( לאיגור )

 בהייה בשעון לא מעבירה את הזמן יותר מהר, הוא חושב. ובכל זאת
הוא ממשיך להביט בו, מהופנט. אולי אין כאן דבר טוב יותר לעשות.
אולי זה מעגל קסמים, וברגע שירים עיניו מן השעון, ימות. הוא
עוקב אחרי מחוג השניות, טיק - טק. כמו בסינכרון מושלם עם נפילת
הפגזים על המוצב. טיק (בום), טק (בום), וכן הלאה.
 לזמן אין משמעות במלחמה, הוא חושב. אין הבדל בין יום ללילה,
בין אור לחושך, בוקר, צהרים וכן הלאה.
המג"ד אמר שבארבעה הימים הראשונים תוכרע המלחמה. כמה זמן עבר?
הוא לא מצליח לזכור. אולי כבר הפסדנו, הוא חושב, אולי ניצחנו.
פיצוץ עז מרעיד את המבנה המיוסר פעם נוספת. חול ושברי טיח
נופלים מהתקרה, ומוסיפים לענן האבק התמידי התלוי בחדר. אם
ניצחנו, אז למה לעזאזל הם ממשיכים להפגיז? הוא שואל כמעט בקול
רם. כנראה שלא ניצחנו.
 הוא נותן לעצמו טפיחה דמיונית על השכם, מברך את עצמו על
חשיבתו ההגיונית בשעה כזו של מצוקה נפשית. הוא מרים את עיניו
מן השעון. כלום. הוא חי.
 זה הזמן לעשות חשבון נפש, הוא אומר לעצמו. כבר שעות שלא
ראיתי כאן אף נפש חיה. קיימת אפשרות סבירה מאוד שהוא היחיד
שנותר חי במוצב. הוא מתיישב על ארגז עץ בפינת החדר ומביט
סביבו. בחוסר רצון פוגשות עיניו במבטו האילם של הרס"פ השרוע
בקצה השני של החדר, בתוך שלולית של דם קרוש. הוא קם מהארגז,
שולף סיגריה מכיסו השמאלי ותוחב אותה לתוך פיהו. לאחר חיפוש
קצר בכיסיו הוא נאנח, נושם נשימה ארוכה, וניגש אל הרס"פ.
בזהירות הוא פותח את כיס חולצתו של הרס"פ ומוציא ממנו זיפו.
תודה הרס"פ, הוא ממלמל בגיחוך לאחר שהצית לעצמו סיגריה.
 לאחר מספר דקות של התלבטות הוא מצליח לשכנע את עצמו לצאת
החוצה. הבונקר הרעוע הזה ממילא עומד להתפרק בכל רגע, הוא חושב.
בעוד הוא ניגש לעבר הדלת המחוזקת מרעיד את המתחם פיצוץ נוסף,
בעוצמה מחרידה. הפגז הזה פגע בבונקר! המחשבה מבליחה במוחו בעוד
הוא מתחיל בריצה לעבר הדלת, ראייתו מעומעמת בשל האבק הרב שנופל
מהתקרה. הוא מגיע לדלת ומסובב את הבריח הכבד. הבריח זז
בנוקשות. בהרף עין נפרצת הדלת וגל של חול ואבנים שוטף את מה
שהיה פעם הכניסה לבונקר. לאחר רגע של פאניקה הוא מביט בכניסה
בתדהמה- היציאה חסומה לגמרי. הוא מתיישב כנגד הקיר ופולט אנחת
ייאוש. הייתכן שזהו גורלי? הוא חושב. להיקבר כאן חי בפיצוץ
הבא? וזה עוד במקרה הטוב. הוא עלול להישאר כאן ימים, ולמות
מצמא או מחנק.
 אני אמות כאן לבד. הוא אומר בקול רם. ובאותו רגע מוצא את
עצמו משתוקק לקצת חברה אנושית, בידיעה מוחלטת שהפנים האנושיות
האחרונות שיראה הן פניו האילמות של הרס"פ בקצה השני של החדר.
הוא מתבונן בו למשך דקה או שתיים. אז מה אתה אומר הרס"פ? הוא
מתחיל את המשפט בשקט, ואז קולו מתגבר. רוצה WHIST ? הוא ניגש
אל הרס"פ בהיסוס, למשך זמן מסוים הוא עומד ומתבונן בו. ואז,
בנחישות, הוא תופס בזרועותיו של הרס"פ ומרים אותו מהרצפה. אני
מאבד את דעתי, הוא מהרהר בעוד הוא גורר את גופו הכבד של הרס"פ
לעבר השולחן.
 אני לא מוצא קלפים, הרס"פ! הוא צועק מפינת החדר אל הרס"פ
שמונח בצורה מגושמת  ליד שולחן פלסטיק במרכז הבונקר. הוא פותח
עוד כמה מגירות. מצאתי! הוא צועק לפתע בעליצות. בא לך שח- מט?
הרס"פ, בתשובה, ממשיך לשבת באותה התנוחה בעיניים עצומות. החייל
מתיישב מול הרס"פ ומתחיל לסדר את הכלים. שחור או לבן? הוא שואל
את הרס"פ. לבן? בסדר. הוא מניח את ידיו של הרס"פ על השולחן
משני צידי הלוח. עוד פיצוץ מרעיד את החדר. חלקים מהתקרה נופלים
למטה ואחד העמודים שתומכים בתקרה קורס.
 הוא מתרווח בכיסא ומצית לעצמו עוד סיגריה.
 תורך.