|
תל אביבי, יליד שנות ה-80'.
שונא קלישאות, אוהב מוזיקה משובחת - כמו כל תפלץ
מצוי בבמה חדשה.
מומלץ ללחוץ על "מיין לפי זמן ההופעה בבמה" ולקרוא
את הסיפורים החדשים יותר, למרות שגם הישנים יותר הם
אחלה.
כביש מהיר. מונית אופל ישנה ומלוכלכת. נהג מסטול ששר שירים עם
הרדיו. אתה נוסע בלילות ומסתכל החוצה. רואה פסים עוברים.
ועוברים. ועוברים.
|
"בוקר טוב לכל הנוסעים, קו 923 מתל אביב למקום לא נודע. זמן
הנסיעה - כשלוש וחצי שעות. שתהיה לכם נסיעה טובה, ותודה שבחרתם
לנסוע אגד"
|
מדי פעם היו לה התפרצויות, לפעמים אלימות ולפעמים סתם היתה
מתנהגת מוזר, לא משהו שאי אפשר לחיות איתו, כמה כדורים של
לית'יום והכל מסתדר. כשהיתה עולה לו על העצבים, הדרן היה כותב
קצת, מנסה לכתוב את הסיפור של החיים שלהם.
|
מדבר. משתנה. הולך. חוזר. עושה דברים. אני בעולם גדול. עולם
משל עצמי. מנסה לשמור על מעגל של שפיות. מנסה להיות אופטימי.
עושה הכל בסדר. מנסה לעשות הכל בסדר.
|
ארזתי כמה בגדים בתוך תיק, ועליתי על קו 20 שמגיע בדיוק עד
הבית שלך, שזה בעצם כמו בארץ אחרת, וקיצרתי תהליכים של חשיבה
משותפת על מתי נעבור לגור ביחד.
|
היא קמה בבוקר ממיטתה האפורה, שעמדה באפרוריות לצד קירותיה
ורהיטיה האפורים וניגשה אל הארון הסטנדרטי שקנתה באיקאה.
|
גשם מרענן שפותח לך את העינים ואת דרכי הנשימה וגורם לך לחשוב
בהיגיון על החיים שלך.
|
"היי מה קורה" היא כתבה. "הכל בסדר" עניתי לה והמשכתי הלאה...
דמות מסתורית, לא בולטת במיוחד, אבל עם המון כוח ועוצמה שיודעת
להסתדר, זה לפחות מה שאני חשבתי ישר על ההתחלה.
|
יש סוג כזה של אנשים, שהם עצובים. שהם שמחים רק לעיתים רחוקות.
שהם שמחים רק כשיש משהו נורא מיוחד.
|
ואחרי כל שברון לב, כל עזיבה פתאומית, כל גבר שחזר לאשתו, היא
היתה נכנסת לדכאונות, לפעמים מנסה להתאבד, ולפעמים סתם חותכת
את הורידים בשביל הכיף
|
הפעם הראשונה על שפת האגם בבוקר יום שבת חורפי. מרד הנעורים
הגדול, הפעם הראשונה שדפקתי ג'אנט על המדרכה.
|
היא עמדה שם. בגשם. כאילו חושבת. מול שרשרת עצים. כאילו מדברת
איתם. כאילו חושבת שאולי אם תעמוד שם ידברו איתה.
|
אמרת שאני עוצר אותך ושאת צריכה להתקדם, כשבעצם זה היה בדיוק
הפוך, שנה שלמה את עצרת אותי. שנה שלמה שרק השפעת עליי לרעה.
שנה שלמה שעשית לי את המוות יום-יום.
|
צל גבוה בתוך מעיל שחור ארוך. שקט. מכונית עוברת בגורדון. שוב
שקט. הצל השחור חוצה את הסמטה בנקישות נעליים.
|
נסעתי עד שדה בוקר, עמדתי על הצוק והסתכלתי בשקיעה. זה היה
מקסים, אבל לא נתן לי אפילו פסיק של אושר. אפילו הפסיכולוג שלי
לא מצא אצלי את האושר. חיפשתי אותו בכל מקום, ועכשיו אני כבר
מיואש.
|
אני גמרתי שם. צומת הצ'ק פוסט. בפניה שמאלה ממערב לצפון.
|
שלוש יריות. הוא מת מפצעיו עוד לפני שהאמבולנסים הגיעו.
|
עולים אליו לדירה. לפעמים אליה. מדברים. שותים קצת. רואים
טלויזיה. ומזדיינים עד צאת הנשמה. הוא מעליה. לפעמים היא
מעליו.
