|
 
נו, עוד אחד כזה, אתם יודעים - מחפש את האור ואת
עצמו בין ערימות הכביסה לילדים. היו לו פעם עקרונות,
והוא היה מוכן למכור את כולם, אבל אין קונים אז
יש... שירים.
באמצע הלילה התעוררתי מת מפחד. הרמתי את הראש וראיתי מולי
עיניים מנצנצות של ארנבת, מביטות בי בבירור מאחורי השבכה של
הפתח של המזגן.
|
"...הייתי יושבת בחושך בלי שום תחושה של זמן. ידעתי שזה היה
בוקר ולא הייתי מסוגלת ללכת לעבודה לפעמים (יותר מדי פעמים).
פשוט שכבתי שם ורציתי למות (זו הייתה התחושה האמתית וזה היה
חזק). אני נלחמתי בזה לבד במשך זמן ארוך כל כך. לפעמים אני
הכרחתי את עצמי לשבת ולא
|
היא לקחה אותי ביד ובלי הגה התיישבנו על הספה. במקום שתיקה
מביכה היא התקרבה והתחילה לנשק אותי. הלשון שלה הייתה בדיוק
כמו אז, יודעת הכל ומפנקת, מלטפת ורטובה. התחלתי להרגיש את
כולה דרך הפה, את הטעם שלה, הריח שלה והחום של הגוף שלה שכאילו
רק חיכה לי כל הזמן הזה
|
"...הייתי יושבת בחושך בלי שום תחושה של זמן. ידעתי שזה היה
בוקר ולא הייתי מסוגלת ללכת לעבודה לפעמים (יותר מדי פעמים).
פשוט שכבתי שם ורציתי למות (זו הייתה התחושה האמיתית וזה היה
חזק). אני נלחמתי בזה לבד במשך זמן ארוך כל כך. לפעמים, הכרחתי
את עצמי לשבת ול
|
כמעט ושמעתי
את סיפורם של העצים
שזעקו אלי מן
האדמה הקפואה
|
אני רואה את הגוף שלך כל הזמן
ואת הנשמה רק לפעמים,
כל מה שיש לי בינתיים
הוא עצב שנשבר שנים.
|
אלו המדריכים פסים בשמיים,
בדומה לזנבות שביט
|
נצמדת לעורי עלוקה רעבה
ושנינו קראנו לזה אהבה
|
ולו חרשת בעגלתי
היתה נענית תפילתי
|
הנה אהבה הופכת למשהו אחר.
אינני יודע מה.
אינני יכול לחקור בעניין,
או לעשות משהו בכלל,
כי אני עומד להתפוצץ.
|
ומשכנו למרחבים חדשים.
ואהבנו אהבה צרופה,
בדיוק כמו טבעת או עגילים,
נמלטים כמו הדמארה להרים.
|
אני רוצה לצעוק
ואין לי קול
יוצא לי קול אחר
רגוע
|
ובכל לילה עת תצא
להעלות בחכתה
זיכרונות מן הבאר - אשר יבשה -
ולא אשב בתחתיתה,
יותר ועוד יותר היא מתנשמת.
|
שירה אמתית, לא לימדו כלל.
שירה מזויפת, כאילו מזרחית, כאילו ערספואטית,
נכתבת גם היום,
שילמדו אותה מחר
|
אף פעם לא הצלחתי להבין
אם מי שיש לו סרטן
מת מסרטן.
|
בואו נדבר על החיים.
שקופים כמו כנפיים של שפירית,
חוסר התועלת של המים הזורמים
משתקף בשני הזוגות.
|
ואתם בשפת יתדות
תוקעים עמוק בדמי
ובדברי חלקלקות
מבקשים עוד מנפשי
|
אני מביט אל קרן הרחוב
אולי אמצא איך לשלם עוד חוב
או שאשב שם חשוך ומגורש
אל תוך עצמי אני איני ניגש.
|
כמה נורא הוא הזמן שחלף,
באשליה שהוא איננו ולעולם לא יחזור.
|
הלילה שבו אילומינרה נולד
היה קר וגשום, עננים חסרי
תקווה נתלו בפינות החדר
והטיפות הסרוחות טפטפו
|
אילומינרה קם
מתוך ערימת האפר העשויה
שאריות של בית משכנתא אשה ילדים
|
זה בינתיים, אני יודע, כי ודאי,
את תחזרי אלי , מתי? מתי?
|
בטקס יום הזיכרון
חיבקתי את הבן שלי.
