|
נו, עוד אחד כזה, אתם יודעים - מחפש את האור ואת
עצמו בין ערימות הכביסה לילדים. היו לו פעם עקרונות,
והוא היה מוכן למכור את כולם, אבל אין קונים אז
יש... שירים.
פעם אחת לפני שנים רבות, היה היה ילד בשם אקינא
|
באמצע הלילה התעוררתי מת מפחד. הרמתי את הראש וראיתי מולי
עיניים מנצנצות של ארנבת, מביטות בי בבירור מאחורי השבכה של
הפתח של המזגן.
|
"...הייתי יושבת בחושך בלי שום תחושה של זמן. ידעתי שזה היה
בוקר ולא הייתי מסוגלת ללכת לעבודה לפעמים (יותר מדי פעמים).
פשוט שכבתי שם ורציתי למות (זו הייתה התחושה האמתית וזה היה
חזק). אני נלחמתי בזה לבד במשך זמן ארוך כל כך. לפעמים אני
הכרחתי את עצמי לשבת ולא
|
הדבר הראשון שעשיתי לאחר מותי היה לבדוק מה עם הקופסה שלי.
|
קטעים שלא פורסמו מן הארכיון של יאיר בר
|
אני לא יכול לנשום, אני מפחד לעצום עיניים, ובמקום לפחד למות
אני מדבר איתך על ילדים עם צרכים מיוחדים, שצריכים אותי חזק,
מגן. חוצץ, צופה מרחוק במבט מלווה קנה, כמו כל הילדים, כמו
ילדים בני 19 בלילה במוצב, שלא בטוחים מי יתגנב אליהם הלילה.
|
בכניסה לבית החולים מישהו לא מצליח לעבור את השומר. כל הזמן
השער מצפצף, מתריע, והאיש מסביר לו: הרופאים שכחו לי בתוך הגוף
מסמר פלדה, אני בא שיוציאו אותו.
|
מעשה בילד אחד, שגר בארץ רחוקה רחוקה. לא היה לו שם, כי אף אחד
לא רצה לחשוב על שם שבאמת יתאים לו.
|
בדופק מואץ גיליתי שאני מזיע והחלטתי לנסות ולהרגע. עצמתי את
עיניי, גם כי השמש טיפסה אל מעבר לקו האופק והתחיל להיות חם,
אך בעיקר כדי לנשום כמה נשימות עמוקות. זה לא עבד כלל. הרגשתי
את חום השמש חודר מבעד לעפעפיים הסגורים. לנשום עמוק היה קשה,
כמעט בלתי אפשרי,
|
נימיטי הייתה ילדה רצחנית. עד גיל 8 הספיקה להרוג את רוב
החתולים בשכונה, והחשש היה שהיא תנסה להרוג חיות גדולות יותר.
תחושה של סכנה ריחפה באוויר. כל מי שגידל חתול החל לחשוש
לשלומו.
|
היה חם על האספלט, הרגשתי איך הג'ינס שלי רותח והרגליים
מתבשלות בפנים, אבל לא היה לי אכפת. החום הכבד ניחם אותי,
עירסל אותי. הזעתי בכל הגוף והייתי רגוע.
|
"...הייתי יושבת בחושך בלי שום תחושה של זמן. ידעתי שזה היה
בוקר ולא הייתי מסוגלת ללכת לעבודה לפעמים (יותר מדי פעמים).
פשוט שכבתי שם ורציתי למות (זו הייתה התחושה האמיתית וזה היה
חזק). אני נלחמתי בזה לבד במשך זמן ארוך כל כך. לפעמים, הכרחתי
את עצמי לשבת ול
|
כמעט ושמעתי
את סיפורם של העצים
שזעקו אלי מן
האדמה הקפואה
|
אני רואה את הגוף שלך כל הזמן
ואת הנשמה רק לפעמים,
כל מה שיש לי בינתיים
הוא עצב שנשבר שנים.
|
At this stage of the proceedings
Nothings seems to shed delight
On the brick of lonely dealings
Love is turned into a fight
|
כשהלכתי לא שמתי לב
שאת כיבית בתוכי
את האור כדי שניצוץ קטן ואחרון
ייראה זוהר וענקי
|
there is a daemon between us
consuming any words of love
there is a daemon between us
taking part in taking us apart
|
Down on the streets we walk apart,
I met my love-who-used-to-be.
Her shadowed eyes saw through me straight.
Her dark tint lips were opened, yet,
|
Waiting for a second chance
Luring for a secret sigh
I've come for you
I've come for you
I've come for you
|
אלו המדריכים פסים בשמיים,
בדומה לזנבות שביט
|
אני מביא לך קרטון ריק
לארוז בו שאריות של חיים,
כמה מחברות,
קצת מסמכים.
|
I refuse to commit death will do us part.
I prevail to haunt you,
way after I am gone.
|
שכחת את השעון שלך,
יש מי שיאמר:
לא רצית להודות
שהזמן איתי נגמר.
|
After all these years
I state nothing.
|
נצמדת לעורי עלוקה רעבה
ושנינו קראנו לזה אהבה
|
את המוות ביקשנו, לא כבוד ולא צדק באמת רצו נפשותינו,
את המוות איתרנו, בדקנו, סרקנו, כיתרנו, הרעבנו, לכדנו, עינינו
|
מה שנותר לי זה להביט למטה על הפער שפערת בי
ולהתחבא מתחת לפוך:
אחרי הכל אני צד גבוה,
ואת טסה נמוך.
|
fuck off you say and shut the door
and shut your eyes and shut my mouth
we used to be so close but now
it seems we never grew this far.
|
ולו חרשת בעגלתי
היתה נענית תפילתי
|
פניי הבריאות נראו שם בבירור, כמו פעם,
חלקות כמו שעווה שנותרה על מפת הפלסטיק של אמי,
מנרות חנוכה
שהתחלפו בנר זיכרון.
|
בסוף הוא נשבר ושאל את הנסיכה שלו
מה לעשות כדי שתחזור לחייך?
|
הנה אהבה הופכת למשהו אחר.
אינני יודע מה.
אינני יכול לחקור בעניין,
או לעשות משהו בכלל,
כי אני עומד להתפוצץ.
|
ומשכנו למרחבים חדשים.
ואהבנו אהבה צרופה,
בדיוק כמו טבעת או עגילים,
נמלטים כמו הדמארה להרים.
|
אני רוצה לצעוק
ואין לי קול
יוצא לי קול אחר
רגוע
|
ובכל לילה עת תצא
להעלות בחכתה
זיכרונות מן הבאר - אשר יבשה -
ולא אשב בתחתיתה,
יותר ועוד יותר היא מתנשמת.
|
שירה אמתית, לא לימדו כלל.
שירה מזויפת, כאילו מזרחית, כאילו ערספואטית,
נכתבת גם היום,
שילמדו אותה מחר
|
אף פעם לא הצלחתי להבין
אם מי שיש לו סרטן
מת מסרטן.
|
בואו נדבר על החיים.
שקופים כמו כנפיים של שפירית,
חוסר התועלת של המים הזורמים
משתקף בשני הזוגות.
|
ואתם בשפת יתדות
תוקעים עמוק בדמי
ובדברי חלקלקות
מבקשים עוד מנפשי
|
אני מביט אל קרן הרחוב
אולי אמצא איך לשלם עוד חוב
או שאשב שם חשוך ומגורש
אל תוך עצמי אני איני ניגש.
|
אני מתלבט איזה טעם יש לשירה.
