|
סיפורים לא כל כך ארוכים, לא כל כך שמחים, לא כל כך
מציאותיים ובעיקר לא כל כך מוצלחים.
מאת יובל שגב.
יליד 1980. גדל בנווה מונוסון, מדריך בצופים ומשרת
בצבא.
מנסה למצוא את הדרך הקצרה ביותר לאושר;
הנסיונות המוצלחים הופכים בבוקר להאנג-אובר אחד
גדול.
הכושלים הופכים בדרך כלל לסיפורים.
בערך שעה לפני ליל הסדר, אבא דרס את אליהו הנביא.
|
הכנפיים כבר כאבו לדוריאן והוא החליט לנוח על אחד מהעצים
שבפארק.
|
עוד שתי דקות והזמן יעבור. הוא יסתכל בשעונו היוקרתי, ימצמץ
בעיניו העייפות, יפהק פיהוק רחב ויגיד שזמננו תם ושנמשיך בפעם
הבאה.
ועוד לא הספקתי להראות לו כל מה שיש לי.
|
על גבול גרמניה-אוסטריה יש כפר של אנשים נחמדים. ואתה אף פעם
לא יודע אם הם נחמדים באמת או שהם נחמדים כי הם מרגישים אשמים
על השואה.
|
כשכואב לי קצת הגרון אני לוקח סירופ.
כשכואב לי הראש אני מתאבד.
|
מה עובר לבן-אדם באמצע צפירה של יום הזיכרון ?
דוגרי - סנדוויץ'. לא סתם, אלא כזה עם פסטרמה מיונז וחרדל. כזה
סנדוויץ', שגם אם לא היית רעב, וגם אם היית מרגיש שאתה מתפוצץ
מעוד ביס, היית אוכל אותו בכל זאת.
זה קרה ביום הזיכרון בכתה ז'. אני זוכר את זה כאילו זה
|
אימא תמיד רצתה שאהיה רופא או עורך דין. אולי בגלל זה נהייתי
קצב.
תמיד זה ככה. מלא תכנונים בראש, ובסוף הכל מתרסק.
|
כשהייתי קטן, היתה לנו מכונית פורד אדומה. אומנם היא לא היתה
הכי חדשה, אבל אני אהבתי אותה. היה לה ריח כזה של הסיגריות של
אמא, וישר כשהיית נכנס היית יכול לדעת מה אמא מעשנת. או לפחות
עישנה. אמא מתה לפני שתיים עשרה שנים בערך מסרטן בריאה
השמאלית.
|
"הדברים החשובים באמת - נסתרים מן העין"
|
ממש באמצע הדרך בין בור הייאוש לפסגת האושר - שם יוצאות לך
המילים המוצלחות ביותר.
כמו המשפטים שאתה מצליח לגמגם לעבר בחורה יפה, בבאר המקומי,
כשאתה לא בדיוק פיכח, וגם עוד לא לגמרי שיכור.
|
|
|
אולי תפסיקו
לרדת על האיש
האדום בפינה!
חשבתם אולי שהוא
גם בנאדם!
יש לו שתי ילדות
קטנות להאכיל!
ומאז שהוא נהיה
כזה אדום אפילו
לבנק לא מכניסים
אותו... |
|
