|
כתבתי ספר על הנשים בחיי. אף מוציא לאור לא היה מוכן
להדפיס אותו בטענה המגוחכת שהקוראים לא ירצו לקנות
ספר עם פרק אחד בלבד (הסיפור המרתק של אמא שלי).
ושלא יהיו אי הבנות - אני אוהב נשים. אוהב מאד
אפילו. זה הן שלא אוהבות אותי. הן מחבבות אותי. אני
מכיר בחורה ומיד היא מתאהבת בי ורוצה להיות ידידה
שלי.
במשך שנים אני כותב שירים למגירה (בטח קראתם את
"היפתחי אלי" או "הרשי לי לאחוז בידיתך").
לאחרונה החלטתי לכתוב לקהל הרחב. בחרתי בנושא שאני
מבין בו הכי מעט: אהבה, תשוקה, יחסי גברים ונשים.
זה היה יום קיץ רגיל כביכול: השמש זרחה בעוצמה, ברדיו מבזק
חדשות שגרתיות ובמטבחון מכונסים מכורי הקפה ופותחים עוד יום
עבודה ליד המיחם.
ובכל זאת לא היה זה בוקר רגיל...
|
האוטובוס החבוט שידע כבר ימים טובים יותר, ירד בכבדות לשולי
הכביש. הוא נעצר בחוסר רצון בולט, מטרים ספורים מעמוד התחנה
החלוד, והדלתות האוטומטיות נפתחו בנשיפה . כעבור שניות מספר
הגיחו מתוכן שני ילדים, מזוודות אחוזות בידיהם, וירדו בצעדים
מהוססים אל שביל הכורכר
|
ובבוקר פתאום את הופעת
על שפתייך חיוך של מלאך
לקחת את ידי בידייך
כמה אהבתי אותך.
|
בחולצה בהירה וזהב בנעליים,
חיכית לי ברחוב שבגבעתיים.
אחרי סוף שבוע ארוך וכואב,
ציפינו למצוא מעט נחת ללב
|
שוב יצאנו לדרך ההיא
ידינו שלובות בלחיצה אמיצה
שני לבבות העולים על גדות
והדרך חולפת, ובינינו שתיקה
|
ניגון עליז ברדיו
כל הבנות יפות
ואיזה יום נפלא זה עומד להיות
|
כל מה שלא ידעת על הניקור ולא התעררת בזמן כדי לשאול: תולדות
הניקור מאז גילויו על ידי הרוזן פון שטופן לבית ני-קור
|
|
|
פססט... אני
אגלה לכם סוד.
המון פעמים
הסלוגן שאני
שולח מתבסס על
זה שאני כאילו
אלוהים.
אבל אני לא באמת
אלוהים.
הרי זה ברור -
לקב"ה אין כסף
לאינטרנט. |
|