אני מתלבט איך לכתוב על אהבה וגם על הקרשים ברצפה.
יש מקום שבו הם מתקלפים, ונחשף לעינינו
השחור הרקוב הזה שאין לו שם.
|
בואו ואספר לכם
איך מוות במלחמה מסתיים.
|
כמה נורא הוא הזמן שחלף,
באשליה שהוא איננו ולעולם לא יחזור.
|
הלילה שבו אילומינרה נולד
היה קר וגשום, עננים חסרי
תקווה נתלו בפינות החדר
והטיפות הסרוחות טפטפו
|
אילומינרה קם
מתוך ערימת האפר העשויה
שאריות של בית משכנתא אשה ילדים
|
אתן מתקבצות לי בזיכרון כמו כנס חזאיות,
מטפטפות בחשאיות לקראת החורף השנוא ובא
לי לישון. עד שאליהו החזאי
יגלה לכולם שמחר
|
זה בינתיים, אני יודע, כי ודאי,
את תחזרי אלי , מתי? מתי?
|
בטקס יום הזיכרון
חיבקתי את הבן שלי.
כל כך חזק.
כל כך נמשך.
|
והיינו יפים והיינו קטנים,
והיה בנו ים והיו גם שמיים,
והיו גם באמצע שני ילדים.
|
אני שיקור מהשקרים של עצמי
ושל אחרים שמשקרים אותי,
אבל לא מצליח להפסיק ללגום,
הכול כדי שאוכל להמשיך לחלום.
|
הגוף הוא המקדש,
הזמן הוא הכהן הגדול,
ואת תהיי לי לעולה,
על מזבח ההכחשה שבנינו הלילה הזה.
|
תקעתי מסמר אחד בפרק ידי,
ואחר בין הרגליים.
הבעיה היא לא הכאב או הדימום,
אלא מה אעשה בינתיים?
|
שמע בני
היא יפה, מאוד מושכת, אני מבין.
אם אתה מתחיל איתה אל תתחייב.
אם אתה מתחייב אל תתחתן.
|
ריפדתי קן חמים עשוי
זפת ונוצות רכות,
שהשלנו מעלינו בחפץ.
|
רגע של אמת אחד. מזוקק.
קודם הוא מתגלה,
אחרי שהסתתרו כל החיים מאחורי הססמאות
|
לכתוב שירים עד שהסוללה מתרוקנת, להתעלם
מכל האזהרות ולכתוב עוד ועוד, לא
לעצור כשהמסך הופך כהה כדי
לחסוך במשאבים, הצפצוף
|
זה יעלה לך, היא אמרה
בלי לציין מחיר
או נקודת ציון אחרת.
אני משלם את המחיר
|
אני הים. לא הקצף
הנישא בראש הגל.
לא הגל, הנמשך מקרקעית,
תהום
|
חלמתי על
אישה מוקפת נוצות
ממתינה לי על מזבח רך.
בעצם, אני חולם על כוח.
|
ככה מאוחר, אחרי חצות,
כשאני סוחב את המזוודה הזאת,
אפשר בטעות לבהות
במראה יוצא הדופן
|
אני כותב לך שיר כל יום
לפעמים בלי נייר ועט, רק בחלום
שם החיוך היפהיפה שלך תמידי
וזה לא ההבדל היחידי
|
אני נזכרתי בשמעון, ששיחק
איתי כדורגל ולימד אותי
ללכת מכות, התווכחנו ויכוחים פוליטיים,
צריך להחליף את הממשלה, האינפלציה
|
אבא ואני עשינו מלחמה
הטמנתי לו מארב
כל עולמו חרב
|
אני נחל כזב, נדמה לי שמצופה ממני לזרום הרבה יותר
חזק. לייצר
מראות אקסטרא אורדינר של שיטפונות, אולי
מפל, בירידה לעומק הקניון השחור שהוא אני.
|
לפעמים היא הייתה נבהלת שהיא
לא יודעת משהו שכולם יודעים.
|
מופיעה מראשי ההרים, גולשת
אליי בשקט, כמו ערפל הקרב
|
הקשיבי היטב בתי.
לרעד האפל של נהרות הלבה
הרוטטים באור גדול,
באפילת נפשי המוכה
|
אבים מוצאים הכל בערבה, לא אצלך
את היופי
את השקט
את המוות.
|
גם לגורל היא מכתיבה,
בקצב תגובה מסדר שני.
והוא רושם בחופזה
|
שיחה קצרה,
משא כבד.
זוחל חרש ממך אליי.
|
יד מכוונת מלמעלה
תשלח נציגים לשבעה.
|
בואי והוציאי אותי לאור
אחרי לילות ארוכים בלי שינה
כשדמיינתי אותך בדיוק, בלי לדעת מה
או מתי נפגש
|
משקל רגלי אלף כיכר
בטני רעב ונפשי ניכר
|
אני מתגעגע לתינוק שעוד לא נולד
לנו, אני יודע שאמרת לי כבר
אז, שזה כבד לך אפילו להחזיק
כוס מים במשך תשעה רגעים
|
יש לי ילדה שעושה מה שעושות ילדות.
היא קמה בבוקר ומושכת בשיערה
קשת של ילדות,
הולכת לבית ספר של ילדות,
שצועקות: איננו ילדות!
|
חַמּוֹת נָטְפוּ טִיפִּין הַרְחֵק
לְהִימָּלֵט מִשְּׁמוּרוֹתַיִךְ.
פֶּן תָּהִינִי לְלוֹכְדָן
וּמִשְׁקָלָן מָעוֹת עָלַיִךְ.
|
ביום של ליל מותי,
טבעתזהב גדולה עליי עשרות מונים.
אני אוחז בה שלא תאבד לנצח, תגלוש
אל ים הדם והאבדון
|
אני ואלף מילותיי
נותרתי אלום מול ערימת מעשיי
מעשי ידיי
|
ברק פגע ואת העץ חצה.
באור המשתקף מעינייך,
לחיות לא רצה.
|
אני ממתין
לראות מי יהיו היום המבקרים.
|
בינתיים
אפשר לקום בבוקר
לגשת לכיור
לשטוף את הפנים
|
עכשיו מצפים ממני,
להתכופף, למרות השבר בגב,
ולהרים
|
לפעמים כשהוא חוזר מהים
המגבת מושלכת על השולחן
אן הכיסא או הספה, הנדנדה, הטלוויזיה
הכול
|
בינתיים נוכל לקרוא את האוטוביוגרפיה של ריקרדו ריש, שם נאמר:
הזמן יעבור מעלינו, לזמן
מה ננוח מהזרם האינסופי
של אותיות מרכיבות עולם,
|
בסך הכול הבטת בקירות.
בתת מודע נתתי לך אגרוף,
או שאולי זו המציאות, שחבטה לך בפנים?
ראיתי משהו זז אצלך בפנים.
|
בערפל ניצבת דמות,
ספק ילדה ספק עצמנו.
