לא יבוא אוטובוס נוסף. זהו האוטובוס האחרון בהחלט מתל-גורן
לנווה יעלים.
אחת מאמיתותיו הבסיסיות ביותר של היקום עמדה להתנפץ. זה כמובן
לא הטריד איש. בד"כ כשאמת בסיסית של היקום מתנפצת, איש לא מודע
לכך ולכן גם איש לא מוטרד. הפעם הזאת הייתה שונה. הפעם הזאת
היו לפחות 13 אנשים בתחנה של קו 852 שידעו שהכירו את האמת הזו
וגם ידעו שהיא הולכת להתנפץ. אבל זה לא הטריד אותם. הם באמת לא
ראו כל סיבה להיות מוטרדים, שכן היה נדמה כי אמת זאת לא עד כדי
כך חשובה. ייתכן שלו היו יודעים שהאמת המופרת היא אמת בסיסית
של היקום, היה הדבר מגרה אצלם איזושהי תחושה, אבל הם לא ידעו.
מי מהם יכול היה לשער שכאשר אמא שלו אמרה לו: "בחורה זה כמו
אוטובוס, תמיד יבוא אחר", היא אמרה לו את אחת מהאמיתות
הבסיסיות של היקום. איש גם לא חשב על ההשלכות האפשריות-שאולי
גם לא תבוא בחורה אחרת. למעשה, האמת עמדה בסכנה עוד יותר גדולה
ממה שהם היו חושבים, גם לו ידעו שמדובר באמת בסיסית של היקום.
הסיבה לכך היא שאותו כוח בורא שהגה אמת בסיסית זו נעקץ ע"י
יתוש מנווה יעלים, בשעה שחשב על כך.
למעשה האוטובוס היה רק סממן אחד לכך שמחר בבוקר נווה יעלים כבר
לא תהיה קיימת. נווה יעלים תמיד הייתה תופעה מעניינת. העיר
הופיעה, סתם כך, ללא כל סיבה נראית לעין. כמובן שיזמים ועסקנים
ומתווכים למיניהם השתלטו עליה מייד, ומכרו בתים במחירים
מופקעים. הכל היה טוב ויפה, עד שלפני שבועיים בערך קיבלו תושבי
העיר מכתב המזהיר שהעיר הולכת להיעלם שוב. האוטובוס שחנה עכשיו
בתחנה היה האוטובוס האחרון לנווה יעלים. היו עליו 13 נוסעים.

בנווה יעלים עצמה דווקא היה מישהו שדאג. קראו לו מקס. מקס היה
מודאג מאד. כמובן שהייתה לו סיבה טובה. אפילו טובה מאד. הוא
דאג מכיוון שלא הייתה שום דרך שבעולם שהוא יצליח להעביר יחד
אתו את המקרר. חלק מהבתים שהופיעו היו מרוהטים חלקית. ביתו של
מקס הופיע עם מקרר. אי אפשר היה להרים אותו או להזיז אותו. עם
הזמן מקס נקשר למקרר, אולם נראה היה שהמקרר לא נקשר אליו. זה
היה מקרר עם מצבי רוח משלו, ולא פעם הוא החליט שהוא לא נפתח,
וכל מאמצי השכנוע עלו בתוהו. בכזה וויכוח בדיוק היה שקוע מקס
כעת. שאר תושבי נווה יעלים עסקו בחריצות באריזה. היה נעים, היה
טעים, ועכשיו עוברים דירה. זו הסיבה שרובם לא ראו את המכתב
שהופיע על סף דלתם. למזלם, מישהו ברשות המקומית שם לב למכתב
ויצא לרחובות עם רמקול להודיע את תוכנו: "תושבי נווה יעלים.
במכתב שנשלח אליכם חלה טעות. היעלמותה של העיר תתחולל בעוד חמש
דקות, ולא כפי שפורסם. עמכם הסליחה". פרצה כמובן מהומה רבתי,
שבסיכומה העיר נותרה שוממה. היחיד שלא שמע היה מקס, אבל הייתה
לו סיבה טובה. מקס היה לכוד בתוך מקרר, שעמד להיעלם בתוך כחצי
דקה למקום לא ידוע.


