|
יש לי בובה שאני שומרת מגיל אפס בערך, ממתי שאני זוכרת את
עצמי. קוראים לה ג'ינה כי היא יפה כמו אמריקאית וגם כי יש לה
שיער בלונדיני כזה ארוך, אפילו שהוא קצת מלוכלך היום וקצת נושר
גם.
|
אתמול חזרתי מהבית ספר מוקדם וכבר מהחניה שמתי לב שהחלונות של
המטבח מקרינים ירוק בהיר כמו צ'רנוביל, אז נכנסתי על קצות
האצבעות, הדלקתי קטורת ונר טיבטי על השולחן שבהול, והצצתי
לסלון.
|
החורף עושה לי את זה. משהו באוויר הנקי הזה, משהו ברוח הקרה,
הנפלאה הזאת, שנכנסת לך בעצמות כשאתה חוצה רחוב שמוביל לים,
משהו בטיפות הכבדות שמרטיבות לך את הפנים. משהו בחורף גורם לי
לפרוח.
|
הדליק סיגריה, הסתכל מסביב. שלט על הקיר צעק עליו לזרוק אותה.
זרק.
מה תעשה, תתווכח עם שלט?
התחיל ללכת. הוא אוהב ללכת. תמיד היה הולך, עוד ממתי שהיה קטן.
|
תסתכל על העץ.
ירוק, זה נכון. חיים. טיפות טל של בוקר, גולשות במורד העלים,
זה נכון. זה יפה.
מה עוד אתה רואה?
שם, בקצה. איפה שהעלה הופך דק, שברירי, כמעט לא קיים.
מה אתה רואה?
אתה רואה את הצהוב? את הגיל, את הזקנה, מתקדמת לאורך השפה?
|
הרמתי את המזרק הקטודי, עצמתי את העיניים ופימפמתי את הוורידים
במנה בריאה של סטאט. בהיתי דרך חרכים בעפעפיים שהלכו ונצטמצמו
בנוזל הזהוב שפעפע מעדנות, כמו דבש סמיך, בעוד הוא יורד ואוזל,
עוזב את מקום משכנו הבטוח, הקריר, ומתערבב בדמי הרותח, הפוער
לעברו את נימיו
|
עמדתי על שפת הכביש והשתנתי, המכוניות חולפות מאחורי במהירות,
מעיפות עלי עננים קטנים של אבק, והרוח היבשה, הלוהטת, צורבת לי
את הפנים.
|
|
|
אם אני אכתוב
מיליון סלוגנים,
בסוף אחד
יתפרסם, נכון?
או, אלת מזל
יקרה, הגשימי נא
את משאלתי
הסטטיסטית. |
|