היא מחזיקה ביד קופסה,
בפנים מונח לו גורלנו
|
בשטחי כינוס צומחים רק הפחדים:
שלא נספיק להיכנס. שלא נחזור, שלא יגיע אוכל קר בערב.
|
יגו נשבע בכל האהובות שלו (זה לקח קצת זמן) שהפעם
זה ילך חלק, בלי עצבים. היhתה לו תכנית
להגיע, לחכות בתור, לקבל את הזיכוי על סך 8.90
וללכת לחגוג על חבילה של מסטיקים
|
הן נמלטות גבוה, להרים.
תמיד שוכבות בסוף עם אחרים,
שמשחקים משחק הרבה יותר פשוט, כאילו אהבה
היא רק קישוט,
|
אֲנִי אוֹרֵב לָךְ לִפְנֵי הַזְּרִיחָה.
עִם שַׁחַר וַדַּאי תּוֹפִיעִי,
הֲרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁאֵינֵךְ נִמְצֵאת כָּאן.
לְאָן תּוּכְלִי בִּכְלָל לְהִסְתַּלֵּק?
|
חופר בשלג
בין עצי זית שלווים כמו ארזים
בוורשה, מחפש גופות של
ילדי אר.פי.ג׳י.
|
כי גם אני מאלה
שמעדיפים לא להכריע
בשאלות הכי קשות של החיים
גם אני מאלה
|
את מי ש נושא את שמי
קשרו בעבותות. לבסיס האם. או
שמא אני
|
הערב בא
גורר אותי לתוך חלום
שחלמתי פעם
שם למים היה טעם
של דם
|
אהבתנו ממוקמת על הקו הדק
בין ההרים ליערות. שם אנו משוטטים
כנידונים מנודים, פרטיזנים של אהבה.
|
כַעֲסֵךְ הוֹלֵךְ וּמִתְעַרְבֵּל,
אֲנִי נִזְהָר שֶׁלֹּא לְהִיבָּהֵל.
נוֹפֵל תָּדִיר בְּמַלְכּוֹדוֹת שֶׁל זַעַם,
הֵן עֲש-וּיוֹת מִכָּל מָה שֶׁהָיִינוּ פַּעַם.
|
הילד סיים את מכסת הדייסה,
שתמיד חסרה, כי פקיד שוב טעה.
הילד תמידית סובל מרעב,
הוריו מזיעים בחוץ בשרב,
|
דרך המים הזכים אילומינרה
זורם, בין שכבות הסלע
האפור הוא מחלחל ונושם.
|
מבעד לחומת הטירה,
דרך חלון הזמנויות הולך וקטן,
מלך זקן מתכונן, בעייפות,
למסע השביעי והאחרון.
|
ואת הדלקה בעיניה אין מי שיכבה, תכלה הכל השריפה הזו, לא תשאיר
עקבות
ואני לא אוכל לעולם לנהוג בעקבותיהן
ולמצוא דרך חדשה.
|
אייל בודד ומיוחד כמו כולם,
ניצב מעל חומת הגן
המשקיפה אל המרק הקדמוני.
כמו המפטי אסור לו באיסור כלאיים ליפול פנימה.
|
האם גם ילדי
ימתינו למותי
כדי שהעבר החי
יקבר יחד איתי?
|
את לא הבת שלי בדם, אני יודע.
רק תסבירי למה כל פעם שכואב לך אני משתגע?
מוכן ללכת רחוק רק שתהיי מאושרת,
איזו מין אהבה זאת להתאהב בילד?
|
אל תמות, זה
מה שבאתי לבקש: אל תמות
לי.
|
לו הייתי יכול
הייתי מתיך את ידך הקטנה וידי האוזלת
במכונת זמן שתזכיר לכולנו מה באמת אנחנו עושים
ולא היינו יכולים
|
היא: אתה אוהב אותי?
הוא: כן
|
קום בבוקר יקיצה טבעית
מהרעש שהבת שלך עושה כשהיא מזדיינת
או כן אני גומרת אני גומרת
גומרת לי את השינה
|
להתעלם. לא
לענות.
להתייחס בזהירות,
ותלבשי גם משהו סקסי, טוב? במהירות
|
אהבתנו מתנפצת, בקול
של מריונטה משוגעת
|
אני זוכר שהיה ממש חם
ובהפסקות ישבתי בצל
היא צדקה הצדקה הזאת
ובשיעור לימדו על אור וצל
|
היום אני חולה מאוד.
זה רציני!
אפילו,
לא אלך לעבודה.
|
היום לא תחזור הביתה
אתה מבין את זה?
אתה מבין את זה?
|
תינוק חושב: הכל זה בשבילו.
אני בוכה, והעולם
כבתוך שלו.
נמע מהבדידות - זה מעקר,
הזמן איננו כאן, והוא
עובר.
|
נשימתה קצרה כמו אחרי שרצים במדרגות ויורים.
אני מסרב לכבוש אותה כליל, להשמיד כל התנגדות,
להכריז שהיא שלי, לתבוע בעלות זמנית עליה
כמו שלנו על האדמה הזו.
|
היא תמיד בכיוון צפון, משם
תיפתח הרעה, שם
מתחת לכל זה
|
היכן שוכן לן גן?
שמור מכל משמר.
הזמן עולה למרגלותיו,
|
יש לי מה לכתוב לך
הכול אגור בסכרים
שיש לי כוח לפרוץ
אבל אין לי כוח לאבד
|
של אשליה, ואור ראשון מאיר תמונה
סדוקה, שבעתנו על הקיר, מי יודע
אם זו תמונת שקר או אמת?
|
בלילה קמתי משנתי
והטחתי ראשי בקירות.
כעת הם אדומים כדם,
צורתם צורת מצבות.
|
אני ממליץ
לא לעשות ילדים
בדרך המקובלת. אני מצרף
כאן הוראות הרכבה
לילד מלגו.
|
אני נתתי לה הכול,
בתמורה לתחושת ערך והרגשה של משפחה.
היא חתמה בראשי תיבות,
|
הייתי רוצה לספר לכם ילדים,
שהפיצוצים האלה בשמיים, ילדים,
בזמן שאני שוכב מעליכם כמו טיטאן, ילדים,
הן חניתות הרעם של זאוס, ילדים.
|
אני בא לאסוף אותך רק למלחמות.
פחות מזה לא שווה את הנסיעה,
יותר מזה רק לעוד הלוויה.
|
סדנה לכתיבה אובססיבית
היה כתוב במודעה
שלא זכור לי שפרסמתי.
|
היא לא רוצה שאכתוב לה יותר שירים,
רק שאגיד לה מה שבא לי בפנים.
כי נמאס לה מגברים שמשקרים,
ואין לה כוח לצביעות של מבוגרים.
|
הרגע הזה עכשיו,
את ואני בתוכו.
ושפתייך לוחשות את שמי,
וירח עולה לאטו.
|
להדחקה כללים משלה,
גם מאחרי הקלעים.
|
לתחרות השנתית לכתיבת שירה בדרום לבנון
הופעתי עם אר.פי.ג׳י.
אולי זה אוברקיל, אבל אל תאשימו אותי:
לאחרים יש כשרון, אחרות יודעות לרדת
|
אני גורר אתכם אחרי
במסדרון עם התמונות המשפחתיות
באחת כולנו מחייכים על רקע של נוף מדהים סוראליסטי ומדמם
השניה של עקדת יצחק
|
לישון היטב איננו מעיזים לייחל.
אור חדש מאיר אותי מעיר ברור,
המיוחל אני ניעור, מואר, מייחל
להבנה שלא זה מה שייחלתי לו.
|
הנה פנו חיי תפנית בלתי.
הקושי כמו חמאה, נמס לאט
אל תוך חורים, קיני נחש
|
כל הלילה
הולכתי אתכם אחרי, מושך בחוט הזיכרון
בוואדיות של נבי מוסא
בואכה ים המוות.
|
את באה אלי בלי להודיע
לשבת בחדר השינה
לשכב בחדר העבודה
|
וזה יהיה עולם, היא
אמרה, בלי לדעת
שכבר כמה זמן
היא העולם כולו. עומד
|
אל תגעו לי בזעם, הלב
שלי מפסיק לפעום עם דופק
מתחת למאה ועשרים פעימות זועמות של דם
המאיים לפרוץ החוצה
|
בואו נשמע קצת חלומות,
לחשתי לעצמי באוזן
בזמן שאני מכין שניצלים.
|
מה ראית
מה לא רצית
ממה ברחת
|
את לא הבת שלי בדם אני יודע
רק תסבירי למה כל פעם שכואב לך אני משתגע
מוכן ללכת רחוק רק שתהיי מאושרת
איזו מין אהבה זאת להתאהב בילד
|
הנה יש זמן רק למעט.
אנו לא יכולים לשלוט בשמש שיורדת,
או בחיים הנזרמים כמו המים בנחל.
|
אתן הרגתם אותי
אתן רצחתם אותי
אתן רמסתם אותי
ועכשיו תהיה לי שוב הזדמנות להיות ילד,
|
ארבעים יום וארבעים לילה
הקשבתי לשירת לווייתנים,
המתנתי במצולות מעמקים
של מחילות נפשי העייפה
|
אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹמָה בִּשְׁבִילֵךְ,
אָמַרְתִּי לָךְ כְּאִלּוּ
מִישֶׁהִי לֹא נִתְּצָה אוֹתִי לְאַלְפֵי לְבֵנִים.
|
חיטים אינן צומחות על פי מועד החג.
מי שהולך בשדות נהרג.
פרגים מבצבצים מבעד שלג.
אדום הוא רק כיוון, לא תוואי להרג.
|
למי אכפת.
חיות שדה מאושרות יותר ממני
מבשלות קדירה המלאה בפת.
|
אהובתי חזקה ומשתרעת
על מיטת אהבתנו אשר
חבקה אותנו להוטים ויחדיו
הפכנו בה אדמה למצוא מים
|
כל חיי במקום הזה
הם נסיון עקר
לגמור ביחד עם סוף הצפירה של יום הזכרון,
|
אמרתי לאשכול נבו: אתה יודע
לכתוב, קראתי אותך, אני קורא
הרבה, אבל אינך סופר. איל
מגד סופר. הקדמתי את
|
איש לא יזכור אותך, תומאס.
זו האמת לאמיתה.
אני זוכר איך האזנת
לפרקי חזנות במרפסת הקטנה,
|
הלילה הזה אני לבדי.
אך העולם פועם לתנודות עינייך,
אם עלינו תפסיקי לחלום
ישמוט ליבי פעימות ויידום.
|
היו לי חלומות מוזרים ומיד שכחתי אותם.
ומה האפשרות השנhיה, אם הייתי
זוכרת הכuל ביקיצה,
רושמת מהר בפנקס
|
יש בי רק חמלה, היא אמרה,
ונברה בהודעות ישנות
כדי לבחור מתוכן
בסכין הכי משוננת.
|
משעולי ליבך, שערי חיי
עקבות כף רגלך - דמעותיי.
ענן שבור, ענף נרתע
רוחי לגנך חסד נוטה
|
מהזווית הזו רואים איך הגשם
הרך פוגי במגב האחורי, מגב רטוב,
חתול גנוב, מטאפורות שלא יכולות
להסביר לקורא או לעצמי למה
|
בתוך חלום, עמוק במחילה,
עיני שקד יפות הלילה לי גילה.
|
בתוך חלום, עמוק במחילה,
עיני שקד יפות הלילה לי גילה.
|
היא רושמת ברישול:
להפסיק לדמיין
את הרגע שבו נביט לאחור,
ונצחק על כל זה
|
יגו חשב לתומו,
שהוא עושה מה שכולם עושים.
יגו גידל את עצמו,
ועוד כמה ילדים.
|
יש לי שיניים צהובות. אני
מתאפר כל בוקר להלבין את פניי, אני
מתאפק לא לצרוח: זה אני,
|
דגל מקומט, תווי פניי מנופפים אותו ברוח.
מקומטים מצער השנים
מן האובדן
או רק מפני פנייך, שאת מסתירה בעז.
|
וכתמים של אצבעות
שנשארו לך בנשמה.
|
אין דבר מסוכן יותר
מאשר להביט בילדה ישנה
|
מלח צערו
של הים ושמחת הגלים
|
אני רוחץ את פני במים הזורמים בין רגליך
ומתפתה להאמין
שהכל יפרח שוב
|
כשהוא נופל
אנחנו מתרסקים.
רצים לפסיכיאטר,
דוקטור לטפסים.
|
יש לך עולם שלם
ערב רב אשר בראת לך בחכמה
של מעשה בראשית, אותה חכמה
של מעשה הנחש בתפוח. והאישה.
|
אני מחייכת אליך הרבה
אולי לא
כמו פעם
שהיינו לפני כל זה ולא הייתי
|
הייתי שמח לאכול את העוגה שהחזרת למקרר אחרי ששנינו גמרנו
לאכול אותה ולהשאיר
אותה שלמה, ולהחזיר
לאחור עתיד שסיבכנו. בהווה
|
הזדמנות להתחיל לחיות
עכשיו
מיד
אתמול.
|
אין לי ברירה ורואה את עצמי בהשתקפות של החלון לא כמו שאני
רוצה להביא לה
אין לנו ברירה אלא להביט בעצמנו אם אנו אוהבים מישהו אחר
להביט ולבכות ברגע הראשון
להביט ולבכות ברגע האחרון
|
זו הסיכה,
תמיד דוקרת בבשר.
טיפות מלוחות זורמות
לאורך כל הכיכר.
|
עומד על היםיבשהיםיבשהים
גלים בגובה מסוכן
כי אינני אני עוד
אינני
|
באמצע הלילה נחת על
גג הבית חרגול ענקי.
הוא בא ללמוד מאתנו
איך להתכונן לחורף נצחי.
|
לספר כלומר לצפות
לצפות כלומר להתאכזב
להתאכזב כלומר למות
למות כלומר לבד
|
אני מסרבת.
אני מגדלת מילים ולא ילדים,
השירים הן בנותיי,
גם הן לא מתאימות
|
אני לא משורר, אני חייל קרבי.
כל מה שאני יכול לעשות
זה לאסוף את המילים שלי,
אחת אחת,
|
בלב שוקט התהלכתי, לב שגוי
באשליה שרחקה דרכה
ולא ידעתי דבר אמיתותיה
|
הפה שלי בין הרגליים שלה
טועם הכול, מנסה
לייצר זהב מילדות שהושלכה
ונארזה בבקבוקי זכוכית אטומה.
|
ניגבנו הכול כמו חומוס מעזה.
