|
"לבי יחזור לעצבות,
בדידות תחת כנפייה תשמור אותי- מאמת.
מבטי יקרא לך- בואי..."
"לא התנחמתי ואז ראיתי אותך, אולי שנה והיית משהו
אחר עשית משהו עם השערות שלך עשית משהו עם החיוך
העצוב שלך אני לא יודע מה עשית אבל עשית את זה..."
יהונתן גפן.
"אני שר למי שעצוב
למי שזוכר את הקסם
שמצחיק ילדים ותולה להם
את הירח במרפסת
שהופך אפר למוסיקה
ומגשים את הגשם
למי שעצוב ולמי שזוכר את הקסם " צרויה להב.
- התחילה לכתוב ביום שבו ידעה לכתוב. בבמה פרסמה
לראשונה כשעוד הייתה ספק ילדה. מאז עבר. עבר הזמן.
עברו דברים רבים,עליה, על הכל. בתוך כל מה שהשתנה
ומה שעוד נשאר ממנה, היא יודעת שהכתיבה היא עדיין
אהבה, שהמילים, הנאמרות, הכתובות, המושרות, הן אחת
מאהבות חייה הגדולות. ובשביל זה היא כאן. ורק תודה
קטנה למי שהוא גם כן, כמוה, נשאר עוד כאן, למרות
הכל. -
"אף פעם אל תגידי לי תודה... תודה אומרים למישהו שנותן לך שקל,
שאומר לך מה השעה, שפותח לך את הדלת. לי... אף פעם אל תגידי לי
תודה."
|
בדרך לצפון אני עוצר אצלו שוב. האיש הכי מחייך עם התותים הכי
אדומים. הוא נראה כאילו חיכה לי, כאילו ידע שאבוא.
|
כאילו זה לא קורה כל כמה ימים. ריח של פרות, ילדים צוחקים, עוד
מעט חורף, ואנה על העץ.
|
היא הייתה האהבה הראשונה שלי, הראשונה וכנראה גם האחרונה שאוהב
באמת.
שנתיים וחצי לא התראנו ופתאום ברביעי בערב, בתחנה הישנה ליד
המרכז.
כמו בחלום היא הופיעה מולי ,
פיה משוגעת עם עיניים סגולות.
|
ולפעמים, אני שוכחת לנשום.
זה כמו המון צבעים יפים של גואש, שמתערבבים ביחד לקשקוש גדול,
בצבע מכוער ומפחיד.
|
ענת אומרת שאלוהים עצוב.
נמרוד אומר שאלוהים לא קיים ושאם הוא עצוב אז שיבוא פעם לעשן
אתנו מאחורי המגרש
ויראה שהחיים יפים.
|
אני רואה אותה כל פעם שאני בא לשבת שם, או סתם חולף במקום.
מלצרית צעירה, לבושה בשחור.
עצובה ויפה.
|
היא בכלל לא ריקה, פצפונת, בכל לילה, רגע לפני שהלכתי לישון,
מתגעגע כל כך, הכנסתי לתוך השקית הזו את כל הנשיקות והחיבוקים
ששמרתי לך כל יום, כל היום.
|
ועד הבוקר ינוקו
כתמי הדם
שולי הכביש
קרעים קרעים
|
את אהבתנו אני קוברת
בחצר, קרוב לגדר,
מאחורי גינת התבלינים.
|
באפרורית העצובה שפעם
הייתה
הם
ודמעותייך -
מלח
לפצעיי.
|
להיקטף בשקט
נבלעת בקסם
נעלמת בשקט
|
ואת נוגעת במקומות
ואת מוצאת להם
מרפא.
|
מתוך החושך היא שרה בשקט
פזמון ישן שלימדו אותה אז
על ארץ אחרת דובים וסודות
קסמים שהזמן לקח הרחק ממנה.
|
עוד לא הלכת ואני כבר
מכה בקירות ובוכה ללא קול
נימים של עצב מקשטים את יומי
מקללים את לילי
|
ואז שוב אצעד בשבילים שלנו
אך בלעדייך לא ייראו השבילים כתמול שלשום
והקוצים יצרבו את עורי.
|
גיטרה פורטת
צליל חבוי בתוכי
מתוך ערפל לוחש לך
אל תלכי
אל תלכי
אל תלכי
|
הכרתי פעם ילדה, עם עיניים קסומות וחיוך מהים...
חיוך חתולי מכשף.
|
נכנס למיטה
נתכרבל בכבדות
נמלט מבדידות
בחיבוק קצת רפוי,
|
לאימא שלי אין לילה, יש יום,
ויש את ההמשך של היום,
שהוא חשוך,
וקר
ובודד.
|
הרבה דברים כבר קרו מול הבית שלי,
אבל אף אחד אף פעם עוד לא התאבד שם.
|
למיכלי יש חתכים בידיים.
חתך באצבע זה מזה שאתה לא נזהר כשאתה חותך סלט.
החתך ברגל הוא מהפעם שהיינו בים.
החתך מעל הגבה זה בגלל האופניים הישנות.
אבל כשלמישהו יש חתכים בידיים, אז הוא רוצה למות.
|
אהבה זה דבר חולף. את תקומי בוקר אחד ותגלי שלא נשאר לך כאן
כלום. שבארץ הזאת את לא רק לעולם לא תגדלי, אלא לעולם כבר
לא תוכלי לחזור.
|
די לי באותו זיכרון כדי להתמלא ולהתרוקן בו זמנית, כל כך ביחד
ובטירוף כזה...
|
פרידות נועדו לאלו שלבם נתמלא עד תום, ובלבי יש עוד כל כך הרבה
מקום...
|
וקערית קטנה, של סוכריות אדומות,
שהופרדו משאר החבילה בשבילך,
ביד נאמנה, אוהבת, מתגעגעת....
|
שם, מאחורי הבמה המוארת
בדממת מחיאות הכפיים
אני קטנה
קטנה ממש כמו אז
|
אני חושבת עלייך לפעמים כשיוצא לי קפה קר מוצלח.
איתי אומר שיש משהו ביזארי וקצת חולני להיזכר במישהו מת דווקא
כשכל כך נהנים.
|
ואני זרקתי אבנים למים
וחשבתי שסרטן יכולה להיות גם מילה מצחיקה
כמו סבסטיאן מבת הים הקטנה.
|
"פגם? רגע, מה זאת אומרת, מאיפה הנחת את זה, מי את להחליט
שלילדה שלי יש פגם. שחר, שחר תגידי לה. תגידי לה שאת ב ס ד ר."
ואני לא עניתי.
בפנים צעקתי. אין לי שום פגם ושום הפרעה. ככה אני.
שבלול. סגורה
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
"הטלטאביז עושים
לי את זה"
בעל משק במשבר |
|