כל כך חזק.
כל כך נמשך.
|
תקעתי מסמר אחד בפרק ידי,
ואחר בין הרגליים.
הבעיה היא לא הכאב או הדימום,
אלא מה אעשה בינתיים?
|
רגע של אמת אחד. מזוקק.
קודם הוא מתגלה,
אחרי שהסתתרו כל החיים מאחורי הססמאות
|
אני כותב לך שיר כל יום
לפעמים בלי נייר ועט, רק בחלום
שם החיוך היפהיפה שלך תמידי
וזה לא ההבדל היחידי
|
אבא ואני עשינו מלחמה
הטמנתי לו מארב
כל עולמו חרב
|
הקשיבי היטב בתי.
לרעד האפל של נהרות הלבה
הרוטטים באור גדול,
באפילת נפשי המוכה
|
שיחה קצרה,
משא כבד.
זוחל חרש ממך אליי.
|
יד מכוונת מלמעלה
תשלח נציגים לשבעה.
|
בואי והוציאי אותי לאור
אחרי לילות ארוכים בלי שינה
כשדמיינתי אותך בדיוק, בלי לדעת מה
או מתי נפגש
|
משקל רגלי אלף כיכר
בטני רעב ונפשי ניכר
|
אני ואלף מילותיי
נותרתי אלום מול ערימת מעשיי
מעשי ידיי
|
בינתיים
אפשר לקום בבוקר
לגשת לכיור
לשטוף את הפנים
|
את מי ש נושא את שמי
קשרו בעבותות. לבסיס האם. או
שמא אני
|
דרך המים הזכים אילומינרה
זורם, בין שכבות הסלע
האפור הוא מחלחל ונושם.
|
ואת הדלקה בעיניה אין מי שיכבה, תכלה הכל השריפה הזו, לא תשאיר
עקבות
ואני לא אוכל לעולם לנהוג בעקבותיהן
ולמצוא דרך חדשה.
|
אייל בודד ומיוחד כמו כולם,
ניצב מעל חומת הגן
המשקיפה אל המרק הקדמוני.
כמו המפטי אסור לו באיסור כלאיים ליפול פנימה.
|
האם גם ילדי
ימתינו למותי
כדי שהעבר החי
יקבר יחד איתי?
|
את לא הבת שלי בדם, אני יודע.
רק תסבירי למה כל פעם שכואב לך אני משתגע?
מוכן ללכת רחוק רק שתהיי מאושרת,
איזו מין אהבה זאת להתאהב בילד?
|
לו הייתי יכול
הייתי מתיך את ידך הקטנה וידי האוזלת
במכונת זמן שתזכיר לכולנו מה באמת אנחנו עושים
ולא היינו יכולים
|
היא: אתה אוהב אותי?
הוא: כן
|
אני זוכר שהיה ממש חם
ובהפסקות ישבתי בצל
היא צדקה הצדקה הזאת
ובשיעור לימדו על אור וצל
|
היום לא תחזור הביתה
אתה מבין את זה?
אתה מבין את זה?
|
תינוק חושב: הכל זה בשבילו.
אני בוכה, והעולם
כבתוך שלו.
נמע מהבדידות - זה מעקר,
הזמן איננו כאן, והוא
עובר.
|
בלילה קמתי משנתי
והטחתי ראשי בקירות.
כעת הם אדומים כדם,
צורתם צורת מצבות.
|
היא לא רוצה שאכתוב לה יותר שירים,
רק שאגיד לה מה שבא לי בפנים.
כי נמאס לה מגברים שמשקרים,
ואין לה כוח לצביעות של מבוגרים.
|
הרגע הזה עכשיו,
את ואני בתוכו.
ושפתייך לוחשות את שמי,
וירח עולה לאטו.
|
להדחקה כללים משלה,
גם מאחרי הקלעים.
|
אני גורר אתכם אחרי
במסדרון עם התמונות המשפחתיות
באחת כולנו מחייכים על רקע של נוף מדהים סוראליסטי ומדמם
השניה של עקדת יצחק
|
את באה אלי בלי להודיע
לשבת בחדר השינה
לשכב בחדר העבודה
|
אל תגעו לי בזעם, הלב
שלי מפסיק לפעום עם דופק
מתחת למאה ועשרים פעימות זועמות של דם
המאיים לפרוץ החוצה
|
את לא הבת שלי בדם אני יודע
רק תסבירי למה כל פעם שכואב לך אני משתגע
מוכן ללכת רחוק רק שתהיי מאושרת
איזו מין אהבה זאת להתאהב בילד
|
אהובתי חזקה ומשתרעת
על מיטת אהבתנו אשר
חבקה אותנו להוטים ויחדיו
הפכנו בה אדמה למצוא מים
|
משעולי ליבך, שערי חיי
עקבות כף רגלך - דמעותיי.