כשאת לוגמת יין צרפתי אני חולם על השפתיים. עיניים מבינות
הם באו להרוג אותך.
|
זה כבר נחלם
שידיי המגואלות בדם
יישענו מחוץ אל החלון
שעון רחוק יקיש לשון לתוך לשון.
|
לכבוד יום השואה
ארגנתי מסיבה בנמל.
באמצע בא ערס אחד
והוריד לי את החשמל.
|
לא אהיה לך אביחיל,
למרות שאת מלכה.
לכי תמצאי לך מלך,
שעשה את המכה.
|
רק כך בשפה מאוד ישירה,
מה שנכתב נחשב שירה.
|
אולי זה לא הרבה,
אך עבורי העולם מלא,
כי אני מתעורר בבוקר
לידיעה שאני אוהב אותך
|
אולי זה לא הרבה,
אך עבורי העולם מלא,
כי אני מתעורר בבוקר
לידיעה שאני אוהב אותך
|
כשאתה ילד לאלוהים יש טעם של שוקו.
אחר כך, הריח שלה, בושם מתוק
ספוג בזיעת נעורים,
מתחלף בריח התמיד של אבק שריפה, מהקנה, מהידיים, מהבגדים.
|
חיבקת אותי חזק וליטפת
אבל שפתייך לחשו את שמו
ואחרי שהפשטתי אותך הרגשתי
את טעם לשונו בפיך הרך
|
את ראית לי בעיניים
אבל אף פעם לא הכל
הייתי סוגר את זה
אם הייתי יכול
|
ובכן
מלב הומו כזה אני לא מצפה לכלום.
אבל לראות את הלב ה bad ass שלי בורח,
לא נלחם,
קורס,
לא אכפת לו שאמות,
|
בדרך למגדלים של תל אביב,
משוכות צבר ועצי זית
ממתינים למוות. שירד מהשמיים,
שירטיב הכול, ואנו
|
היא סיפרה לי בעצמה
איך להבות חישלו אותה,
איך הן חרכו לה את הנשמה,
נעצרה לי הנשימה.
|
דרוש: צוות הפקה + במאי + תסריטאי
לחיים שלי
|
אינני רוצה להקשיב יותר.
איני מוכן להישמע
לכללים, להוראות, לשוטרים,
למורים, למרצים, להורים, לשכנים,
|
אדם בצערו הגדול
ינחם
איכה ישתף איש
בכאבו
|
מתכרבל במיטה עירום
עם לולאת חיי
כרוכה סביבי.
|
בואי ונהיה ברורים
אני רוצה להרוג מישהו. אני
הולך להרוג מישהו. אולי אני הולך להרוג כמה אנשים, אולי
אינני יודע את מספרם המדויק.
|
בהתרסה של ריסים מוצללים
את מביטה ולא רואה
רואה ולא נבהלת
נבהלת ולא צועקת
|
בדרך חזרה קפאתי מקור,
כי רכבת ישראל מפעילה
את המיזוג גם בלילה
הקר הזה. בעצם
|
החדר בטיפול נמרץ
הוא משכנו של השטן.
פניו צוחקות מכל קיר:
לא תצא מכאן לא תצא מכאן
|
יש שם שהייתי רוצה למחוק בעולם.
יש שם שאני צריך לחסום,
להמיר אוטומטית לצליל אחר.
בתדר גבוה.
|
כזו שכותבים על העור, דקה,
חפה מכל.
כזו שלשון משרטטת בקווי הגוף,
והגוף מעורר בנפש הנטושה
|
למדתי כמה יכולה להכאיב סכין
שחותכת סלט לארוחת ערב
משותפת
|
עכשיו הזמן נוזל לנו כמו חול בין האצבעות.
כל התרגולים שייכים לזמן אחר.
כאן, בזמן אמת,
אין להם משקל, רק לחול. שהיה זמן
|
למחות הכול בלשון.
לסלק שאריות עפר
מהשפתיים הספוגות במילים,
|
אז כשתבואי לשכב איתי כמו השטן,
השאירי את המניפה על השולחן,
פזרי את התותים כמו איילה או נמר,
שיימעכו כשהגב שלך יתקמר.
|
לפני כמה ימים
התחלתי לאהוב את בני.
|
בעצם
זה לא משפט
אלה החיים.
|
היא מביטה עלינו ישנים
וכבר יודעת:
עוצמת את עיניה ונוגעת
באושר שתמיד ריחף שם והמתין
כדי שנוכל להאמין.
|
אני, לא, רוצה להירדם ולא
רוצה לישון רוצה לעוף לבוש
בחליפה אדומה לשחקים להיות
אפור מונע ביד כמו במלחמות
|
אור אחר
הנובע מן העמקים
המגירים אז לשד השני.
|
ומקץ ימים רבים
האדמה עדיין קשה
חרב עולמי ואקרא: אישה
בכל זאת קראתי: אישה.
|
חורף אחד, תסכימי לצאת איתי
לטיול ביער, השלג הרך יכסה
מהר את עקבותייך, שתוכלי
להכחיש הכול
|
בואי נסכם הכול מהר.
את תעלי ואני אוריד,
את תתווכחי ואני אחכה.
|
מאז שנישקת אותי
משהו זז בפנים
עמוק מדי מכדי להתגלות
חזק מדי מכדי להתכלות
|
נכנסת לדירה שלי
ולחיי
בשניהם היה מבולגן נורא
אבל לא היה לך אכפת.
|
זעקי לעזרה ילדתי זה מותר
לחשוב שעדיין לא מאוחר
שאותי עוד אפשר לשנות, להציל
וסוף אחר לסיפור להגריל.
|
הרגשתי איך את נהנית
מהזין שלי עמוק בתוכך
הדופק שלי עלה לגבהים
אני וגופי סוף סוף אחודים
|
במו ידיי בניתי והרסתי את הכל
ועכשיו לא יכול לראות ואת עצמי לסבול
ועיניי הפקוחות אינן חולמות דבר
מביטות נכחה אל לובן המדבר
|
מה אם בשובך,
נדרך מיתר בין כתפיה?
ומבטה אינו שואל,
את שאתה אינך יודע?
|
כוחי הסתיים לי כבר,
כמו אש שדלקה בדלקת.
אין לפעול.
|
כאשר קברתי את בני
לא ראיתי דבר
|
מרחקים קצרים נראים לי גדולים.
ילדים גדולים נראים לי קטנים.
אנשים קטנים לא באים טוב
בזווית של החיים.
|
החום הזה בקצות האצבעות,
שאין לו שם,
מורגש גם כשאני כותב
או בעיקר מוחק.
|
בעוד שעה ניסע רחוק מכאן.
את לא תאמרי דבר, זה מסוכן
לפתוח בשיחות בנסיעה.
להיות כאן ועכשיו בהוויה.
|
והי שעה נבונה
להסיק את האש הפנימית,
כדי להמריא.
כדי להבריא.