העולם צפה כולו, עצור נשימה, כשנווה יעלים נעלמה כלעומת שבאה.
תושבי נווה יעלים רואיינו מבתיהם החדשים. נראה היה שהכל חוזר
למסלולו. למעשה, איש כלל לא שם לב שמקס חסר.
"תשמע, אני אעשה אתך עסק. אתה תיתן לי לצאת, ואני אשחרר אותך
מהנוכחות שלי". המקרר לא נראה כאילו ההצעה נראית לו. מקס ניסה
בשנית: "תראה, אתה יכול לפחות להוריד קצת את הקור?". משב של
רוח צוננת מכיוון מדף הגבינות הבהיר למקס שהמקרר לא מעוניין
כרגע להיענות לשום בקשה של מקס. זה נתן למקס רעיון. "תראה, מר
מקרר, אם תשאיר אותי כאן אני אתן לך מה שתרצה", אמר בערמומיות.
דלת המקרר נפתחה ומקס הועף החוצה בעצמה. "תודה", הוא חייך
ברשעות, והסתובב. או אולי יותר נכון לומר, שהעולם שינה
פרספקטיבה סביבו, כי מקס לא ממש זז. אבל גם הביטוי האחרון לא
יהיה מדויק לגמרי, כיוון שלא היה זה העולם, במובן של העולם
אליו אנו רגילים. זה היה מקום, זה בטוח. והוא היה כחול.

"ברוך הבא". הקול בקע, כדרכם של קולות, מפה שהורכב מזוג
שפתיים. עובדה זו לא היה בה כדי להרגיע את מקס, שכן היו עוד
לפחות תריסר זוגות שפתיים כאלה במקום ממנו בקע הקול. היצור,
שנראה כמו כדור מכוסה שפתיים וכחול, נע קדימה לעברו במהירות,
ומקס הבין לגודל אימתו שהיצור אכן היה כדור כחול מכוסה שפתיים.
למעשה, חישוב מתמטי מדויק היה מראה שמהשפתיים ומיקומן אפשר
להרכיב כ-53.67 פיות שונים. השבר העשרוני נובע מכך שהמתמטיקה
היא שטות גמורה, שהומצאה על מנת שיהיה לאנשים משועממים תעסוקה.
"איפה אני?", שאל מקס. "הגעת לקרודמריסולדיוס", אמר היצור
והוסיף, "אבל אנחנו קוראים למקום דיט. אני קריוו". קריוו לפתע
ראה את המקרר. "שלך?", שאל בתימהון. מקס הנהן. "הוא לא ידידותי
במיוחד, מה? הוא נראה ממש אנתיפט". קריוו התקרב למקרר ושיגר לו
בעיטה קטנה. היה הבזק של אור. היה רחש עמום. קריוו נעלם. המקרר
ישב לו בתנוחה של כלבלב צ'יוואווה מרוצה. "תחזיר אותו תכף
ומיד!", צעק מקס. המקרר התעלם בהפגנתיות. "אני לא מרשה לך
לפתוח את הדלת", אמר מקס. הדלת נפתחה באיטיות. המקרר היה ריק.
לא היה כל זכר לכדור הכחלחל. דלת המקרר נותרה פתוחה, ומקס ידע
שכל זמן שהמקרר חושב שהוא רוצה אותו סגור, היא תישאר כך. הוא
התיישב בפנים. "בבקשה מר מקרר, רק אל תיסע עכשיו על הדבר הזה
שנראה כמו דרך, באמצעות הגלגלים שלך". המקרר התחיל לנוע
באיטיות רבה, ולאחר חמש דקות של נסיעה כזו עבר המקרר לנסוע
במהירות שלא תאמן. הסיבה לכך הייתה שהכביש נגמר והם החלו
ליפול.