ענן שבור, ענף נרתע
רוחי לגנך חסד נוטה
|
וכתמים של אצבעות
שנשארו לך בנשמה.
|
אין דבר מסוכן יותר
מאשר להביט בילדה ישנה
|
מלח צערו
של הים ושמחת הגלים
|
אני רוחץ את פני במים הזורמים בין רגליך
ומתפתה להאמין
שהכל יפרח שוב
|
יש לך עולם שלם
ערב רב אשר בראת לך בחכמה
של מעשה בראשית, אותה חכמה
של מעשה הנחש בתפוח. והאישה.
|
אני מחייכת אליך הרבה
אולי לא
כמו פעם
שהיינו לפני כל זה ולא הייתי
|
אין לי ברירה ורואה את עצמי בהשתקפות של החלון לא כמו שאני
רוצה להביא לה
אין לנו ברירה אלא להביט בעצמנו אם אנו אוהבים מישהו אחר
להביט ולבכות ברגע הראשון
להביט ולבכות ברגע האחרון
|
עומד על היםיבשהיםיבשהים
גלים בגובה מסוכן
כי אינני אני עוד
אינני
|
זה כבר נחלם
שידיי המגואלות בדם
יישענו מחוץ אל החלון
שעון רחוק יקיש לשון לתוך לשון.
|
לכבוד יום השואה
ארגנתי מסיבה בנמל.
באמצע בא ערס אחד
והוריד לי את החשמל.
|
רק כך בשפה מאוד ישירה,
מה שנכתב נחשב שירה.
|
אולי זה לא הרבה,
אך עבורי העולם מלא,
כי אני מתעורר בבוקר
לידיעה שאני אוהב אותך
|
אולי זה לא הרבה,
אך עבורי העולם מלא,
כי אני מתעורר בבוקר
לידיעה שאני אוהב אותך
|
חיבקת אותי חזק וליטפת
אבל שפתייך לחשו את שמו
ואחרי שהפשטתי אותך הרגשתי
את טעם לשונו בפיך הרך
|
אדם בצערו הגדול
ינחם
איכה ישתף איש
בכאבו
|
מתכרבל במיטה עירום
עם לולאת חיי
כרוכה סביבי.
|
בהתרסה של ריסים מוצללים
את מביטה ולא רואה
רואה ולא נבהלת
נבהלת ולא צועקת
|
למדתי כמה יכולה להכאיב סכין
שחותכת סלט לארוחת ערב
משותפת
|
אפשר לבכות אבל אין סיבה
ואפשר למות,
למות מאהבה.
|
לפני כמה ימים
התחלתי לאהוב את בני.
|
היא מביטה עלינו ישנים
וכבר יודעת:
עוצמת את עיניה ונוגעת
באושר שתמיד ריחף שם והמתין
כדי שנוכל להאמין.
|
ומקץ ימים רבים
האדמה עדיין קשה
חרב עולמי ואקרא: אישה
בכל זאת קראתי: אישה.
|
מאז שנישקת אותי
משהו זז בפנים
עמוק מדי מכדי להתגלות
חזק מדי מכדי להתכלות
|
נכנסת לדירה שלי
ולחיי
בשניהם היה מבולגן נורא
אבל לא היה לך אכפת.
|
זעקי לעזרה ילדתי זה מותר
לחשוב שעדיין לא מאוחר
שאותי עוד אפשר לשנות, להציל
וסוף אחר לסיפור להגריל.
|
במו ידיי בניתי והרסתי את הכל
ועכשיו לא יכול לראות ואת עצמי לסבול
ועיניי הפקוחות אינן חולמות דבר
מביטות נכחה אל לובן המדבר
|
מה אם בשובך,
נדרך מיתר בין כתפיה?
ומבטה אינו שואל,
את שאתה אינך יודע?
|
כאשר קברתי את בני
לא ראיתי דבר
|
והי שעה נבונה
להסיק את האש הפנימית,
כדי להמריא.
כדי להבריא.
