|
"היא לא אומרת כלום
לא מספרת כלום
רק לפעמים בלילה
בוכה קצת
אבל לא אומרת כלום
דברנו כל היום
סיפרנו לה הכל
והיא סגורה בחדר
בשקט
ולא אומרת כלום
וכל היום
כל היום
אנשים מתאספים שואלים
מדברים המון
וכל היום
כל היום
מנסים סיפורים ותפילות
מנסים הכל"
מטרופולין / לא אומרת כלום
יש לו עיניים כחולות, עמוקות כאלה.
למרות שבהתחלה אתה לא ממש שם לב, זה כאילו שיש פשוט עיניים
גדולות שמביטות בך. אתה כאילו צולל לתוך מים עמוקים שאין להם
קרקעית.
|
הוא בא אלי לחדר כשישנתי והריח לי את השיער. הרגשתי אותו לידי.
לא, לא ראיתי שהוא שם, אבל הרגשתי אותו. הרחתי אותו - מסריח
כזה.
ראיתי אותו גם כשאבא שלי נפטר, אבל לא ראיתי אותו שוב. אני
זוכרת את היד שלו. שלדית מאוד, ממש רואים את עצמות.
|
אצבעותיה הקטנות פוסעות בזהירות על הרצפה הקרה. עקביה נישאים
באוויר בעודה מתקרבת אל הדלת הפתוחה. קול מים זורמים ואדים
בוקעים מן הסדק הקטן שבדלת. היא מתעטפת במגבת האדומה הקטיפתית
שהוא הביא לה, נושאת את ריחו וזיכרונות אותו יום בו שכבו בפעם
הראשונה על חוף הים.
|
אצבעותיה הקטנות פוסעות בזהירות על הרצפה הקרה. עקביה נישאים
באוויר בעודה מתקרבת אל הדלת הפתוחה. קול מים זורמים ואדים
בוקעים מן הסדק הקטן שבדלת. היא מתעטפת במגבת האדומה הקטיפתית
שהוא הביא לה, נושאת את ריחו וזיכרונות אותו יום בו שכבו בפעם
הראשונה על חוף הים.
|
כשאני מביטים באנשים שגרים איתי, מדברים איתי, צוחקים איתי
וסתם עומדים לידי בתחנת האוטובוס, אני לא רואה את פנים שלהם,
לא רואה עיניים רגילות, פה קטן ואדום, אלא מסכה צבעונית או
לפעמים ללא צבע בכלל... אני רואה את המסכה שהם לובשים על
הפנים...
|
זה בסדר, באמת... זה כל מה שיכולתי לבקש - חוץ מהאנשים הבוכים.
אין פה הרבה אנשים, אבל עוד מעט עוד אנשים יגלו את המקום הזה
ויתחילו להגיע לכאן ואז יהיה פה ממש כיף.
|
נוסעת... כמה זמן כבר אפשר לנסוע? אני מבינה שהדרך כל כך ארוכה
אבל למה לבד?
בעצם, לבד די מתאים לי עכשיו. כל כך הרבה אנשים בוהים בי
באוטובוס, שזה הפך להיות מטרד. אין לי נסיעה שקטה אחת בלי
שאיזה מבוגר שלא קיבל מאשתו כבר שנים ומביא ביד כל יום שני
וחמישי ינעץ
|
השמש הציפה את החדר בגלי חום רכים שליטפו את פניו ברוך וגרמו
לו להתעורר אל עיוורון. למרות שהשמש חיממה את עורו לא יכל
לראות כלום, חושך מסביב לו, מאמץ אותו אליו. הוא שכב במיטה,
יכל להרגיש את סדיני המשי העדינים עדיין מריחה המתוק של אותה
אחת שפגש אתמול במועדון.
|
הוא ישב בסלון, בכורסא שלו. הכורסא שלו קיבלה את צורת הישבן
העגול והמלא שלו. היא הייתה שקועה, שחוקה במקומות הנכונים.