"אני לא רוצה למות!", צעק מקס כשהבין מה קרה. המקרר התחיל
ליפול מהר יותר. מקס הביט בו בשנאה. "אתה יודע שיש לך בעיה של
גישה? אבל ממש?". המקרר נראה אדיש ביותר, אז מקס עבר לקללות
נמרצות מה שדרבן את המקרר לעשות שום דבר בנידון. הקרקע, כדרכן
של קרקעות, התקדמה לעברם במהירות. מקס העדיף לחשוב על זה כך,
מאשר לחשוב על כך שהוא זה שמתקרב אל הקרקע, בתאוצה קבועה אך
במהירות הולכת וגדלה. מקס החליט שבמצבו זה הוא יכול להמשיך
להוציא את זעמו על המקרר. "מי בכלל צריך את העזרה שלך, מי בכלל
רוצה שתעזור לו?! אל תעזור!". המקרר החל להאט את נפילתו. הדרך
בה הוא עשה זאת הייתה בלתי מובנת, אבל הקרקע התקדמה יותר לאט
עכשיו. כחמישה מטרים לפני שהקרקע התנגשה בהם, היא נעצרה, ומקס
והמקרר נותרו תלויים באוויר. "עכשיו אני אוסר עליך לרדת, רק
תעשה את זה לאט", אמר מקס ושניה לאחר מכן נחבט בקרקע.
"תגיד, אתה לא רואה לאן שאתה נופל?"


מקי הייתה נערה רגילה בדיט. למעשה, היא יכלה להיחשב גם לנערה
רגילה בכדור הארץ. לבד מהעובדה שהייתה יפה להפליא, במונחים
ארציים, וממוצעת ומטה במונחי דיט. למעשה, כבר היו נשים שעברו
מדיט לכדור הארץ וזכו בהצלחה בלתי רגילה, כמו קלאודיה שיפר,
פמלה אנדרסון וביל גייטס. היא ישבה לה להנאתה מתחת למצוק, פשוט
כי זה מה שאהבה לעשות, ולמעשה לא הייתה נכנסת כלל לסיפורינו זה
אלמלא התרסקו עליה אדם, ובעקבותיו גם מקררו. מקס גרר את עצמו
מעליה, התיישב באנחה והתנצל. "אני ממש מתנצל, גברת, לא
התכוונתי ליפול עלייך בצורה לא מכובדת שכזו. כלומר, לא
התכוונתי גם ליפול עלייך בצורה מכובדת יותר, למעשה לא התכוונתי
ליפול עלייך כלל. אני לא אומר, כמובן, שלא היה לי טוב עלייך,
ו..." מקס השתתק, נבוך כולו. "כל זה טוב ויפה, אבל אתה מוכן
בבקשה לקחת ממני את המקרר שלך?", שאלה מקי. מקס מיהר וגמגם
סליחה חפוזה, ומיהר לדרוש מהמקרר שלא יעז בשום פנים ואופן לרדת
מעל מקי. כמובן שמקי נדהמה בתחילה, אבל היה למקס די קל להסביר
את זה ברגע שהמקרר לא היה עליה. לאחר שסיפר לה את כל שראה
לנכון, שאל אותה אם יש לה איזשהו רעיון לגבי חזרתו לכדור הארץ
הישן והטוב. זה כמובן היה צירוף מקרים מוזר שגם מקי חיפשה דרך
להגיע לשם ולהצליח כמו בנות דיט אחרות, צירוף מקרים שכל כולו
פרי הזייתו של המחבר.

במצב שנוצר, כל שמקס יכל לעשות היה להצטרף אל מקי, שהייתה
בדרכה לעיר הבירה ריטרו. המקרר נותר מאחור, זועף ונרגן על כך
שאיש לא התעניין אם כאב לו כשהוא נפל. לאחר חצי שעה המקרר משך
בכתפיו. כלומר, הוא לא ממש זז, אבל ניתן היה לראות עליו שהוא
מושך בכתפיו, והחל להתגלגל במעלה הכביש. שם נתקל ביצור צהוב
שקרא לעצמו קיפוד על אף שהיה חף מכל קוץ, ולאחר הבזק אור קצר
כבר לא קרא לעצמו באף שם. לאחר כמחצית השעה של התגלגלות נתקל
במקס ומקי שעצרו לנוח. "בדיוק בזמן, אני ממש רעבה", אמרה מקי.
מקס חייך חיוך מתנצל: "למען האמת, המקרר ריק. בדיוק עמדתי
לעבור דירה ולהותיר אותו מאחור. רואה?", שאל בהתנצלות, כשפתח
את הדלת. המקרר אכן היה ריק. "המקרר הזה אולי יכול להציק לי
בצורה יוצאת דופן, אבל הוא פשוט לא יכול ליצור אוכל יש מן
האין". על מדפו העליון של המקרר הופיעו לפתע קיפוד צהוב, נטול
קוצים והמום וכדורגל כחול עצבני. המקרר הסמיק עד לשד ברזליו,
וכעבור הרף עין תיקן את הטעות והחליף את היצורים הנרגנים באוכל
נרגן הרבה פחות. למעשה, הגבינה הצהובה קצת התלוננה, אבל לבסוף
הם הגיעו להסכם הבנות-מקס ומקי ייקחו את הגבינה, והגבינה תוכל
לקבל את החורים. מיד אם תום הארוחה התפזרו להם החורים, מאושרים
בחירותם המחודשת, עד שנתקלו בצייד עיוור שירה בהם והרג אותם
מיד, בחושבו אותם לאייל. אכזבתם מהחופש הקצר הזה הייתה אך
במקצת קטנה יותר מאכזבתו של הצייד, שניסה להגיע אל האיל ונתקע
בשיח קוצני. מאוחר יותר מת השיח מפצעיו, מה שהפך את יומו של
הצייד ליום רווי דם, אבל מרעיב במיוחד. מקי ומקס, שלא היו
מודעים לכל זה, רכבו להם על מקרר לכיוון ריטרו, ואף הגיעו לשם
בתוך כשעתיים.

