לפעמים אני עדיין רואה אותה בכל מיני מקומות, כמו על המיטה של
ההורים, על אדני החלון בסלון ובפינת האוכל, עליהם כל-כך אהבה
לעמוד ולחכות שאני אפתח את הרשת ואקח אותה בזרועותיי לעוד יום
של פינוק. לרוב היא הייתה ישנה איתי במיטה, עליי, ליתר דיוק.
אז היא הייתה מתעוררת בשש בבוקר, נעמדת ליד קצה המיטה הקרוב
לדלת החדר שלי ומייללת יללה אחת שנשמעה כמו ציווי, משהו, שאם
היו בו מילים, היה נשמע כמו "קומי!", אך מכיוון שחתולים, או
אפילו חתולות, אינם מסוגלים לדבר עדיין, זה היה פשוט "מיאו!"
מצווה, כמו קביעת עובדה, שאני עומדת כרגע לקום ולפתוח לה את
דלת הבית, על מנת שתצא לסיבוב הראווה של הבוקר.
הייתי מרימה את הראש שלי, ישנונית לגמרי, ממלמלת בסדר, בסדר,
אני באה, נועלת מתוך שינה את נעלי הבית שלי (בד"כ על הרגל הלא
נכונה), מתעצבנת, נועלת אותן שוב ויורדת, מתנדנדת כמו שיכורה
לעבר המדרגות, אותן ירדתי בזהירות. כשפתחתי לה את דלת הכניסה,
רק חריץ קטן כדי שתוכל לצאת, הייתה מביטה בי במן מבט משתומם של
"מה, לא מגיע לי פתח קצת יותר גדול בדלת?" ואז הייתה יוצאת,
זקופת זנב ומאושרת לסיבוב הראווה הראשון של אותו הבוקר. ולא
שינה לה אם היה קר או חם, אם ירד גשם או ברד או שמש חרכה את
העולם בחוץ. ואני? אני הייתי חוזרת לחדר ומתכוננת לעוד יום
נוראי בבית הספר.
בצהריים, היינו נכנסות יחד הביתה, (למרות שתמיד ידעתי שאני
מכניסה אותה הביתה לפני שאני נוסעת, נדמה שהיא תמיד מצאה את
דרכה החוצה). את ארוחת הצהריים הייתי אוכלת כשהיא על ברכיי,
מלטפת אותה, מתעלמת מההערות של שאר האנשים ליד השולחן. אחרי
האוכל, הייתי מושיבה אותה בעדינות ליד קערית האוכל שלה,
ומאכילה אותה, או פשוט הולכת לראות טלוויזיה. תמיד כשהיא הייתה
מסיימת לאכול ולשתות, היא הייתה באה לקבל פינוק ממני. לא
מאחותי, לא מאמי, לא מאבי ולא מאף אחד אחר. רק אני. אהבתי אותה
יותר מהכל. היא הייתה חלק בלתי נפרד ממני.
רק במקלחת, הייתי לבד. היא הייתה תמיד ממתינה בחיקה של אמי, או
אחותי הקטנה יותר. כשהייתי יוצאת מהמקלחת, עטופה במגבת, היא
הייתה מלווה אותי עד לחדרי, מתיישבת על מיטתי וממתינה שאתיישב
ואנסה להתלבש, אז הייתה קמה ממקומה, מתמתחת התמתחות חתולית
בריאה ומתיישבת עלי, כאילו זה מקומה הטבעי. לא עזרו כל מחאותי
שאני מנסה להתלבש, או נסיונותי להוריד אותה ממני. היא סירבה
לזוז ממקומה בעקשנות. היום כואב לי שניסיתי להרחיק אותה ממני,
ואם ידעתי אז שזמננו יחד כה קצוב, לא הייתי מורידה אותה מידי
ולו לשניה אחת.
כשהייתי מכינה את שיעורי הבית שלי, ולא משנה איפה, היא הייתה
ישובה בחיקי, מתפנקת, מגרגרת בהנאה ולבסוף, ברוב חוצפתה, גם
נרדמת. תמיד הגרגורים שלה השכיחו ממני את התרגיל במתמטיקה
שסירב להיפטר, השאלה בהיסטוריה שפשוט לא הצלחתי להבין ואת הקטע
העצום בערבית שהוטל עלינו לתרגם למחר. כמה אהבתי אותה.
אז הייתי נשכבת במיטה, מתמתחת גם אני התמתחות חתולית בריאה,
תוך אנחה גדולה, ואז היא הייתה באה, ובשיא הטבעיות נעמדת עלי,
מעל השמיכה, באזור הכי מוצנע של הגוף, מסתובבת סביב עצמה כמה
פעמים, תוך נעיצת ציפורני רגליה החדות בבשרי, אחר נשכבת,
מכורבלת כולה סביב עצמה. אז הייתה מסתכלת בי, בעיניה הירוקות
המדהימות, במן מבט שדורש "פינוק, עכשיו!". אז הייתי מלטפת
אותה, והיא הייתה מגרגרת בהנאה עד שנרדמנו שתינו.
