, ידענו טוב מאוד
שזה בטוח הוא, מציק ללא הפסקה לאורית, מצד אחד נראה כאילו היא
נהנית מזה, אולי היא באמת עדיין אוהבת אותו, אבל הוא מגזים,
לפחות שברגע שהוא בא ואומר לה: 'אני אוהב אותך', שלא ילך ויגיד
את זה כמה שעות אחר כך לחברה השנייה שלו, ואז לשלישית,
ולרביעית.....
"זה היה אמיר" אורית חזרה ואמרה, אני וסהר התחלנו להתפוצץ
מצחוק, ואורית הבינה טוב מאוד למה,
"הוא בא לפה עוד מעט.."
"מה? למה?" שאלתי קצת מבואסת,
"זה אמור להיות ערב שלנו לבד!" סהר אמרה, נראה לי שהיא קצת
כעסה, אבל בצדק, אמרנו שנהייה לשם שינוי רק אנחנו, שמחתי שלא
הוכרחתי לבלות עוד ערב עם ענבל, בדרך כלל ענבל מצטרפת למפגשים
האלו...
"מה יכולתי לעשות? הוא התעקש..." אורית אמרה ונתנה לנו מבט
מצער, הסתכלתי על סהר, שנינו קמנו, חיבקנו את אורית, אמרנו
להתראות והלכנו הביתה.

"ממש מבאס איתו!" סהר עוד הייתה עצבנית בדרך הביתה,
"לא נורא סהר, פעם הבאה זה לא ייקרה..."
"נו בחייך אור, את יודעת שבקושי יש לנו זמן להיפגש ככה..."
"כן... טוב... אין טעם להתעצבן עכשיו..." אמרתי וידעתי שגם אני
קצת כועסת, הרי אורית יכלה לומר לו לא לבוא...

"לאן את הולכת?" ראיתי את סהר פונה פנייה לפני הפנייה הרגילה
שבה אנו פונות בדרך כלל,
"בא לי ללכת מכאן"
"סהר..." ידעתי שהיא מנסה להתחמק ממשהו...
"זה מיכאל?", איזה מישהו שסהר דיי נדלקה עליו, הוא לא מכיר
אותה, ראה אותה פעם אחת ומחליט שמותר לו לרכל עם חברים שלה
עליה... אני פשוט לא מבינה את האנשים פה... גועל נפש...
"לא, בואי כבר" סהר התחילה להילחץ, סובבתי את המבט וראיתי
בדיוק למה סהר כל כך התעקשה לפנות, אולי לא הייתי צריכה לשאול
כל כך הרבה שאלות, ענבל ויובל באו לכיווננו, הולכים יד ביד.

"היי" שניהם אמרו בחיוך, רציתי למחוק להם אותו.
"היי" אמרנו אני וסהר,
"מה קורה?"
"הכול טוב מה איתכם?" קיוויתי שלא כל כך טוב...
"בסדר... לאן אתן הולכות?"
"הביתה.."
"אור," ענבל פנתה אליי, "בא לך לבוא מחר לסרט? נלך כמה
חבר'ה...", איתה? לא נראה לי...
"נראה לא יודעת.." אמרתי, וידעתי שתשובתי בעצם לא...
"טוב, אנחנו ממהרים, ביי" הם אמרו ונשקו לכל אחת מאיתנו על
הלחי, צמרמורת עברה בי כשיובל נתן לי נשיקה.

