|
כשראש החץ יגלוש לו חרישית אל תוך ליבי, אדע.
לפני כמה עשרות שנים ועוד קצת הגחת לאוויר העולם. כדרכך, ברוב
מהומה. טרם זרחת בשמיי, ובאופן הארצי ביותר לא ידעתי אז כי
אורך עושה את דרכו אליי...
|
בדמיוני אני מלווה אותך בדרכך
אל מקומות שמהם תיפתח הרעה
סיוטים נותבים בשמי חלומותי
רעמים, זעקות ודממות משונות
|
אהבה מבוססת בבוץ האסור
מושכת שוחריה
אל תהום לא מוכרת
של מתק הגניבה.
|
אנו פונים לאזימוט
של מרחק ההולך ודל
של שתיקה מתארכת
גב אל גב
|
אמש ראיתי תהלוכה צבעונית לעילא,
אורות נוצצים ויהלומי מלכות
יופי נוגע ביופי זוהר
חיטובים חצובים ביד אמן אלוהית
|
אמרתי שחלום אוורירי
עוטף אותי ברכות
עדינה, מלטפת
שזורה בזיכרון מתוק
|
יש אנרגיה אטומית
ויש סולארית
יש כזו של באך
וזו שיש רק לך.
|
אהבתיך בעירומי
התבדיתי
לבוש בגלימת
הבושה.
|
בסופו של יום
שלא לדבר על סופו של שבוע
אני מכניס לשקיק דמיוני
את חיוכך,
|
כמה נעים לשמוע אותך בבוקר
כמה טוב זורם פתאום בנתיבי היום יום
|
אני מגיש לך געגועים
אותם חסכתי בקפידה
מטבעות רבים כל כך
|
הדברים היפים במקומם
זוהרים כרמץ לוחש
הממתין
לרוח חיים שתופח
באהבה מחודשת.
|
במשעול מפותל וחשוך
נופל וגם קם
לפעמים קור חודר
הנועל חדרים נשכחים.
|
תריסר מרגלים שלחתי
לתור את המובטחת
עשר אצבעות
שפה ועוד אחת
ונכבשתי.
|
כשנגמר האוויר נוצר ריק
נגמרות המילים ומחניק
רטרוספקטיבה תפלה
הד צחוק מתכווץ
אפלה
|
בערב אחד, בעצם, לפנות בוקר כזה
רעדה תחתית המסך ומעטפה הבהבה
|
וערכו של חיוך
את יודעת
גדול מחלקי הספק.
|
לך לישון ואצייר לך חלום
נום אהוב בשלוות הפוך
רד לנתיבי השינה בשלום
חלום יפה בין ריסיך שרוך
|
ובין גל לגל של מתוק
נצלול לנו יחד עמוק
ובעומק ים המילים
נמצא אהבת אצילים.
|
יש מאין ניצת פתאום
זיק, נסתר מעין
חסר משקל ונפח
ויש בו אור בלתי נראה
בינתיים.
|
משתרגת בתוכי, כקנוקנת של גפן
עמוסה אשכולות, הממתינים לבציר
|
ככל שנלך וניכנע ליום יום
ככל שנישחק בגלגלי הנכון
המקובל, האדיב המנומס לכאורה
|
כפתור נפתח ושביל מפתה
טמון בין צמד עופרים
רמז כי זו היא הבריאה
אותה ארצה לחפון
|
שמעתי את ליבך בחלומי
להפליא
|
לו הייתי צעיר בעשרים שנים
הייתי איתך ממריא לעננים
|
כך הוא בא בלחישה, כנחש
הזוחל על גחונו
של כבודו האבוד
שהיה ואיננו,
ולא יהיה.
|
צולל אל תוך עינייך
מתערסל באד
נשימתך הקצובה
|
הנרקוד?
יפתי
נחולל על רצפת עולמנו
איברים משתרגים זה בזו
|
נשא חן בעיני
מבטך העמוק
שהישיר וחקר
בעמקי נשמתי.
|
אמרת שאת אוהבת,
לקחתי מילותייך
ובניתי מהן
ארמון לאהבה.
|
לו יכולנו למשוך
המילים לאחור
כקלטת הנסוגה ונמחקת
לא היינו שותקים בעצבוננו.
|
שמעתי את קולך לראשונה
וגם את שתיקתך
בקשב רב הקשבתי לשניהם
|
לצייר אותך במכחול המילים
כל קימור, כל שכבה דמיונית
מתקפלת לאיטה וחושפת
אישה במלוא תפארת
|
אני מניח מראה מול עינייך
בה תראי את שחלמנו
ולא יהיה.
|
ככל שאני משליך
את שקי אהבתנו
אל תהום הנשייה
|
משב של רוך נשב אלי היום
ומבט ממיס הביט בי
|
נושא איתי את ריחך
המשכר בעונג אסור
את רפרוף שפתייך
המלטף ברמיזה
|
ניצן רך בוקע בזהירות
שני עלעלים לו, נידפים.