כדי להצית
|
עכשיו קר בחוץ וחורף
אצלי בפנים, אני
מתלבש היטב, גופיה חמה,
סוודר, מעיל, חבל
|
יגו שר שירי חרב
הוא פוצע את עצמו
ובדם ליבו מטיף
אותיות אדומות אל דף האדמה
|
לקיר היו עיני חתול
ולשון מחוספסת ליקקה סיד
מבין הרגליים שלי
שם הכבשן לוהט
|
הפרוטוקול הזה נרשם
במשפט בתוך הראש שלי. בכל
מקרה חייבים להמשיך לביצוע גזר הדין, כבודו
|
שקטות אדוות כי רבו טיפות,
אך לי אחת מי ימצאנה.
|
כשהיא עוברת ליד קרחוני פטגוניה,
הם מתמוטטים, כי לסודות
שמורים עמוק בקרח לוויתני
נתנה שמות
|
מצטרף למניין ליל השימורים
עם כל מבקשי
נפשי
|
כבר ברחם אמי
הכיתי חיים.
מכות נאמנות, מכות מוות.
|
נספח א׳ אפוס רחב יריעה
של שירת ריקארדו ריש,
היה מרגש!
|
על חוף אוקיינוס קרוב לכאן,
רחוק מכל אדם,
שוכב תינוק בן יום,
חופן חול לבן באצבעות זעירות.
|
חייב לברוח. איתמר בעקבותיי, כי יש לי דם
של ילד יהודי על הידיים.
זה הילד שלי, הוא נחתך באצבע כשדרך על בלטה שבורה,
מרצפת מספר 67, עצרתי את הדם שטפטף
|
אני חוזר על עצמי כמה פעמים בשנה
כמו עונות השנה אני קר או יבש
פורח או מתכנס
שותק.
|
רוך ענוג בוא אלי
סלק הברזל מעצמותי
הכבדות ממשא ממסע של שנים
בעקבות רכות נשואת מנעמים
|
גם כשאבקש,
גם כשתסלחי,
לא נזכה לסגולות
מרפא.
|
אני צועד על משבצות,
וכל האותיות מורות את שמך,
את השעה בה אהבה שקעה
אל מרווחים קטנים של אלף בית
|
יודע, מה
זה?
מהזה מהזה מהזה מזה מזה מה זה
|
הדם ניגר מפי בין שיניי
אני עקוד על מזבח
בשבעת חוטי זהב
|
זה משפט פתיחה לכל שיר בעולם, הקורא מיד
מזדהה עם המשורר, הקוראת
פותחת רגליים,
|
אכתוב לי שיר:
אני אטוס בחללית
לעבר השקיעה
|
הן צעירות ממני, גם
ממך, זה
לא גורע, אולי
מוסיף לאגו עוד משקל.
|
שלוש מדונות מלוות אותך
לכנסיה קטנה. חצובה
בגיר המתפורר, ליד הלוח של לבך.
תינוק
|
אולי זה טוב שלא נדע לעולם,
שלא נוכל להיזכר,
לא לברר,
את שמו של הנהר?
|
בראי המראה היה אות קין
על מצח נחושה מוטבע בכתב ראי
לא ראיתי אבל היה כתוב
תהרגו אותי
|
כשאני מסתכל בראי אני יכול לראות את הצלקת הקטנה
והענקית שהשארת שם
מה אני מזיין בשכל
|
הדגל, הבט אל הדגל, אתה מתרגש? זכור
הדבר הראוי היחיד שיתנוסס
הוא נס האדם.
|
אני זוכר את השמש והים.
הנעליים התמלאו בחול,
הלב בקדושה.
|
השדות מלאים
נרקיסים כמוני
בצדי הדרכים
בודדות הסתווניות
|
לא היינו מאורגנים.
כל להבה שנדלקה
גזלה חמצן מאחרת
שכבתה עד שנחנקה.
|
החלטתי לנקום בך סוג של נקם:
לשכב עם כל הנשים בעולם.
החלטתי לכתוב לך סוג של נקם:
אתאר מה עשיתי עם כולן.
|
הנה בודד אי,
נידח כחוף מבטחים;
אני דואה כפרפר
ומתנפץ
לאלף רסיסים.
|
הרחק בתוך עצמי
לשם אני מכור
מקציף מתוך ליבי
נוזל לבן עכור.
|
באמצע הלילה ביום
הכיפורים סבי הופיע
בחדרי.
|
אני כותב שם שיר
ואבי מופיע בחדרי
|
נגזר עליי להפליג
בין איי הלב
להסחף בזרמים המסוכנים
לעצור את הנשימה
|
אין לי מושג למה אני נוסעת ארבעים דקות
כדי להרגיש את הזין שלך בתוכי.
יש לי כאן מגירה מלאה בסיליקון מעלי אקספרס
שאוכל לגמור מתי שבא לי
|
את הכוכבים כיסו עננים.
דרכנו אבדה ונראה שהיעד
היחידי אליו נגיע בבטחה
הן מצולות.
|
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי
כִּי לָקַחְתִּי אוֹתָךְ לְמִסְעֶדֶת שֵׁף
בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאִם אֶשְׁכָּחֲךָ סָלָט כּוֹכַב
מִשְּׁלֵן תִּשָּׁכְּחִי מִמֶּנִּי
גַּם אַתְּ. יוֹדַעַת הֵיטֵב שֶׁיֵּשׁ
|
סרק היו כל הניסיונות
הנה מתפוגגים החזיונות
ומתגשמים במלוא הערפל
לא איוושע, הנה אני נופל
|
אני רוצה לירות, לשכב
מאחורי קו מחסות, מחופר
היטב בתוך שוחה או
בתוכך, אני רוצה לירות בלי לפגוע
|
אני יודע
שאתם חלק מזה,
זו עבודת אלילים.
|
הדם שלי רתח כמו הביוב בלילה הזה.
פתאום האזנתי לצלילי הצינורות,
הבנתי שהם נמשכים ממילא 18 לבית הזה,
לדם הזה.
|
בעונג צרוף התבוננתי בך:
מכה ושובר, הולם,
באופן לא הולם.
|
לכל דמות מהשירים הוצאנו צו הבאה.
לבית הכנסת של השירה, ברחוב וולך עשרים וארבע.
אחרי לילה ארוך ומתיש, לא הגיע לכאן איש.
כפי שאתם וודאי מבינים, הדמויות הן כולן שקרים.
|
כשעוד
ירד עלינו הלילה המתוק של התקוות, בחלומות
עולם היה עפר לרגלינו,
|
כי גם בלי ציפוי טיטניום
ועם שריטות ורסיסים
עדיין נותרת עוגן
|
יהודה עמיחי בסלון.
המרקיז דה סאד
בחדר השינה
|
מה עינייך מניחות בי?
כדי להיראות טוב בתמונה, צריך
למחוק את הילדים ברקע,
לקעקע, לרטש את פניהם.
|
שלום לכל מי שהגיע עד לכאן,
אתן רושמות במין שנינות קצת עצלה.
הלילה אני שוב לבד, יש זמן,
לשקול להעניק לך מחילה,
|
עכשיו אני גר בשכונה
קיצית ופתוחה, חורפית
וחמימה, ביתית ומשוחררת.
|
עכשיו תורי, זה העניין, בואי נשים את השאר בצד,
לצד שאר העניינים ששמנו בצד,
ערומים אחד על השני ואני חודר לעומק העניין,
זה שבצד, מוטל ערום על ערימה עירומה מכוונות זדון,
|
נוצרה דמותך בלב חיי.