בקבוקי ופחיות בירה היו זרוקים על הסלון המלוכלך והעמוס, עליו
גם נהג בדרך כלל להניח את רגליו.
|
מחפשת את הקמטים שהשארת
את צורת גופך שהתפתל
ברגיעה משובבת
אך לשווא תקוותיי
מזמן נעלמו העקבות
|
נשימה חרישית
לחישה מעיקה
טיפת זיעה על גופי
מאיצה, מחליקה
|
Sitting in the forest
Listen to the wind
It's telling us to loose fear
Nor selfish or greed
|
I'm sitting here alone in the dark
Trying to make myself invisible to the eye
They are running away in front of my
I guess they shouldn't see
|
Standing in your way
On a hot summer day
Will you see me there
If they'll walk away?
|
I came closer to the bed and set
By your side, touching your hand- your
Cold hand.
|
In every town I go
I see your face
In water, in sky
Went away
Leaving no trace
|
You are the bad, the good and ugly
You make me seek,
But even more - you make me happy
|
Will you be there after I'm gone
After the love has faded
And I am no more?
|
in my eyes you are perfect
in my eyes you are mine
you are who you are
you were made to shine
|
זה כל כך מתסכל ההרגשה שאי אפשר
לאמר מילה ודווקא
שזה כל כך מתאים - האומץ נעלם
כאילו אין מחר חוזר לקונכייה
ואני נשארת באוויר
רק עם אותה הרגשה
נפלאה וכאובה
|
ראיתי אותה, יושבת שלובה
מביטה בחלון, אמיתית, רחוקה
למגע הקרן המלטפת והחמה
|
מישהו אמר לי פעם שהחיים הם רכבת הרים
רציתי לדעת, רציתי להבין...
|
אור השמש מפציע ללא הכר
חזון - לא נגלה לעולם
ואתה כבר אינך, עזבת, הלכת
שמור בליבי החתום, המושלם
|
הכל על מי מנוחות ישיר
שיר ערש קל וילדותי
לימיי בדידותי
|
אומרים שיש לי חרדת נטישה...
זה לא נכון, אין לי חרדת נטישה - לא עזבו אותי אף פעם...
איך יכול להיות שיש לי חרדות נטישה אם אף פעם לא עזבו אותי?
|
שמעתי סיפור פעם על חוסר תשומת הלב של אנשים - בלוס אנג'לס
בארצות הברית, ישב אדם בתוך קרון של רכבת נוסעים במשך כמה ימים
רצופים ובהה אל האינסוף. לאחר ימים מספר, בגלל הריח שעלה ממנו,
הבחינו האנשים הרבים שעולים על הרכבת כי הוא מת. איך אנשים
יכולים שלא להבחין ב
|
ואז כמובן, אתה צריך ללכת לשעשע את הילדים המסכנים האלה, שעוד
יגדלו ויבינו איפה הם נמצאים. להעמיד פנים, כל הזמן - זה
המפתח. כי אם אתה לא מעמיד פנים, כשאתה יודע שההורים של הילד
הזה עומדים להתגרש או שהם מזדיינים עכשיו במטבח, בזמן שאתה
תקוע עמוק בבוץ עם הילדי
|
לרגע או שניים אני מפספסת את האנשים שחולפים על פניי, ובמבט
שני על השעון אני רואה שעברו שעות, השמש כבר שוקעת, העננים
והרוח מסמנים לי ללכת הביתה. דואגים לי בבית.
הם דואגים.
|
את המסכות שלי אני לוקחת בארגז ענק, איתי, כל בוקר באוטובוס,
לעבודה, למסעדה, לכל מקום. זה רק אני והמסכות שלי. יש לי מסכה
לכל צרה ומקרה. אני פשוט לא יכולה להיפרד מהן. נראה לי שאם
תאבד מסכה אחת מהאוסף יחרב עולמי ואני אשאר ערומה כביום
היוולדי מוקפת בחבורת אנשי
|
זה שם. אני יודעת...
יש שם משהו שקורא לי לחזור ולהעיז שוב. משהו שפגשתי כבר בעבר.
משהו ש... שמכיר אותי...
|
בעצם, זו מעין תשוקה שבוערת בתוכך ולא מוצאת מנוח. מעין
אובססיה לדבר מסוים. אני יכול לאמר בביטחון מלא כי אני - אינני
יודע גבולות. לא פעם אחת לקחתי דברים מבלי לבקש רשות, שיקרתי.
איני כזה! זה פשוט קורה. התשוקה לדבר אפל, לדבר אסור.
|
כומר נכנס לחדר סגור ובאמצע החדר ארון קבורה פשוט מעץ סגור
מסמרים חלודים. הכומר מתיישב ומחבק את התנ"ך שבידו.
ג'ון
הי צ'ארלי, זה אני, ג'ון, הרבה דברים
פתוחים השארת מאחור וחשבתי לנצל
את הזמן ולומר כמה מילים.
|
איזה בחור שיושב במרחק כמה שולחנות ממני לא מפסיק להביט בי,
אני חייבת להודות שזה קצת מציק. אני מוחמאת מכל הסיטואציה, אבל
או שיקום ויגמור עם זה או שילך לשירותים ויגמור...
|
|
|
אנחנו לא מדברים
מספיק
הלן קלר |
|