"יופי, ועכשיו מה?", שאל מקס את מקי. הרעיון של עיר בירה ללא
בתים היה משונה לגמרי. כשאין בה גם אנשים, זה אפילו מטריד
יותר. למעשה, הייתה זו עיר בירה ללא העיר. היה זה פשוט אגם
כתום וגדול, תוסס בעל ריח וטעם חמצמצים משהו, ששתיית כמות
גדולה ממימיו תשלח את השותה מתנדנד לביתו. "הגענו לבירה",
חייכה מקי. "לפי מה שאמרו לי, צריך לצלול למעמקי האגם, ושם
נמצאת מין דלת. צריך לפתוח אותה ואז עוברים לצד השני". מקס
נרתע. "האגם הזה נראה די עמוק", אמר. "טוב, עומקו 7 מטרים. אבל
בני דיט כבר עברו כאן. הבעיה של לחץ ועצירת הנשימה היא שלך.
היה נחמד", אמרה, וקפצה לאגם. מקס ידע מה עליו לעשות עתה. הוא
נאנח, ומלמל משהו, שצונזר מאוחר יותר, על כותבי סיפורים שלא
מאפשרים לו להישאר בכוכב שכל הבנות בו יפהפיות ושהאוכל בא
בחינם, ופנה אל המקרר. "אני אוסר עליך לקחת אותי בתוכך אל
קרקעית האגם, אני אוסר עליך לספק לי אוויר כל הדרך, ואני אוסר
עליך לעשות את זה עכשיו", אמר. בין רגע מצא את עצמו מצופף בין
שני מדפים. זה לא היה ממש נוח, אבל לא היה הרבה שהוא יכל
לעשות. בדרכו למטה הוא פגש מקי מאושרת במיוחד, ששתתה כנראה
יותר מדי ממימי האגם, ולקח גם אותה. 10 דקות אחר כך הוא היה
במקום בו פעם הייתה נווה יעלים. מקס חייך, יצא מן המקרר, וטפח
עליו בחיבה. "אני משחרר אותך", אמר, והמקרר נעלם. בפעם הראשונה
המקרר ציית לו, ומקס נהנה מהמחשבה שהמקרר שלו ישתולל בדיט. הוא
הסתובב אל מקי, שנתלתה עליו, הודתה לו על שעזר לה למרות שנטשה
לו, הודיעה לו שהיא ממש אוהבת אותו, שהיא התאהבה בו מרגע שראתה
אותו. כשהתפכחה מעט היא קמה והלכה. לימים היא ניסתה את מזלה
בהוליווד, והפכה להיות כוכבת גדולה ומתה. באין משפחה קרובה,
קיבל אמרגנה את כל התמלוגים על עבודתה, עד שנדרס באופן מסתורי
ע"י מקרר, נהוג ע"י צייד עיוור. מקס עבר לדירה נחמדה בתל אביב.
כל מכשירי החשמל בבית היו נחמדים מאד, למעט הטוסטר, אבל אתם
יודעים איך זה טוסטרים. הוא נשבע לעצמו שלא יצא יותר להרפתקות,
וחי לו את חייו בשקט גמור. כך נעלמה לה מהמפה נווה-יעלים,
ולמען האמת, לאף אחד לא ממש היה אכפת.