כדי להצית
|
יגו שר שירי חרב
הוא פוצע את עצמו
ובדם ליבו מטיף
אותיות אדומות אל דף האדמה
|
מצטרף למניין ליל השימורים
עם כל מבקשי
נפשי
|
אני חוזר על עצמי כמה פעמים בשנה
כמו עונות השנה אני קר או יבש
פורח או מתכנס
שותק.
|
רוך ענוג בוא אלי
סלק הברזל מעצמותי
הכבדות ממשא ממסע של שנים
בעקבות רכות נשואת מנעמים
|
יודע, מה
זה?
מהזה מהזה מהזה מזה מזה מה זה
|
הדם ניגר מפי בין שיניי
אני עקוד על מזבח
בשבעת חוטי זהב
|
אכתוב לי שיר:
אני אטוס בחללית
לעבר השקיעה
|
בראי המראה היה אות קין
על מצח נחושה מוטבע בכתב ראי
לא ראיתי אבל היה כתוב
תהרגו אותי
|
כשאני מסתכל בראי אני יכול לראות את הצלקת הקטנה
והענקית שהשארת שם
מה אני מזיין בשכל
|
באמצע הלילה ביום
הכיפורים סבי הופיע
בחדרי.
|
אני כותב שם שיר
ואבי מופיע בחדרי
|
סרק היו כל הניסיונות
הנה מתפוגגים החזיונות
ומתגשמים במלוא הערפל
לא איוושע, הנה אני נופל
|
לכל דמות מהשירים הוצאנו צו הבאה.
לבית הכנסת של השירה, ברחוב וולך עשרים וארבע.
אחרי לילה ארוך ומתיש, לא הגיע לכאן איש.
כפי שאתם וודאי מבינים, הדמויות הן כולן שקרים.
|
יהודה עמיחי בסלון.
המרקיז דה סאד
בחדר השינה
|
עכשיו אני גר בשכונה
קיצית ופתוחה, חורפית
וחמימה, ביתית ומשוחררת.
|
עכשיו תורי, זה העניין, בואי נשים את השאר בצד,
לצד שאר העניינים ששמנו בצד,
ערומים אחד על השני ואני חודר לעומק העניין,
זה שבצד, מוטל ערום על ערימה עירומה מכוונות זדון,
|
חיה פצועה יוצאת מהיער
מטפסת למעלה בגרון שלי
|
אני מוטרד,
צועד בחושך וענפי ערבה מלטפים את פני,
נכנסים לעיניי,
זה כואב.
|
כך, יש ערימה גדולה של שקרים שהם אמת מוחלטת, כי הוא משקר
לעצמו ואחר כך מאמין לשקרים של עצמו ואחר כך עצמו הולך והוא
משקר לכם בזמן
שהוא מאמין שהוא דובר אמת.
|
איך דלת נעולה בקצה המסדרון
נראית כל כך שברירית מול
הילדים הישנים,
הקירות והרהיטים,
|
לחיי יש תוחלת
כמו של פופקורן.
|
שלטים רכים של פרסומות,
שקרים מעוצבים כחלומות,
תקועים עמוק באדמותיי האדומות.
|
שירי
עמיחי זך אלתרמן פגיס וולך
אבידן אמיר זקס גולדברג חלפי
שלונסקי רביקוביץ' פרייל ביאליק
סומק טשרניחובסקי ויזלטיר בז'רנו
|
מרעום נדיר ביופיו
תהיה הגדרה קולעת
שגם תסביר למה
מי שמחזיק אותך מת מפחד.
|
מי יוכל להכיל את הזעם
המצוי בעורקי פרפרים?
אל תטעו בסגול הרועד
בעדינות התנועות
|
יחד עם העצב בא דייר.
העצב מת אבל ההוא
נשאר
|
ליבי נעול סגור ומסוגר.
אין יוצא ואין בא ואין אמת, באמת.
פתאום גיליתי שאני בכלא
ואני מת
|
הנני אוסר באיסור מפורש על מי
לפגוש במי
במטפל / פסיכיאטר / פסיכולוג / אחר
|
את זוכרת את קצה ההר?
היכן שהיו עינינו הולכות
אל מעבר למדרך הרגל המהססת.
|
קרבן הבאתי לאהובתי
כמו בימים עברו
לא במעשיי אך עמוק בלבבי
מעשי הקרבן ניכרו
|
ראיתי אשה מצלמת עץ
היא החזיקה את המצלמה בידיים רועדות כאילו
התרגשה לראות
את ירקותו של העלה
|
אפשר ועדיף
להתחיל לנהל שיחות
עם נמלים.
|
מדובר בשיר משומש במצב טוב:
שאו עיניים בתקווה.