"פעם הבאה תקשיבי לי!" סהר אמרה, יותר מדי לחץ יש עליה
היום...
"טוב, טוב..." אמרתי עם גיחוך קל, וראיתי את האוטו שלנו, אבא
בא לקראתי, "טוב, ביי, אני כבר אדבר איתך"
אמרתי לסהר והלכתי לאוטו, אבא שמע 'סלופי', איזה דיסק ממש נחמד
שקניתי לו ליום ההולדת, לי ולאבא יש את אותו הטעם במוזיקה, הרי
ממי אתם חושבים שקיבלתי את כל הדיסקים שלי?... מאבא...
אבא הוריד אותי בבית ונסע לסידורים. נכנסתי הביתה ועליתי לחדר,
רואי ישב שם, הסתכלתי עליו במבט מופתע לחלוטין,

"אימא שלך אמרה שאת עוד מעט מגיעה, שאני יכול לבוא אם אני
רוצה" הוא אמר וחייך, איזה חיוך מדהים יש לו....
התיישבתי על ידו, הוא לקח לי היד ואחז בה, צמרמורת עברה בי,
"אני ויעל לא ביחד", רואי אמר ואני לקחתי נשימה עמוקה, מנסה
להבין מה הוא בעצם מנסה להגיד,
"למה?"
"לא הסתדר, נפרדתי ממנה אתמול"
"קרה משהו?" שאלתי, אולי בתקווה קלה...
"כן"
חיזקתי את אחיזתי בידו של רואי,
"אור, אני אוהב אותך"
אני לא רוצה לבכות!!! לא רוצה!!!!!!!!! אני החלטתי אתמול בלילה
שאני סתם נתפסת במה שהיה, שאני אולי רוצה להתנקם, שעוד קשר כזה
לא יחזיק מעמד, הוא לא יכול לעשות לי את זה עכשיו, אחרי
שהחלטתי סופית, שאני לא מסוגלת לחזור אליו...
אני אוהבת אותו, אני מתגעגעת אל הקשר שהיה לנו, אל הטוהר שהיה
בו, אל האהבה שחשבתי שהייתה בו, אני לא יכולה להיפגע שוב, אני
לא יכולה....
"אור...." רואי לקח נשימה וחזר לדבר, "את חושבת שיש סיכוי,
שמתי שהוא, תחזרי אליי?..." נשמתי נשימה עמוקה, כל כך רציתי
לחזור אליו עכשיו, עכשיו יותר מתמיד, אבל החלטתי אתמול, זה לא
ילך! אני יודעת!
"אני יודע שאת לא חוזרת לאנשים, אבל אולי בכל זאת, אולי
ננסה?"
הסתכלתי על רואי, כמה זמן לא הסתכלתי לו בעיניים, איזה עיניים
מדהימות יש לו, איזה בן אדם מדהים הוא, אני יודעת שאני אוהבת
אותו, אני יודעת......

"אני אוהבת אותך רואי, אף פעם לא הפסקתי לאהוב, אפילו לא לרגע"
רואי חייך וחיזק את האחיזה בידי עוד יותר, ניגבתי דמעה, "אני
לא יכולה, אני מצטערת" אני כל כך מצטערת... אני כל כך
אצטער...
"זה לא יעבוד רואי, זה לא יעבוד, אני יודעת, אי אפשר להחזיר
אהבה שהייתה..."
רואי ניגב לי דמעה, ראיתי איך הוא הולך לפרוץ בבכי בעצמו,
ליטפתי את הלחי שלו, התקרבתי אליו ונישקתי אותו בעדינות, "אני
לא יכולה....", רואי קם, נשק לי על המצח ויצא מהחדר, פרצתי
בבכי, כעסתי על עצמי, אני יודעת שאני אוהבת אותו, אבל משהו
דוחף אותי לעשות את ההיפך הגמור ממה שאני רוצה, ממה שאני
מרגישה, אולי השכל שלי סוף, סוף התחיל לפעול...








הסיפור מוקדש באהבה ענקית ל-'אופק', שהיא למעשה מורן, חברתי
הטובה מזה שנים רבות. מור, המון תודה על הכול, ותדעי שאני תמיד
אהייה פה בשבילך.
                               

                           







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אמרו לי ימינה
בסיבוב"





אפרוח שעבדו
עליו


תרומה לבמה

?מה חדש
22.12.24 15:07



בבמה מאז 5/10/02 0:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמה אור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה