[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דורון שרייבר
/
נועדנו לשרוד

הבטחת לי שבקיץ נהיה ביחד.
הבטחתי לך שזה יהיה רק למשך הקיץ.
וככה הסכמנו.
וככה נחתם ההסכם הטיפשי ביותר בתולדות האנושות.





אני עוד זוכר איך הרגישה הנשיקה הראשונה.
ישבנו שנינו ודיברנו.
ככה סתם, דיברנו. אני חושב שאמרת משהו על שמאוחר כבר ואז אני
הוספתי משהו מפגר. חייכת אליי חיוך מצחקק והמשכת לשתוק.
אז בדיוק הבנתי כמה רציתי לנשק אותך, אבל פחדתי לעשות משהו.
פתאום הפנית מבטך הצידה ועיניך ברקו לפתע. היינו בגינה ויישבנו
על הקרוסלה שבמרכז. הפניתי ראשי גם אני אל עבר המקום אליו את
הסתכלת.
היו שם שורה של עצים חסרי עלים ומתחתם שורה של שיחים ירוקים.
ככה הסתכלנו עליהם מספר דקות. באמת היה זה מראה יפה.
החזרתי מבטי אלייך וגיליתי שאת עוד מסתכלת על העצים.
נדהמתי לגלות, שככל שיפים היו העצים, העדפתי להסתכל עלייך. אני
חושב שראית אותי בוהה בך ופשוט לא אמרת דבר. רכנת מעט קדימה,
בשביל להתקרב אליי. ואז לא יכולתי להתאפק עוד.
נאלצתי להצמיד את שפתיי אל שלך. נותרת חסרת תגובה למספר שניות
וכבר התחלתי לדאוג אך כהרגלך לא אכזבת אותי ומיד התנפלת עליי.
כרכת רגלייך סביב מותניי ונישקת אותי בלהט.
נשארנו כך עוד זמן מה ואז קמת. בלי להגיד מילה, הסתלקת מהמקום.
נשארתי ובהיתי בך הולכת.
וכך הכל התחיל.





הבטחנו שלא נדבר על זה יותר. עוד הסכם טיפשי.
מצאנו את עצמנו חסרי נושאי שיחה ועם הזמן, כמו שהיה ניתן לצפות
מקשר בלתי אפשרי כמו שזה היה, דעכנו. כבר הפסקנו לדבר ונשכחת.
יום אחד, הלכתי ברחוב, עסוק בענייני שלי, כשלפתע נתקלת בי.
נפלת לרצפה ואני נותרתי המום. קמת וניקית את האבק שנותר על
בגדייך.
עמדת מולי והסתכלנו אחד על השני.
הייתה לרגע שתיקה מביכה ואז החלטת לשבור אותה.
"אני אוהבת אותך." אמרת ביובש והמשכת להסתכל לכיווני.
ידעתי טוב מאוד מה לעשות. ניגשתי אלייך, תפסתי את ראשך
באגרסיביות ונישקתי אותך על הפה. לא התמהמהת ומיד נשקת אותי
חזרה ללא רחמים.
כאילו כלום לא קרה, הפסקת והלכת. מלמלת משהו בסגנון של "אני
ממהרת!" או משהו כזה.
עמדתי שם וראיתי אותך מתרחקת.
"גם אני אוהב אותך..." לחשתי אלייך כדי שלא תשמעי.





"אז אנחנו ביחד או לא?" שאלת אותי שוב.
לא רציתי לענות.
"אני רוצה שנהיה ביחד...." השבתי בהיסוס "אבל, למה דווקא
עכשיו?"
"אז מתי אתה רוצה?" שאלת ברוגז.
"בקיץ?" חצי שאלתי חצי ביקשתי.
"אתה יודע שאני נוסעת תחילת שנה הבאה, כן?" ווידאת שידעתי את
כל העובדות.
"אם את מסכימה אני מסכים!"
הבטחת לי שבקיץ נהיה ביחד.
הבטחתי לך שזה יהיה רק למשך הקיץ.
וככה הסכמנו.
וככה נחתם ההסכם הטיפשי ביותר בתולדות האנושות.
כל אחד מאיתנו יצא לתקופה הקשה ביותר בחיינו עד עכשיו, לחכות.
לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלייחל שיגיע כבר הקיץ. חודשיים עברו
חלפו בציפייה ממושכת ואז הלימודים נגמרו והחופש החל. וזה היה
היום המאושר בחיי.
היום בו רשמית נהיינו חברים.
אנצור בליבי את היום הזה לנצח. תחילת הקיץ.





הייתה הרגשה משונה באוויר. "משהו הולך להשתנות במשך הקיץ הזה"
חשבתי לעצמי. משהו בהחלט היה מוזר.
"שלום" לפתע נשמע קול מפתה מאחורי. חייכתי לעצמי והסתובבתי
בקלילות.
פסעתי מספר צעדים ונשקתי לך בשפתיים.
הסתכלתי לך בעיניים ואת הסתכלת עליי חזרה במבט מסוקרן.
"אז אנחנו ביחד?" שאלת אותי לבסוף.
"כבר הגיע הקיץ?" התגרתי בך.
חייכת אליי.
"אני באה אלייך היום בשמונה." היא הודיעה והלכה.
הסתובבתי גם אני ושקעתי במחשבות.
ניסיתי לחשוב על איזה סוג אוכל לבשל לה בערב אך משום מה כל מה
שהצלחתי לחשוב עליו היה האווירה המוזרה באוויר, אותה תחושה
משונה שאתה יודע שמכאן ואילך, הכל יהיה שונה ודבר לא ישאר מונח
על כנו. הרס העולם ובנייתו מחדש בשנייה אחת.
נכנסתי לביתי והתיישבתי מיואש מול ספר המתכונים.





דפיקות עמומות נשמעו מכיוון הדלת. עבור כל דפיקה בדלת החסרתי
פעימת לב אחת.
הרגשתי זיעת לחץ ניגרת מעל פניי אך לרגע לא חשבתי להתחרט.
כיביתי את האור והשארתי לנצנוץ הנרות להאיר את הדירה החשוכה.
פתחתי את הדלת באיטיות.
שם עמדת. בגדיך חגיגיים, שיערך אסוף, מאופרת יפה וריח בושם
מגרה נידף מגופך המושלם.
לאחר שני מבטים אל תוך הדירה מיד חייכת אליי חיוך רחב.
הייתי גם יכול לשמוע ממך "תודה" אבל כנראה היית לחוצה מדי בכדי
לדבר, כמוני.
הראתי לך את הדרך לשולחן והגשתי לך את המנות שהכנתי.
שוב חייכת אליי חיוך אוהב לפני שהתחלנו לאכול.


כשסיימנו, הלכתי לבחור סרט אך כשחזרתי כבר לא היית שם.
שמעתי קולות צעדים חרישיים מכיוון המסדרון. עקבתי אחרי קולות
הלחישה עד שהגעתי אל חדר השינה, שם היא הייתה.
שכובה על המיטה, רק גופה העדין הנגלה מולי, ומחכה לי. רק לי.
בזמן שפסעתי אל תוך החדר, ריח האוויר הגיע לשיאו. אז כבר הייתי
בטוח, דבר לא ישאר כמקודם.





"את יודעת מה קורה מחר?" שאלתי אותה בעוד היא מכורבלת בתוכי.
"ברור שאני יודעת!"
"אז מה החלטת בסוף?" הגעתי ישר לעניין "את נוסעת או נשארת
איתי?"
היה לה מבט מאוד מהורהר. היה זה נצח שנמרח על גבי מספר שניות.
"אתה יודע שקשה לי להחליט!" היא ענתה כמעט בבכי.
"אני יודע..." אמרתי בקול מרגיע "ואני לא מתכוון להלחיץ אותך,
אבל מחר את אמורה ליסוע."
היא נשמה בכבדות ונראתה מהורהרת שוב.
"אני אגיד לך כשאני אחליט!"


ישבתי מול הטלוויזיה בדיוק כששמעתי את הפלאפון שלי מצלצל.
מיד סגרתי את הטלוויזיה ורצתי לחדר. הרמתי את הפלאפון.
היה כתוב עליו את שמה ומסביב לבבות.
לקחתי נשימה עמוקה ועניתי.
"החלטתי." שמעתי את קולה הנרגש מהצד השני.
לרגע היה שקט מעיק.
שמעתי את נשימותיה מלאות המתח.
לפתע שמעתי נקישות מכיוון הדלת.
רצתי ופתחתי אותה והיא עמדה מאחוריה.
עיניה דמעו והיא החזיקה את הפלאפון ליד אוזנה. "אני נשארת"
אמרה ופרצה בבכי.
חיבקתי אותה חזק והתחלתי לבכות איתה.





הבטיחת לי שבקיץ נהיה ביחד.
הבטחתי לך שזה יהיה רק למשך הקיץ.
וככה הסכמנו.
הייתי בטוח שהכל השתנה.
אבל את נשארת בדיוק את,
ואני נשארתי בדיוק אני,
אז אנחנו עדיין אוהבים אחד את השני, לא?
אין חדש תחת השמש. כולם ידעו שנועדנו לשרוד.
נגמר הקיץ, ואנחנו עדיין יחד.
הבעיה שלי עכשיו- האם את באמת שווה גם את החורף?








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא רוצה
שיתייחסו אלי רק
כפנים יפות.

יש לי גם תחת לא
רע...


דוגמנית
ב(סמול)טוק שואו


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/02 7:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דורון שרייבר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה