|
 96798722
הייתי מתעתע בן במילים כאשף על מכונות מזל. הייתי כל מה שהן
חלמו ומעבר.
והן, חגו סביבו, הריחו, נשכו וטעמו בפיתיון, אך הוא נותר מחובר
לפח.
|
כששואלים אותי מה הדבר הראשון שאני זוכר מילדותי, אני עונה
שמיים.
כולם מתפלאים, אבל זה נכון, נשבע לכם.
וכי מה רואה תינוק המולך שכוב בעגלתו? שמיים.
|
שלטי הדרכים איבדו משמעות בעיניי. הדם החל לזרום מהראש לכיוון
אחר. למי יש ראש לשאטו כאשר ידה כבר נוגעת בשת?
|
הוא אהב אותה, ברה ותמימה.
הוא חשק באחרת, כולה סופה ולהבה.
|
זה היה מזמן מזמן, בצהריים, לא לא בבקר, כן אני נזכר עכשיו שזה
היה בבקר, נכון רבקלה? טוב אולי בצהריים. ביום שישי, כן בטח
ביום שישי כי ישבנו על המרפסת והאיש של המכולת הביא את הדברים
לשבת. רבקלה, את זוכרת את הבחורציק שהיה נוסע על הביסיקלטה
ומביא את הדברים? טו
|
עטופה במגבת לבנה הוא נשאה למיטה, גבירה למזבח.
והיא התהפכה לעומתו מלוא תומתה.
הוא לא נזקק היה ליותר, זירמתו היכתה בה.
|
בייאושי כי רב, פונה אני אליך כדי לטקס עצה ביחסיי עם מעבידתי,
המנהלת חברה פרטית קטנה, בה יש לה שותף ועוד שלושה עובדים
זוטרים
|
היא היתה ילדה רחבה.
בבית ספר לא היו מוכנים לשחק איתה חמור ארוך. "טנק נופל
מהשמים" כינו אותה.
|
אני חושב שזה קרה לשנינו. אולי אצלה מוקדם יותר. היא קראה על
זה בהורוסקופ וזרמה עם זה.
אני רק צחקתי עליה, פתייה, והיא באותות ובקלפים שיכנעה אותי
שזה אני.
מי יכול לכוחות השחור?
|
וישנו גם הקיסר, הקיסר הוא בן השמיים והוא מעל לחוק. אבל הוא
יודע וכך גם אני, שבשירותים הוא כמו רועה חזירים
|
דמעות ניקוו בעיניי אנשי הכפר בעת שזרמי מים החלו לפרוץ מהסכר
בקול שאון מתגלגל בדרכם מטה תוך שהם דורסים כל העומד בדרכם.
שבוע ימים דמעו עד ששקטה הארץ ועמק שלם נמחה מעל פני האדמה על
מזבח הקידמה
|
והאביב
עוד לא סיפק היה בידו
לפרוח
וכבר החל קמל
|
יהלומים משקלם קרט
גם זו שלי
עדיין מחוספסת
לא מלוטשת
פראית
|
נולד לו אדם לגורלו
היעלה בידו לשנותו?
|
אני פותח ברגלי
ואת עונה בסוס
המלך שלי מוגבל באחד
למלכה שלך מהלך עד אינסוף
|
קטבייך אספו חלקיקי
אחד לאחד לתוכם
פורקים מטענם
באור נגוהות זוהר
|
אז אמרתי לה. אז היא אמרה לי.
|
חי לו מהיום להיום
והיום,
כתמול שלשום
ועל העתיד
עיתים רחוקות
מרשה לעצמו לחלום
|
כלב מטומטם
ממשיך בדרכי, מגרד לי נורא
יודע...
