|
פעם רצתה לכתוב בחרוזים.
אחר כך רצתה להיות מתוחכמת.
ניסתה כתיבה סוריאליסטית, כשהתת מודע שלה כותב את
יצירותיה, והגיעה למסקנה שהתת מודע שלה מוזר ואוהב
קיטצ'יות.
היא עדיין לא החליטה אם זה מוצא חן בעיניה.
הם נחו בשקט על האבנים, על אדן החלון, לבנים ושקטים.
|
צופר האמבולנס, זעקות ההמון, הדם על המדרכה והגופה השותתת
השוכבת שם, עדיין עם חיוך על פניה, אף אחד מאלה לא גרם לו
לרגשי אשמה.
|
"אני רוצה להיות סיפור," אמר העץ הזקן, מבטו חולמני.
הוא לא הבין. "סיפור?"
העץ צחק. "דפים, טפשון. תעשה ממני דפים ותכתוב עליי סיפורים."
|
מסיבה בלתי מוסברת כלשהי הפעם זה נוסע.
ולא סתם נוסע, אלא במכונית פרארי אדומה מודל 78.
ולא בסתם מכונית פרארי אדומה מודל 78, אלא במכונית פרארי אדומה
מודל 78 על גבי כביש בצבע אדום- שיהיה תואם למכונית.
|
בדרך כלל ה"טקס" הזה לא היה יותר מבזבוז מוחלט של כחצי שעה
ושני דפים, חוץ מאשר הפעם ההיא בה חשבתי שהצלחתי לכתוב סיפור.
|
היא התיישבה לצד המפתחות, על הקרקע, וסיפרה להם איך עבר יומה
ומה חדש מאז אתמול.
|
תקתוק שעון הדהד במרחב שבין שתי אוזניה. שנים עשר צלצולים,
והרעש פסק. 'כבר חצות,' חשבה בכעס. 'אני רוצה לישון!'
|
והוא ממשיך לשבת בסירתו ולחכות.
הן זה הדבר שנועד לעשות?
|
כשלת מלמצוא את שביל הריח
חיפושים ממושכים מדי הקהו את חושיך
חלוק נחל העלה אל מול עיניך
אותי לבושה בשמלה הלבנה
|
משהו ממני נותר לך.
היית הולך בעקבותיי ללא זיכרון?
|
ואם האשליה של האשליה היא האמת, הרי שהדף הזה אינו מרובע - הוא
עגול. ודאי תגידו שזה לא נכון, שהוא מרובע, אבל הוא בעצם עגול.
זוהי אשליה. ודאי תאמרו שאשליות זה שטויות, אבל למרות שהמילים
מתחרזות, הן לא אותו הדבר.
|
לכתוב או לא לכתוב- זו השאלה. בעצם, זה כבר לא משנה. החלטתי
שלא לכתוב. החלטתי שאני לא אכתוב על הדף הזה.
|
|
|
אין כמו במבה.
סליחה, הקולמוס
פלט 'ב'
מיותרת:
אין כמו במה. |
|