נוצקה כליל מדם דמעות.
ניצב פסלך על כן תקוות,
הגנבתי בו מבט כילד.
|
חיה פצועה יוצאת מהיער
מטפסת למעלה בגרון שלי
|
הבאת לי גוש ענבר
עשוי מחומו של הקיץ
שנזל בין ירכיך.
|
אני מוטרד,
צועד בחושך וענפי ערבה מלטפים את פני,
נכנסים לעיניי,
זה כואב.
|
כך, יש ערימה גדולה של שקרים שהם אמת מוחלטת, כי הוא משקר
לעצמו ואחר כך מאמין לשקרים של עצמו ואחר כך עצמו הולך והוא
משקר לכם בזמן
שהוא מאמין שהוא דובר אמת.
|
עָמֹק בִּמְעָרוֹת שֶׁנֶּחְצְבוּ בְּהַר
קְבָרִים רַבִּים לִי מַמְתִּינִים בְּנַחַת,
וְהַצּוֹפִים אֵינָם מְשַׁעֲרִים
מָתַי יֵיעָצֵר הַכֹּול בַּעֲרוּגָה שֶׁל עֶלְבּוֹנוֹת
|
איך דלת נעולה בקצה המסדרון
נראית כל כך שברירית מול
הילדים הישנים,
הקירות והרהיטים,
|
לחיי יש תוחלת
כמו של פופקורן.
|
כמה שנים מקבלים על אונס של שפה?
כי אני אומר לך שברוב המקרים היא רצתה את זה,
היא באה עם מילים חשופות,
ראיתי לה הכuל.
|
שלטים רכים של פרסומות,
שקרים מעוצבים כחלומות,
תקועים עמוק באדמותיי האדומות.
|
שירי
עמיחי זך אלתרמן פגיס וולך
אבידן אמיר זקס גולדברג חלפי
שלונסקי רביקוביץ' פרייל ביאליק
סומק טשרניחובסקי ויזלטיר בז'רנו
|
מרעום נדיר ביופיו
תהיה הגדרה קולעת
שגם תסביר למה
מי שמחזיק אותך מת מפחד.
|
מי יוכל להכיל את הזעם
המצוי בעורקי פרפרים?
אל תטעו בסגול הרועד
בעדינות התנועות
|
יחד עם העצב בא דייר.
העצב מת אבל ההוא
נשאר
|
ולחלוקת הפרס
לא מופיעים מנצחים
אלא גופה.
|
ליבי נעול סגור ומסוגר.
אין יוצא ואין בא ואין אמת, באמת.
פתאום גיליתי שאני בכלא
ואני מת
|
מה נשאר אחרי שעברנו את ההר?
שלג נצמד לכפות רגלינו כמו נהר
של לבה, אי אפשר להמלט,
או להבחין בין חי למת.
|
הנני אוסר באיסור מפורש על מי
לפגוש במי
במטפל / פסיכיאטר / פסיכולוג / אחר
|
לאן לברוח, אין לאן,
לשאת את אהבתנו המכובסת, הנקייה,
הרחק מהמציאות המלוכלכת, המזיעה
בבתי השחי של החיים.
|
את זוכרת את קצה ההר?
היכן שהיו עינינו הולכות
אל מעבר למדרך הרגל המהססת.
|
המשטרה נתנה לי בעיטה ברגל
המרפאה נתנה לי אקמול
יש לי שטף דם כאבים וסדק
נפער באמון שלי בהכל
|
אני מבועת מהחיים החדשים לא שלי,
רק ניתנו לי בלי אזהרה, הם רודפים אחרי לכל קרון רכבת, השמש
מסנוורת אותי ואותם אני יכול
רק לקוות שלא ימצאו
|
קרבן הבאתי לאהובתי
כמו בימים עברו
לא במעשיי אך עמוק בלבבי
מעשי הקרבן ניכרו
|
ליד עינייך
מתמשכים קווים עייפים,
ליד עינייך,
קמטים שכבר הסגירו אותך לידיי
|
במופע חיי,
אני עובר באש המאכלת.
של שלט ניאון.
נרגש, בלוטות הטעם דווקא
מזהות ראשונות
|
ראיתי אשה מצלמת עץ
היא החזיקה את המצלמה בידיים רועדות כאילו
התרגשה לראות
את ירקותו של העלה
|
אני אלך לים
לחפש אותם על החוף
ביום עם דגל לבן
אפשר לראות את ראס ביאדה.
|
שוכב ומקשיב לרעש לבן
כי בנשמה שלי רעל שחור.
זה מאוחר מדי, אני חושב
שנולדתי אתו בבטן
|
פתאום נגעתי בציפוי של החיים
בלשון רטובה, היא נדבקה
לקצה הטעם, לא יכולתי
להתיק אותה משם
|
אני חרד מאוד
שמא לא תפרחו השנה.
אני יודע היטב שאתן שם,
שומעות את הגשם
|
התעוררתי מריח של אבקת חיים כתושה.
מישהו רצה להכין משקה, תרופה,
והיא יוצקת מים לכוס מעל הרעל:
בסוף זה מה שכל אישה מגישה לבעל.
|
פתאום עייפות גדולה
משתקת נוף קפוא של עננים.
הציפיה למים מתישה.
העננים בצורת אישה.
|
אולי כל זה רק
שאריות של חיים
|
חשבתי שאני יודע מניין כל זה בא,
ולאן אני הולך.
עזבתי את שביל הטיפות הסרוחות,
ורציתי לחצוב לי דרך אלייך.
|
בואי נהיה משהו בחיים האלה
אמרתי לך, אלה
לא חיים כשאתה ככה איתי ואחרת אתה ומחר
תכיר לי עוד אחת.
|
שתניח ידה על
מצחי, שתושיע
אותי
|
לעזור לי לפנות
שברים של אהבה ומריבות
|
מערבולות ספגטי בולונז
זרקו אותי למים הרוצחים
|
לילה אחד שכבתי עם מישהי אחרת.
התוצאה איחסנה אותך בכספת,
כדי לשמור על הערך שלך עבורי,
תריסר שנים של השקעה זה אלמותי
|
שום דבר לא מכין אדם לאהבה.
האמת שעינייך הן אזהרה הוגנת, שפתייך
אות מבשר טובות. מגע גב ידך
על מצחי, צעדי מבשר.
|
מה נשמע?
אני לוגם מבקבוק תבערה.
|
מודיעין שלום
אני רוצה לדבר עם סבא שלי
מה השם
הוא מת כבר הרבה שנים
|
אפשר ועדיף
להתחיל לנהל שיחות
עם נמלים.
|
אַתָּה בָּא וְהוֹלֵךְ,
כְּאִלּוּ לֹא עָבְרָה דְּמוּתִי
אַלְפֵי הִשְׁתַּבְּרוּיוֹת בְּאִישׁוֹנֵי עינייך.
|
אני חושב זה שם של שיר,
אולי סיפור או מחזה,
על מי שחי לו בעולם
בלי עור, מקלט או מחסה.
|
מדובר בשיר משומש במצב טוב:
שאו עיניים בתקווה.
