|
ואלוהים אמר לאברהם: "אברהם, קח נא את בנך, את יחידך, והעלהו
לי לעולה באחת הארובות אשר אראך..."
|
בשבילי אושוויץ זה נעליים שנשארו יתומות,
הצריפים והחפצים, שרידי מלחמות.
אושוויץ זה גם הילד הקטן שמת רעב בזרועות אימו,
וזה גם הזקן הערירי שנותר לבד במיטתו.
|
היא הלכה באיטיות, יחפה ורועדת על הריצפה הקפואה. משני צידיה
היו קירות צרים ומגבילים עד להחריד, וכאב חד זרם בה. שיערה
הארוך התבדר ברוח, ודמעות זלגו משתי עיניה הגדולות
|
על בורות הירי שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון
על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו
|
כבר זמן רב התעלמנו מקיומן של מסילות ברזל מבריקות
לא ידענו מדוע מקימים אותן לתחיה
|
הוא מתמוטט עם זכרונם
אך ממשיך לצעוד
מביט קדימה לקודש הקודשים של הערכים
מתוודה בשביל כולם ביום הכיפורים
|
האהבה מתה מול עיניי, צפיתי בה גוועת
מול הסדינים הלבנים הישנים, עמדתי חיוורת, שוקעת
|
אהובי, כשייגמר הלילה,
ונחדול ממעשה האהבה
קח אותי בזרועותיך, ונצפה בשקיעה
|
עיניים של אם שכולה,
עיניים זקנות
עיניים למודות ניסיון
|
אשליה מזויפת נצחית
כי הלכת, כלא היית
|
גשם של כאב ניגר על ליבי הפצוע
ועמדתי חיוורת באספלט
שיערותיי התפזרו בכניעה
אל מול דמותך המתרחקת
|
אבל אז באת עטוף בארון,
ושלחת חיוך אחרון.
|
זמן,
ביקשתי רק עוד קצת זמן,
שתחייך, ותדבר, שתחיה.
|
טלית קטן היה לי
שמרתי עליו בגאווה
התעטפתי בו בכל בוקר
אך כשהגעתי לגהינום
|
ילד,
אל תשכח את האהבה שאמרו שהיא קיימת
אל תוותר, חפש אותה באינסוף הדמעות
שאל אנשים חכמים מתי ייגמר הכאב
|
על פנייך יש את קמטי החיים,
וחכמת חיים לך לא חסרה
אך יודעת את שהינך רק ילדה קטנה
מפחדת מחושך ומפלצות
|
אלוקים ברא לו עצים כדי ליצור שמים ירוקים
שיסתירו את הזועקים, החופרים לעצמם קברים
אלוקים ברא לו אדמה, שתכסה את אלו שקר להם,
שתשתיק את קולות הזוועה והפחד
|
ובכינו לשמיים בזמן האהבה שיצרנו
וידיך לפתו את גופי שלא אלך לעולם
ולעולם לא רציתי ללכת
כי בתוך הנצח הייתי שלך, כולי ונשמתי
|
הייתי רוצה להיות כמו השמש
שאף אחד לא יוכל לגעת בי
להיות כמו הכוכבים שמתרסקים לפעמים לזרועות האדמה
|
השמיים היו אפורים, ודם נשפך לכל עבר,
ההרג נמשך ואתה שתקת.
ראית הכל, שמעת וידעת,
לא עשית כלום, כאילו התעלמת.
|
סופי, אלוהים נתן לך כנפיים
עופי איתם רחוק, תגעי בשמיים
|
וכ"כ רציתי לבכות, לבכות עד מוות
וכך הבנתי שאני כ"כ אוהבת אותך, אוהבת עד מוות
אז זייפתי חיוכים לכולם, והשתכרתי, השתכרתי עד מוות
וצחקתי על מה שהיה, ועל מה שקורה לי, עד מוות
|
תמיד אמרנו שהיא משוגעת על פרחים
ואתה צחקת וחייכת חיוך מוזר
תמיד התלוצצנו שהיא לא מטפלת בך
|
כאבי הוא עתה כאבכם
גורלי הוא אזהרה לכם
|
היו שישה חברים בעולם אחר,
שישה שהיו, ועכשיו כבר אינם
|
השלג ירד הישר לתוך ליבו הקפוא
מעביר בתוכו רטט שבכל כוחו עדיין מנסה לשכוח
|
ואהיה שלך לנצח, כלואה בגופף הבוער
מוכנה למות למענך, לבכות עד כאב
|
ניסיתי לחשוב על הרע
ניסיתי לחשוב על הכאב העצום
רציתי לשכוח מהאהבה
|
ברחבה הגדולה את פעלת לפי איך שלימדתי אותך, לשחק במשחקים
מטומטמים ולדעת לנצח למרות שאת מפסידה. אני לימדתי אותך שהכל
שקר, הכל זיוף בעולם הגדול הזה, בדיוק כמו הרחבה הגדולה
המזויפת הזאת, שבה אנשים רוקדים כדי לקבל אהבה שקרית לכמה
שניות בחיים שלהם.
|
הלוואי ויכולתי עכשיו לרוץ אליך, כמו תמיד, לטבוע בתשוקה שתמיד
היתה ביננו, ולהאמין בך, אולי גם בנו. אבל כשאני נוסעת ברכבת
המטורפת הזאת, הראש כבד מדי, ואני חייבת להניח את הראש על
השמשה ולנסות ללכוד משהו במבט שלי, ולחשוב שאני טיפשה, שהגיע
הזמן להכניס היגיון
|
עמדתי שם, מול העתיד,
ראיתי אנשים ממהרים אל הלא נודע,
מנסים לגעת, להספיק.
עמדתי מול חיים שנגדעו.
ראיתי את הילדות שנשכחה.
טעמתי את דמעות הייאוש.
|
אני מודה. נכנסתי למצב שאין חזרה ממנו, אני הופכת לאט לאט
להיות כמו כולם.
|
אתה מדליק סיגריה, נושף בהתרסה לשמים המעוננים גם ככה, ומפטיר
בחצי חיוך: "אני אפסיק מתישהו". אני כבר לא מחייכת, אולי כי
אני לא רוצה שתפסיק, לא רוצה שתפסיק כלום, לעולם.
|
עמדנו ניצבים וזקופים מול התהלוכות המוזרות ביער השחור,
נשארנו גאים כמו תמיד, מנסים להבין מה קורה הפעם
|
אל הארכיון האישי (16 יצירות מאורכבות)
|
|
מה זאת אהבה?
כשפלוץ של
אהובתך נשמע לך
כמו הסימפוניה
החמישית של
בטהובן סימן
שאתה אוהב.
זה לא אריך
פרום, אבל זה
משהו בכל זאת. |
|