בסוף הדרך
לא ממתינה לי קערה
|
קול רעם מהדהד
רשף אש ותמרות עשן
העידו
כי תם זמנם
עלי אדמה
|
פילחת בנעלך את החול
וציירת בו לב גדול
חרצת בו חץ מפלח
ושמות נתת בו
|
שלושה מאהבים היו לה
ורביעי אולי
חלפה לה עת האביב
שיזפון אחז כותרתם
|
נמצא פוסח בין הסעיפים
מהלך בינות לטיפות
יודע,
עושה שקר עם עצמי
משלה אחרות
|
נושף בה, נופח
ממלאה בנשמת אפי
רואה כיצד נצבעת
|
גווניה הפכו אפור
משל מתמזגת היא עם הקיר
כעוטה תכריכים בעודה בחיים
וריח המוות נישא באויר
|
ביקשת את ליבי
לענדו סביב צווארך
תכשיט להתהדר בו
בהתהלכך בחוצות העיר
|
במעמקי ניקבה חצובה
ממל רתום לים
מרסק וכותש עד דק
פרי עץ
שמן זך
|
הבלרינה שלי לא יודעת לעשות פירואט
קולות פיקוקי עצמות עולים מפרקיה עם כל קפיצה ודילוג
משל חישב גופה להפרד מעצם אחת או יותר.
|
טיפסתי לי לגג העולם
ללא שעון על היד
להתרחק,
להתבודד
לברוח
למקום שקט
|
מגבלות פיסית
הנתונה בשלשלאות טבעת
כובלת את עצמך לדעת
עד אבדן שפיות זמנית
מוחלט
|
ומבין אדי החום הנישאים
מתעתעים עין רואה
צלם דמות הולך, קרב
בדרכו משומקום למקום אחר
|
מיקלאנג'לו שולח אצבעות בתקרה
טי אמו סניורה
ירקו עיניו של גלדיאטור גאה בזירה
|
דב גדול חושק בדובה הקטנה
יופיטר בוונוס
ונהפוך הוא גם
|
חי בין רגעים של חסד
לתוגת היומיום
גולש על רסיסי עדן
צולל ליורת גיהנום
|
קי רעמתו לביא
לין עוטה קשקש
קי זקנו סבוך
לין שסועת פרסה
|
אמרה, נטלה
עצמה עיניה
השקיעה אפה בתוכן
וריחי בה בא
|
השמש כבתה
הארץ,
על צירה עמדה
הירח ממאן לעלות
וחשכו גם שאר המאורות
|
ידיים גיששו
שפתיים רפרפו
"אמא לא מרשה" פלטה
"זה לא טוב, זה רע"
|
אוהבת כשאתה כאן
חי, נושם, קיים
שונאת כשאתה הולך
ממני אליה, הלאה לשם
|
נותר צופה אל תוך השחור
ממאן להשלים
איכה הלכה
כבה האור
|
היא מדברת עימו ואני מאזין
היא מדברת ללא מילים
ואני מקשיב
כורעת, מלטפת את האבן
והאבן מלטפת חזרה
|
מביט בה בזו שלצידי
פרח הברק מעינייה
מותיר רק מבט מזוגג
הקבוע בארובות שחורות
|
הבקר מצאתי רק את רגלה
כבולה לאזיק
|
האם יהיו אותם מבנים
מוכנים להתחלף עם אותם פחנועים
להחליף את יסודותיהם הקבועים
הנטועים עמוק באדמה
באספלט שחור וחם
שגורם לך להמשיך להתגלגל
אל הלא נודע?
|
רוצה להרטיט מניפת נוצותיי לקראתך
אך הן כבר מרוטות, דהה צבעם
וכי כמה כסתות אוכל למלא במוכי
וראשך ימצא בם מנוחה?
|
מתעורר
גופי שטוף זיעה
האם חלום רע?
האם אפון תחת המזרן?
|
העולם עמד מלכת
ועוד לא החלטתי
אם זה טוב או רע
|
"כמו זר של נרקיסים"
כתבה
ולא ידעה
כי השאירה את הביצה כמרקחה
|
שנתי נטרפת
יומי איננו יום
צל דמותך עוטף עלי
ותמולי
אינו כשלשום
|
הטלתי חכה
בים המוות הפרטי שלי
וכי מה עוד נותר
במקום הנמוך בעולם?
|
רוח רפאים מגיחה מבינות הצללים
מלווה משב רוח קר, מצמרר
מעידה על היותה כאן עימנו
אלה המכונים זומבים
החיים מתים
|
מבלבלת את דעתי עלי
מדברת במילים לא לי
חש שנזקק לחמיצר לידי
כי אני..