לא דרך כוונות.
כבר בגיל כזה, כל כך הרבה הוראות.
|
אני לא קופירייטר שלך,
שעובד אצלך בחצי משרה בלילות ולוחש
על אוזנך סיסמאות
של אהבה משומשת.
|
כפות רגליה השחורות
היו של ביתי.
|
זהו, זה הכול,
הקירות האלה או אחרים
סוגרים עליי לאט.
|
כותב שירים כי אני לא משורר.
אוהב אותך כי אני מישהו אחר
איתך, ומישהו שאני לא מכיר בלעדייך.
אני הופך את עורי לתנודת עפעפייך,
|
ילל זאב התק שינייך מבשרה
עוד לא נולד אישון הליל, אני נקרע
מתוך עצמי אל מי מפרץ רחוק, נטוש
להעלות בחכתי שלל, היסוס.
|
החביאו את כל מעשי
מראשית ועד אחרית;
עירמו את כל שקרי
ויהו לי לתכסית.
|
כל הלילה האזנתי לשעון.
היה נדמה לי שהוא ממצמץ
|
עמוק במחילות הנסתרות
אין דבר פרט לשפנים מתנשפים.
|
על פי בקשתך אני כותב לך שיר
אהבה לאהובה ואת מבטי מישיר
לתוך עינייך שלעולם לא אתעייף מראות,
ואל שפתייך, אהבות ורודות.
|
שקט אמר הרופא
שקט נשמע במסדרון
שקט אמר הילד
אבל אף אחד לא שמע
|
אני אוהב אותך, אני אומר.
מהשפה לפנים ניצבת הגדר.
מקיפה בית
גינה
|
מִשְׁטָחִים קָרִים מְעַבִּים לִי אֶת הַלֵּב.
יָדֵךְ חַמָּה וּמַרְגִּישָׁה אֶת הַכְּאֵב
שֶׁל טִיפּוֹת קְפוּאוֹת בעורקים שֶׁנִּנְטְשׁוּ
לְהִיפָּתַח אֵלַיִךְ רַק בִּקְּשׁוּ.
|
אישה בלי דגדגן
וגבר בלי ביצים
ישבו אצלי בגן
בצל של העצים
|
לפחות אני לא
[הוסיפי כאן האשמות קשות]
לפחות אני גם לא
[פרטי כאן את מה שגרם לך לבכות]
|
אילומינרה ידע
לבחור היטב, מאיזה חומר להיווצר.
היה לו ברור,
שהחומר ביד היוצר.
|
תדע כל אם ערביה:
אל תלדי לנו מחבל
וליתר בטחון
אל תלדי
לנו
|
מים זורמים תחת רגלינו,
וקליפות העץ האדמדמות
מחליקות על פנינו.
|
ובכל פעם שתסע
תחשוש לא להגיע
ובכל פעם שתשתוק
תזכור כמה מילים
ובכל פעם שיחנוק
הבכי את עיניך
תזכור
באהבה ורחמים.
|
כל כך הרבה דברים אני זוכר שנשבעתי לא לשכוח.
ושכחתי מהם,
שכחתי אותם,
שכחתי אותן.
|
מי ער ולמה?
למי כואב ואין מילים להסביר עד כמה?
|
הסכין לא צריך סימנים.
הוא כבר יודע מראש,
על איזה חתך אוכלוסיה מדובר.
|
בנינו בית יתומים, שם
כולנו מצטופפים באימה,
להביט בערכינו האחרונים
עולים באש בשידור ישיר, משדר
|
אני צועד אל תוך חדרי הלב של אחרות
כאילו זה המטבח שלי בבית,
או אצטדיון מלא ממתין רק לשריקה,
כמעט תמיד שוררת שם שתיקה.
|
אחרון, אני ניצב
בפני אפשרויות, ניגף
מפני צבאות השכחה
|
זה תמיד התחיל בחלומות יפים
על ישראל וירושלים הבירה
ונגמר בלילה בצעקות במשאית
ויאללה למעברה
|
מה זה? הייתי שואל
אוקולד!
שוקולד, הייתי מתקן ומקבל ניד ראש
משפתיים מרוחות
|
מעיון במסמכים רפואיים ישנים עולה בבירור כי הנ"ל
חלה בסרטן, נותח והחלים והמשיך בחייו כנ"ל.
|
בלי אמת או חובה,
או שקרים על מה ייתכן,
זר בן בלי בית
באתי אליכן.
|
הלוואי, שחר, שלא היית מעז
לדבר בשם צאלה המתה
אבל באותו אומץ בדיוק, באותו
חוסר עכבות
|
ניסיתי להפטר ממך.
בבריכה העירונית ובכנרת,
בים ובאוקיינוס,
בחלל החיצון
|
אם הייתי חסידה, לא הייתם מתפלאים למה אני עומד על רגל אחת.
|
רציתי לקנות את הספר ״הקפיטל״ של קרל מרקס, אבל לא יכולתי כי
הוא היה יקר מדי.
|
אני זוכר במיוחד פעם אחת, שהייתה כבר לקראת הסוף. הוא שכב הרבה
במיטה, חלש, רזה כמו שלד. אנחנו הילדים ידענו שאסור לעשות רעש,
להפריע. אבל באותו יום השתוללנו בלי מעצורים.
|
בתור ילד, נמשכתי אליו כמו מגנט. לא משנה כמה צעקו עלי, כמה
הרביצו לי, הכי קשה לפעמים היה המבט הזה, השקט הזה, שידע לנחם
ולהרגיע, אבל גם להעמיד במקום כשצריך.
|
אדם נטל את חייו אמש בחצות. זו תמצית הידיעה. אבל אנו נוטלים
את חיינו כל הזמן, יום יום, שעה אחרי שעה של יסורים, ומי שמת
דווקא משאיר אותם כאן מאחוריו.
|
כמו הרגע הזה למשל שבו אני עושה
את עצמי
|
כל הלילה הלכתי על מים. חשבתי שהם לא יותר מגובה הסוליה, אבל
טעיתי. בכל זאת המשכתי להתקדם, בלי לדעת לאן או למה. המים
ניקוו לאיטם בכניסה למבנה שמעולם לא סיימו לבנות, כולו בטון
חשוף.
|
לקום מהמיטה, אני חוזר ואומר: זה יום שישי, לקום מהמיטה בבוקר,
למרות שהגוף והנפש בגדו בך וסיכמו ביניהם על סידור אחר, עמוק,
אפל, סוחף, מטביע.
|
מי יכול להסביר מי אני, בבקשה שמישהו יסביר לי את זה, למה נראה
לי שיותר קל להעביר 6 שעות בשמירה בצפוני מאשר את הלילה הזה,
ולמה אני נשאר בעבודה ולא יוצא הביתה עוד שעה ועוד שעה, אבל אם
מישהו היה מתקשר, הופעל גיוס חירום, חוזרים ללבנון, נכנסים
לכרכום, עולים למע
|
אז מה אם זה לא קורע לנו את הידיים.
זה קורע לב.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
האם יוצר ללא
יצירות רשאי
להציע סלוגן
משלו? זה כמו
סנדלר בלי
נעליים שמציע
סלוגן משלו!
יוצרת נטולת
יצירות
(מאושרות) |
|