שורש זעיר נאחז בזהירות,
|
לכאורה אין יודעים מאום
כשמביטים אל תוך עיניה
מבט מתנפץ אל מסך הזרות
המתוקן כל בוקר בקפידה
|
נעם לי לובן מלבושים
וכתפיה סוררת
|
ישנם ימים שחשבתי כי לא יגיעו
עת טיפסתי במעלה דמיוני הפרוע
שם נלחמתי בקרבות הזויים
|
יש ועצב יחדור לתוכי בעקשות
יכה מבפנים כקורנס הנפח
|
הוא משוך על פנייך
כחוט השני
וחושף שיניים צחורות
|
כך אני,
אוהב ברכות ערפל
הקטיפה
אוהב בחיוך, במבט
|
בוקר אחד, בבית הקפה
בתחנת הדלק, ביקום.
ראיתי אותך ונשימתי נעתקה
חלום חיי, הפנטסטית.
|
אני מסתכל בך כצמא
שקרני השגרה כבר חרכו
כצמח מדבר החותר את דרכו
|
רוויתי מילים, אותיות ושורות
חיוכים וצחוקים, וגם נשיקות
|
זיכרון צרוב בנפש
לעולם צרוב
|
מלאכים עולים ויורדים
בסולמות מתפתלים
סביב רצון האלוהים.
|
זיק זהב בוער,
אפוף הילה של בדולח.
מבט חטוף,
כמו קרן מבוישת.
|
אני שומע את ליבך
פועם בקרשצ'נדו סוער
וחושב לעצמי שחיבוק
מתבקש.
|
קרן שמש מאירה לפתע
את עיני ההולך באפילה
בחמימות עדינה היא לוטפת
|
ראיתי
עלבון מסתחרר ברוח קדים
כשיח קוצים, שנסחף אליי כלום
|
ראיתי ניצוצות של קרן שמש
המפזזת על קצף הגלים
|
בית הקפה התרוקן אט אט מיושביו
מהזוג העייף שישב בפינה,
משתי נערות,
האשה עם הכלב,
ואיש עסקים עם סיגר
|
אם רעב מוגדר כבד
מהו משקל אהבתי?
|
הופעת ככוכב שביט בשמיי
זהרת כמיליון חנוכיות
נעלמת, מותירה אחרייך
שובל מרהיב של דמעות.
|
בטבלה במשקה או ממרח משובח
או סתם ארטיק פשוט ביום קיץ לח
כפרלין מפואר בקופסה מעץ תות
או גלידה בסופר האומרת פשטות
|
אילן רך ניטע
באדמת הבזלת
סחוף רוחות הוא ניצב
מתכווץ באימת השבירות
|
דמות לא מוכרת בעליל
נבטה ממעמקי המראה
|
שני מבטים רשפו
לאור חמה שוקעת.
שניים, התפתלו באויר
|
וככל שמיתרי השתיקה
מתארכים והולכים
כצללים של ערב קרב
|
מביט בפנייך המפוסלות ביד אמן
חצובות משיש ונציאני
|
לב אל לב
פועמים,
במקצב החיים
|
לא לשווא היא
מתכנסת אל ים אהבתך
שותה מיין התשוקה
חוסה בצל תפילותייך
|
אז את קו, קו עגלגל הייתי אומר ואני אומר את זה לשמחתן של
העיניים שלי שעוקבות לפעמים אחרי עגלגלות זו ואחרת ומותזות משם
נישאות על כנפי הדמיון לכל מיני מחוזות שלא כאן, מטעמי נימוס,
המקום לפרטם.
|
זמן, אוי הזמן, לא מספיק למאומה. הזמן בורח בין האצבעות, חמקמק
כצלופח. אתמול לעולם לא ישוב ולעיתים אני כל כך רוצה אותו את
האתמול הזה
|
לנפש שלי פינות חדות. יותר משלוש.
זה התחיל מזמן, עוד כשהייתי ילד. שונה במקצת. בהרבה.
כדבר והיפוכו.
|
|
|
בלופ
בלופ
בלופ
בלופ
בלופ
אז מאיפה בעצם
שותה הדג?
דגן? |
|