כבר אין לי מי לי
|
כאשר לב וראש ילכו יחדיו
שמוע תשמעי אותו בהגותו
את הפעל
א ה ב
|
כייר לו העזתי, אצבעותי הייתי טובל בחימר
לש בו מתארך כל עוד ניתן הדבר
שכן בצאתך מהתנור
קשה
אש תמיד, כסנה, גופך יבער
|
מלוחות מילותיך
צורבות הן את שפתיך
אמרה
ולא ידעה כי יבוא בן האנשובי
|
טובל המכחול באדום
אדום של תאווה
של חום ואש
הלמות לב, דם גועש
נותן ידי בבד
טובע בו חותם עגול
|
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי
אמרתי לה שאני גם,
אבל הפסקתי לאמר לה, כי היא לא מאמינה.
|
בובה מכנית המונעת על יצר
שתי פרוסות לחם מלא
ארבע של קל
150 קלוריות
שווה למעשה אהבה
|
אני לא מפחד למות
הייתי שם
|
כל שכבה שנחשפת
ולאור השמש ניגלת
מספרת, מעידה על סודך
מדוע ליגיונות נפלו שדודים לרגלך
|
רק שבוע עבר
עת את עץ הדומים פקדנו
ועלי זעתר בידנו מוללנו
בתורך אחר נרקיס
נסיך לביצתך
|
רק שבוע עבר
עת את עץ הדומים ביקרנו
ועלי זעתר בידנו מוללנו
בתורנו אחר נרקיס
נסיך לביצתך
|
ובלב שדה טרשים
לאור פנס מגמגם
נחת לו שליח
לרצות את רצון האל
|
נפרד
אני צף, עף, נידף
אתגעגע...
אחכה לך
|
לאבן חלקה הפכתי
מקום מסתור לרמש
משכן הולכי גחון
|
השקט, הסערה והשלווה שלאחר
|
מוטלת עתה גופתי לפנייך
ואין בך שמחת ניצחון
הועלתי לעולה על מזבח שלוותך
מנחה לנפש סוערת
למען תשקוט
|
משלב חלק בחלק מעשה תצריף
בעבודת נמלים סיזיפית אין סופית
זאת, טרם שיחה נוספת תגיע
תוסיף עוד חלקים
תטרוף את אלה הקיימים
|
שריר טבעתי
מרוח בצבע זוהר
משנה את צורתו מסדק צר
לכדי עיגול בוער
|
מגשש הוא את דרכו
להיכלך
לשמש לך סריס, משרת
מאהב
|
שבי ואגלך את צפונות עתידך
אמרה הידעונית
וידיה טורפות את חפיסת הקלפים
|
אדומם של
Far and Mid East
נמהל באוקטן גבוה נטול גופרית
ושמן סינטטי מלא
|
עודני בקומה הראשונה
ועוד הרבה דלתות לפני
עונה, מגחך לעומתה
שולח בה חיצי לשוני
ומפנה לה את עורפי
|
מתוק הוא רעם השתיקה
דובשו,
בשלווה הניסכת
|
זוג עיניים תרות
בולעות בשקיקה את ססגוניות המראה
בולשות אחר זכרון ילדות מחוק
מאכלי בית אמא
|
הבי לי ידך כלה
ונלכה סחור
אל האתמול
יום המחר
|
פוסע לאורך הרציף
מונה את אדני הפסים
אחד לאחד
מספרם, מי ימנה?
|
|
|
אדם אשר לא יודע
את עברו, עתידו
לוט בערפל.
אדם אשר לא יודע
את עתידו,
שיישאר במקום
אני אבוא לקחת
אותו. ושלא ידבר
עם אף אחד שהוא
לא מכיר!
הפורטוריקני
הנמוך בהצהרות
פוליטיות. |
|
