|
הוא בא והולך
באמצע מפצח
את נפשי
כמו פקאנים קלויים
|
אלף פעם ואחת
יותר מדי
לא אהבתי את עצמי
ולכן גם לא אותך
|
בואי ציפור
נוצותייך מציירות
בשמיים כלואים
בואי אל מעגלי העולם
|
בכמיהתו להתקרב
השתתק
בכמיהתי להתקרב
השתתקתי
|
בינות ריסי המכסים אגמי
רואה ועיוורת ללצונך,
על כס מלכותי נשענת מלכי
לנחם ביצתי
|
במות פרחים
זהב השמש זועק
באדמת טרשים
מצמיח הדם
|
בנקודת האש
בליבוי התשוקה
פה אני זקוקה לך
ואתה שם.
|
הביטו בי,
אל תביטו בי,
הביטו בי ולא אדע
נפשי מפחד
|
בשכרון נעורים אחרון
בקדחת לב
זועקת לתהום
שועטת
|
לכשנגעת, באמת נגעת
וידיך עשו בי ניסים
לו הכרתי אהבתך
באין מילים
|
רואה את החולמים והמגשימים
של פעם חוזרים לרגע
שוני פנים
עוטפי אדרת
|
ושמתי פניך ממני ללכת
עמדת בירקות הגינה
כמו לטפל בפעם האחרונה
בפרחים שכה אהבת
|
ילדותי היתה פרפר קליל
שרפרף בין שושנים
והפכה באיטיות
לפיל ענקי וכבד
|
ידך המלטפת
פוגעת כמו אבן
חוכמתך המאלפת
קוטלת תקווה
|
יולי אוגוסט
בוערים בי
ארוכי חימה
סוחטי לב
|
ים פזור על אופק
סירה מצלה עלי
מפרשה משטה ברוח
לאן לשוט?
|
קחי אותו ממני
ולו רק לדקה
כדי שאדע
טעמה של קינאה
|
אני מכוונת את השעה
לשעה טובה
לא ארוכה לא קצרה
בה כל דקה ברכה
|
כשפנית אלי
לא שלטתי במילים
כשצחקת
צבט לי בפנים
|
את רוקדת בין ידי
ואני מתלקח
רוקד והוזה
רוצה לאסוף אותך אל תוך חיי
|
אני יודעת להביט פנימה
לראות שם את בדידותי
את הכאב הלחוץ
הזעם, המתח
|
ממבואות העיר
נשאבת אליך
צולחת רוח
צוללת גוו
|
לרקוד את נשמתי
בזעם, בדמעות
באהבה, בתשוקה
לרצות יד גברית מלטפת
|
מבוכי המחשבה
מתוחים כמיתר
בין תחילת משפט
לסיומת מילה
|
אומרים שאהבה
היא רגע שמחבק את החיים
מאין חופשה
מדוחק הימים
|
נושאת עימי
צפרירי מועקה
כלחש חששני
מנהמת הזאבים
|
במרכז החזה
מחול מטורף;
מפחד צורב
מטפס בלי קול
|
עדיין יש בי אישה
ונעורים בה מתעצמים
עדיין יש בי כאב
ואהבה בו פועמת
|
אם תעלה חיוך
תאמר שלום
בעומק אמת
של שמחה
|
על בטני הרכה והעגולה
הסתכלת ואמרת
היא נשית יותר מהכל
וכשביקשתי שתמשוך את מגפי
|
על החיוך הזר
המנוכר והקר
שלא הזיז את שפתיך
אלא קמעה
|
עמדנו אז על הסירה
קרובי כתף
עם מבטים שלוחים
הלאה אל האופק
|
עננים שאהבתי אותך
נמוגו
גשם שאהבת אותי
טיפטף
|
מזהה בתוכי עיגולים
ירקרקים של חרדה
מפני עיניה הרושפות של אישה
אשר תאהב אותך יותר ממני
|
סופרת פעמים
בהן חשקת בי
עד כלות
מונה באצבעותי
|
כשלא היית כאן
נתקעה בגרוני
פקעת משנקת
ומלמעלה חנקו עבים
את האדמה
|
הפרחים נתנו לך את השם
כמו נבראת להם
בגלי הים מצאתי את שירתך
כמו נולדת להם
|
עננים התאספו
בכחולו של הרקיע
וצינה חילחלה
בחמימות השמש החורפית
|
שבע שנות בצורת
ולא ירדנו לשבור שבר
אולי עוד יבוא הגשם
אולי אז יתגשמו המשאלות
|
הולכת אל שערי הקץ הפתוחים
שללא ספק ינעלו אחרי
בפרחים אתעטף
ואל שורשי עץ אגחן
|
ירדנו לחוף תל-אביב
עמדנו מול יום נעלם
נסתר מאיתנו
מצב העולם
|
כך היא תוקעת בו עיניים
בוחנת את פניו
יפה הבחור
צעיר וחסון
|
בשערם המוכסף נכנסו
חיוכם מאיר את הצל
התישבו בכסאות הגבוהים
של קפה הצומת
|
הלא תביני
הן לא תוכלי
כל חייך
לאהוב בזכותו
|
שיפעת הבלונד יוקדת
על שחור צווארונך
ורגלך ארוכה ודקה
עד עקבייך
|
הניתוק ממקד את המבט
במה שישנו ואת הלב
במה שאיננו,
אולי זה הזמן לחוש
כמה תחסר דמותך
|
לפתע שמעתי קול מוכר
חם ועמוק ורך
מדבר ולא ממרחק
הרמתי ראשי בהפתעה
|
רשימות ההווה
שהפכו עבר
יציגו לך
שארית נעורייך
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
אני עולה כמו
השמש, היושבת
מעליך, ורושמת
בקרניה את יומך.
אני קרובה כמו
הגשם, על ראשך
ועל פניך, והמים
שבפיך לטעמך.
איזה שיר.
הרוסיה שמשתייכת
לסוג השני מאבדת
כל שריד לציניות
בדקה לשתיים
בלילה |
|
