|
מספר שורות של תמיר גרינברג:
בגרנו. למדנו שמות.
אמרנו: "זו שמש. כאן אבן. זה דרור."
אז לא ידענו ששם
הוא גלימת פח נוקשה
על גוף של אריה משתולל.
אמרנו: "זו שמש", ולנגד עיננו כבתה.
אמרנו: "זה דרור", וגויה אפורה
צנחה אל ידנו.
אז לא ידענו ששם
הוא הכלוב היבש של הרוח.
קבוע לעולם,
בלתי משתנה עם רדת הלילה,
אדיש לתמורת העונות,
לרעב, לערגה, ללידה הנצחית,
עמום כאנקת נפילה של מסך
על הנפש הצמאה להיפקח.
לעולם לא נדע עוד את האבן שהיתה לציפור.
לעולם לא נראה את השביל
שאיננו סלול.
לדתה של מילה היא מותה שלה
ומות החולף, היחיד, המהבהב לרגע
ביופי נדיר ונמוג.
אני נסיכה
יפיפייה.
אם יבוא אביר על סוס קריסטל
ורומח בידו,
או צבא המונים ושתי בליסטראות,
או מלאך, ילד זך, אפילו צפרדע --
חומותיי עומדות!
|
התכנסתם לבשר ולעצם ולפסל.
|
דם ורידיך נעם לי מחלב שדייך.
|
אני רוצה סוס
לא כלב ולא חתול
ולא
שום דבר אחר
|
כשחציתי קרן רחוב
סוס עץ דרסני במכונית.
|
הקירות לבושים דיים, עירום חיוור
כבר לא מביך מבוגרים.
|
איני רוצה לינוק משדייך חלב
ולא דבש ולא דם ולא זרע.
אינני בנך.
|
... אני שוכבת כמו פגר מת... אף אחד לא קולט...
|
|
|
"אלוהים
ישמור."
"לא אני לא"
ויכוח מסעיר |
|