כך חיינו יחד משך שנתיים וחצי. וכשלא היה יותר בית ספר, היינו
יחד כל היום ועשינו הכל יחד. בישלנו, ניקינו, הכל. כשהייתי
תולה כביסה, מאחורי הבית, היא הייתה משחקת על הדשא והייתי
מביטה בה כמו אמא חתולה בגור המשתעשע שלה, ומשסיימתי לתלות
כביסה, הייתי משחקת אתה על הדשא. היינו כל-כך מאושרות וכל-כך
לא מודעות שמשהו רע יכול לקרות. היא הייתה יותר נאמנה ומגוננת
ואוהבת מכל הכלבים בעולם יחד.
ואז בוקר אחד קמתי, ושאלתי את סבתי, ששטפה כלים, איפה החתולונת
שלי, כיוון שחיפושי ברחבי הבית אחריה העלו תוהו. שיערתי שהיא
עם הגורים שלה, שנולדו בדיוק שבוע לפני כן. אני עוד זוכרת
כשקמתי בבוקר ומצאתי את החתולונת שלי בחדר הארונות של אמי
כשמסביבה שישה גורים קטנטנים ומתוקים. הלכתי למחסן, שם סידרתי
לגורים פינה חמה ואוהבת, אך היא לא הייתה שם, ובמקומה מצאתי
שישה גורים פיציים מיללים ברעב. ניסיתי לקרוא לה. בד"כ לא
הייתי צריכה לחכות יותר מדקה עד שתגיע, אך הפעם... הפעם היא לא
הגיעה.
חיפשתי אותה במעלה ובמורד הרחוב כל היום, עד שלפתע הבטתי לחצר
השכנים. התינוקת שלי, הילדה שלי, החיים שלי, הייתה מוטלת על
הדשא, כשגופה נפוח ממוות ומסביבה מתרוצצים אלפי זבובים
אכזריים. הקטנה שלי, היפה שלי. היא ניסתה, לפי תנוחתה, להגיע
אליי לפני מותה, אך לא הספיקה. מקרה ברור של הרעלה. השכנה הזו!
ברגע ההוא נשבעתי שאם אי פעם אהיה לבד מולה, אתפוס אותה, אקשור
אותה ואדחוף לה רעל לגרון, שתמות בייסורי תופת, כמו שעשתה
לתינוקת שלי.
רצתי הביתה, המומה והלומת כאב. גמגמתי באנגלית, שבדרך כלל באה
באופן טבעי בפי, אך הפעם הייתה עילגת, קראתי לאחותי. הם...
הרגו... את התינוקת שלי... מלמלתי... התינוקת שלי. הייתי הלומת
כאב. רצתי חזרה אל גופתה, מפחדת לנטוש את הילדה שלי. אחותי רצה
אחרי וכשהיא ראתה אותה, את התינוקת המתוקה שלי, היא צרחה והחלה
לבכות. ואז הגיעו הדמעות. השטף האדיר של הדמעות שלא נפסק.
האכלנו את הגורים, אני תוך כדי בכי היסטרי בטלפון, לאזניו של
החבר הכי טוב שלי, שיצא מגדרו כדי לנסות לגרום לי להירגע.
אבל לא. כלום לא ירגיע אותי. לקחו לי את החיים שלי, לקחו לי את
הילדה שלי. ברחתי מהבית כמעט מייד אחרי שהגורים סיימו לאכול.
כשהגעתי לתחנת האוטובוס נזכרתי שהיום הוא יום של הבגרות בעל-פה
בערבית. נסעתי לבית הספר, שם התמוטתי על רצפת הבניין, לא
מסוגלת לעלות במדרגות. המורה שלי לערבית, שהייתה בחדר המורים
בסמוך אלי, מיהרה להקים אותי ולהושיב אותי על כורסא לידה. לא
הייתי מסוגלת לדבר. הייתי כל-כך כואבת ואבלה. סירבתי להאמין.
כשנכנסתי לחדר הבגרות, כמו בתיאום מראש, נשמע השיר "דמעות",
והתחלתי לבכות שוב. את הבגרות עברתי בהצטיינות, כמובן. למענה.
עד היום נדמה לי שאני רואה אותה בזווית העין, באחד המקומות
האהובים עליה, משגיחה עלי, מביטה במעשיי, אך כשאני מפנה את
מבטי אליה, לומר לה שאני אוהבת אותה רק עוד פעם אחת, היא כבר
איננה. |