|
ונשמתי המפעמת
ניגרת מעלי אט אט
|
הכל נצרב בזיכרון
איי שם באפלת התחושה
|
מרגיש פחד מוזר
ובלתי מוסבר
מכרסם בתוכי
|
העצב הזה
שצף כל הזמן
ואינו מרפה
|
ושוב העצב הזה
שאוחז בי ולא מרפה
שנועץ בי את טפריו
|
לדפוק מסמרים
בתוך חורים פעורים
|
לחדור מבעד לזמן,
מבעד לרגישות האטומה
|
לשוטט באפלה
לחפש דרך מוצא
|
מחוגי הזמן מסתובבים ללא עצירה
לא נותנים לי מקום וזמן למחשבה, לתהיה
|
לקרוס תחת מעמסה
מהלידה העצמית
שחומקת מבין אצבעותיי
|
מלקק את פצעי הבדידות
בלשוני המחוספססת
|
חיבה מזוייפת, חיוך מכוער
ניצוץ בלתי מוגדר
מנסה להשתקם
|
שוחה בים של בדידות
עטוף במציאות הזויה
|
לשכב לבד, בריקנות שבתוכך, להתחבר לאנושיות שבך
ולגלות שאין תכלית
|
שיממון צלמוות והעור כבר יבש ונשר ונדמה שאני כבר בזיקנה
מתקדמת, בודק האם שיניי עדיין במקומם ובשלמותם, ממשש את הקמטים
שהחלו לצוץ על פני הלאות, ידיי רועדות מפרקינסון מתחיל. האם זה
חלום או אני?
|
אותה שיגרה שחוזרת על עצמה, כמו הרמזורים המתחלפים
|
מחפש משמעות לחיים חסרי התוחלת, מנסה למצוא משהו בתוך הריקנות
שממלאת אותנו
|
השעון ממשיך בכיוונו ואנו איתו, רצים במרוץ המתים,
אחרי המחוגים, הכל מתפוגג
|
רוצה שינוי, רוצה להיות משהו אחר, רוצה לצאת ממעגל הערפל שאופף
אותי ומסמא אותי, ששומר עלי במעגל הכישוף
|
לפעמים מתמלאים תחושות כבדות ועצבות, שממלאים אותך כמו עשן כבד
בתוך בקבוק, שנצמד לדפנות
|
|
|
"פננייה
וצחוקייה
בנשקייה!"
נועה ויעל,
משוחררות טריות,
נזכרות בשמירה. |
|
