|
כבכל ערב
אורפאוס שוכב במיטתו.
מלמטה מטרידו קול הפסיעות -
|
את תלכי לדרכך,
בחושבך שבטח נפגש,
|
לא, לא זעקת כאב
כמו לפני שנתיים,
הפעם גם היו מילים.
|
א.
מה השעה כבר
בוקר לא פשוט
הרגשתי פתאום
לבד
|
ואז אני מבין כי המשורר טעה,
ולא לנערה האלמונית
פרחים המון,
כי אם לזו שרק כמעט
|
"בסוף ניפגש".
ואני מדמיין עוד שיחה
עד אמצע הלילה, בצורה נינוחה,
|
אין רק שתי דרכים,
והן גם לא זהות.
|
אורות מסנוורים
את העין המנסה להתמקד,
את המבט המחפש בכל
|
השקט שלך מפתיע אותי,
כמו כשעירוני מגיע לישוב חקלאי:
הצלילים כמעט נעלמים,
ועונות השנה כבר אינן עוד
|
"לזכור הוא מן תקווה",
אך לי, עיתים נדמה,
עדיף היה לשכוח
|
המוסיקה זוכרת איפה הייתי.
את השיר הזה שמעתי
בדרך משם
|
האם אינך רואה, המשורר,
שהצמא הוא, הוא מבעיר האש,
ותפילתך אל ה"באר"
|
שתיקתי מפחד היא.
מפחד כאבי ומפחד כאבך
מפחד בושתי ומפחד חיוכך
|
הבו לנו זעם טהור.
כתבו הזדהות אמינה.
אמרו
מילות תוכחה
|
איני יכול לראות אומץ
בוויתור מראש
על הסיכוי לעזוב,
|
אינני עייף.
עייף הוא השואף לישון,
לעצום עיניו, ובצעד אחרון
|
אל הארכיון האישי (28 יצירות מאורכבות)
|
|
זאת רק אני, או
שהחבר של שלי
מכה?
למה לא עושים פה
שומדבר
בנידון??!
זאת התעלמות
פושעת!
נקרא עליה מחר
בעיתון!! תפרידו
ביניהם! מהר!
-זאת שאהבה את
החבר של שלי. |
|
