|
רק שאון מטוסים, עוד גורם לי לרטט
ועייף אנוכי
ושוב אין פה, עוד, שקט.
שירה יושבת פשוקת רגליים על כיסא הגניקולוג,
היא אומרת בעוד הוא מחטט, שולח ידיים,
שזה לא ממש נורא, סה"כ מה כבר קרה,
אז החומה נפלה... אפשר לחשוב, מלחמה...
|
בדידותי שלי,
התינשאי לי אהובה?
נחיה יחדיו כזוג
ונדרינו נקיים
|
גברת אני קורא לך, כבר כמה ימים
שמך ביחסים איננו, הפגיעה האחרונה
ובעקבותיה הכעס, אותו הדחיק
|
ג'וני גדל, מדחיק שם הכל,
מוח דחוס עד בלי די,
בלילה יוצא לו השד מן הבקבוק,
מוחו קודח, גופו שבור,
נשבר לרסיסים, הוא נקרע
|
חלקי תמונות בטלוויזיה
מזכירים לי אותך
מזכירים לי אותנו
|
את אשר איבדתי, שכחתי והדחקתי
אך לעיתים
ניצוצות של חלומות ניתכים בי
|
מהו הזעם המנומס הזה?
חוצפן!
זעם חוצפן ומפונק, מה הלאה? שטיח אדום?
אולי לימוזינה שחורה וארוכה עם בר חופשי?
|
אם כך, הגענו שוב אל צומת
וכך צריך שוב להחליט
לבחור שוב דרך
לבחור שוב תוואי
|
והאלכוהול אמר היוצר...
האלכוהול יחזקך בימים של צער ויגון,
האלכוהול יחזקך גם על סף תהום,
|
ולכל המקטרגים, המלינים, אומרי ההן...
לכל אותם דמויות של פח, בובות...
ביד המחליט כי הוא היוצר
|
סוב סוב סוב, איש קטן ומדוכדך, סוב סוב
סוב על עקביך, כי מהו כבר חדש?
|
הוא רוצה להיתפס, תסתכלי לי טוב בעיניים הוא
רומז לה, ותראי, תראי את האמת
|
אך אנו שנס המרד לעינינו,
אנו... הנועזים
|
לאסוף השברים, לגדל מחדש,
הקמתי חממה נעולה וחתומה
כלבים נושכים בחוץ, טורפים תולשים,
הרבה שיניים, ריח אדמה
|
על הצער חשבתי... כמעט ונגמלתי
אך חזר הוא חלילה והשאיר חתימה
טבע אצבעו ונהיה כשהיה...
|
את איבריי הפנימיים הפקדתי במקפיא
ופעם בכל ערב אני פותח את הדלת
ומסתכל אבל לא נוגע ולא לוקח
אולי התאריך כבר פג?
|
ועיניי נצצו, וידיי רעדו
הסימפוניה החמישית באוזניי
|
ימים של רגע עוברים בלי משים
קלים, ללא משקל... נמסים
|
סופי, סופי אתה, הרי
את זאת אתה יודע
הס, גוער אני,
אך אין ספק שהוא צודק
|
|
|
אהבתי לחם,
אהבתי גם שום.
אך יותר מכל,
אהבתי לחם
ושום.
מחדד הלשון |
|
