שי טמיר / לעתים |
שהחלל שאשאיר אחרי יגרום לאסון נורא,
שמה שחשוב באמת זה אני,
אני נזכר אז פתאום באימרה:
"אין איש שאין לו תחליף!",
קול צועק מבפנים,
"זה רק אדוות על אגם",
וזה מרגיש לא נעים...
את מידת החלל שאשאיר,
לא אהיה כאן בשביל למדוד,
האדוות, האגם, ישרדו אחריי,
גם אם אתנגד מאוד...
אך לקול שבפנים עוד אומר,
שלמרות שחשב שאינני,
הנני נושם וקיים,
מי יוכל להחליפני?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|