לא דרך כוונות.
כבר בגיל כזה, כל כך הרבה הוראות.
|
אני לא קופירייטר שלך,
שעובד אצלך בחצי משרה בלילות ולוחש
על אוזנך סיסמאות
של אהבה משומשת.
|
כפות רגליה השחורות
היו של ביתי.
|
החביאו את כל מעשי
מראשית ועד אחרית;
עירמו את כל שקרי
ויהו לי לתכסית.
|
על פי בקשתך אני כותב לך שיר
אהבה לאהובה ואת מבטי מישיר
לתוך עינייך שלעולם לא אתעייף מראות,
ואל שפתייך, אהבות ורודות.
|
אני אוהב אותך, אני אומר.
מהשפה לפנים ניצבת הגדר.
מקיפה בית
גינה
|
אישה בלי דגדגן
וגבר בלי ביצים
ישבו אצלי בגן
בצל של העצים
|
אילומינרה ידע
לבחור היטב, מאיזה חומר להיווצר.
היה לו ברור,
שהחומר ביד היוצר.
|
תדע כל אם ערביה:
אל תלדי לנו מחבל
וליתר בטחון
אל תלדי
לנו
|
מים זורמים תחת רגלינו,
וקליפות העץ האדמדמות
מחליקות על פנינו.
|
ובכל פעם שתסע
תחשוש לא להגיע
ובכל פעם שתשתוק
תזכור כמה מילים
ובכל פעם שיחנוק
הבכי את עיניך
תזכור
באהבה ורחמים.
|
מי ער ולמה?
למי כואב ואין מילים להסביר עד כמה?
|
הסכין לא צריך סימנים.
הוא כבר יודע מראש,
על איזה חתך אוכלוסיה מדובר.
|
זה תמיד התחיל בחלומות יפים
על ישראל וירושלים הבירה
ונגמר בלילה בצעקות במשאית
ויאללה למעברה
|
מעיון במסמכים רפואיים ישנים עולה בבירור כי הנ"ל
חלה בסרטן, נותח והחלים והמשיך בחייו כנ"ל.
|
ניסיתי להפטר ממך.
בבריכה העירונית ובכנרת,
בים ובאוקיינוס,
בחלל החיצון
|
אם הייתי חסידה, לא הייתם מתפלאים למה אני עומד על רגל אחת.
|
אני זוכר במיוחד פעם אחת, שהייתה כבר לקראת הסוף. הוא שכב הרבה
במיטה, חלש, רזה כמו שלד. אנחנו הילדים ידענו שאסור לעשות רעש,
להפריע. אבל באותו יום השתוללנו בלי מעצורים.
|
בתור ילד, נמשכתי אליו כמו מגנט. לא משנה כמה צעקו עלי, כמה
הרביצו לי, הכי קשה לפעמים היה המבט הזה, השקט הזה, שידע לנחם
ולהרגיע, אבל גם להעמיד במקום כשצריך.
|
אדם נטל את חייו אמש בחצות. זו תמצית הידיעה. אבל אנו נוטלים
את חיינו כל הזמן, יום יום, שעה אחרי שעה של יסורים, ומי שמת
דווקא משאיר אותם כאן מאחוריו.
|
כמו הרגע הזה למשל שבו אני עושה
את עצמי
|
מי יכול להסביר מי אני, בבקשה שמישהו יסביר לי את זה, למה נראה
לי שיותר קל להעביר 6 שעות בשמירה בצפוני מאשר את הלילה הזה,
ולמה אני נשאר בעבודה ולא יוצא הביתה עוד שעה ועוד שעה, אבל אם
מישהו היה מתקשר, הופעל גיוס חירום, חוזרים ללבנון, נכנסים
לכרכום, עולים למע
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
יש לי חרקים
קטנים
שגרים בתוך
הגבות
בלילה כשאני
ישן
הם נכנסים
לעיניים שלי.
ומשתכשכים
בבריכות
שבאישונים.
לפעמים בבוקר,
כשאני פוקח
עיניים
בבת אחת, הם
נבהלים
ובורחים חזרה
לתוך
הגבות.
וזה עושה לי
נעים
במצח.
(יעקב פופק) |
|