|
כשתחזרי, נטייל לנו בשדה של פרחים, ואולי אני אקטוף לך פרח
צהוב ואשים לך בשיער.
|
אתה קם בבוקר, שואף אוויר שאמור להיות צח, פותח את תריסי-העץ
היפים שקנית, ובדיוק אז ממש עובר שם האוטובוס המעצבן שמגיע
למרכז העיר.
|
הרוב הם כמו צלצולים של פלאפון. יפים ליום וחצי, ונמאסים. כמו
מסטיק שאיבד את הטעם. ויש מבחר, הם מתרבים ומתחלפים אחד בשני.
|
את פשוט רצת אל המרפסת, הסתכלת למטה, וברחת. אני זוכר איך כולם
בכו עלייך. אני זוכר שהפכו אותך למלאך. אני זוכר שלא דיברו
יותר על כל הדברים הרעים שעשית. אני זוכר שהחליטו שזאת היתה
תאונה.
|
היום הגיעה לגן ילדה חדשה שקוראים לה נטשה, אפילו שהיא בכלל לא
רוסיה. היא אמרה לי בשקט בשקט שפעם קראו לה לי-טל ושהיא היתה
רגילה...
|
נועה אמרה לי שנמאס לה. שנמאס לה מזה שאני לא עושה כלום עם
החיים שלי.
|
והתכוננו להליכה הארוכה אל הים, שם תכננו לזרוק אותה. היא
החליקה על הכביש. דניאל המשיך לבכות כשמצאתי אקדח זרוק
במכונית.
|
...בגגותיה של העיר, המכוסים עלי שלכת חומים-אדמדמים. כבר
התחיל לרדת ערב כשהטלפון צלצל, ואני מלמלתי "הלו" חלוש אך מאוד
רדיופוני...
|
וגם עושה סאונדים של דיבור, למרות שבדרך-כלל זה רק אה ו-בה.
|
הבת שלך לא תצטרך לרצות שההורים שלה יחזרו להיות ביחד. אתה לא
תצטרך להתפשר על המשכורת שלך בזה שתשלם דמי מזונות.
|
בנאדם אחד על מגרש כדורסל. בקיץ חם, השמש נעלמת אל תוך הלילה.
מקפיץ. קולע. מפספס. מחפש משמעות לכל זריקה.
|
... גם המחיר שהיא מציעה לא משהו. מה זה חמשת אלפים שקל על
הבעל שלך? ...
|
עידו החבר הכי טוב שלי יודע עליי הכל. מהגן אני והוא ביחד לא
עוזבים אחד את השני.
|
ואהבתי אותו מאוד. בכל עשרים ושש השנים שאני חיה, לא אהבתי עוד
אף אחד כמוהו. הרגשתי שלמה איתו וחסרה בלעדיו.
|
וכל הדיאלוגים, בדיוק כמו שזכרתי, וזכרתי הכל, בייחוד את אותו
דיאלוג שהיה לנו בתחנת האוטובוס ברחוב הירקון, באותו לילה בין
שישי לשבת.
|
בקיץ 75' האוטו של אבא שלי יתקלקל, והוא יקנה את הסטודיבייקר
של השכן מלמטה, שהיא מודל 62' ו-made in israel.
|
הוא היה החבר הכי טוב שלי. איש הג'לי. ממש קיר לקיר. עכשיו שמו
במקומו איזה איש אחר, עם שערות מסולסלות ג'ינג'יות כאלה, ושהוא
הופיע פעם באיזה פרסומת.
|
כל מי שנוסע לפניך - נוסע לאט.
|
שם, במוצב, בתצפית, עמדנו שלושה. אני, נמרוד וליאור התימני.
נמרוד לקח את המשקפת ותצפת על איזה בית של ערבייה שמכינה ארוחת
בוקר.
|
תצייר בצד גם את הילד הקטן שלו, ואת ההבעת הפנים המזועזעת שלו
אחרי שאביו סיפר לו שהוא עוזב את הבית.
|
תאר לעצמך, שאתה נוסע בכביש, ואז, בדיוק מתחת למחלף גנות,
כשאתה שומע את השיר החדש של אלאניס מוריסט, אתה נתקע במכונית
שלפניך.
|
סתם ככה, תחנה מרכזית. מחכה לקו ארבע, מסתכל על העולם.
|
אהבות, אכזבות, גבולות דקים
בסוף כולם נעלמים.
|
So my dearest lover
I'm tired of driving your vespa.
|
לוקחת חפציה, נדודיה
עוברת בין הלב והאיברים
|
הדמעות עומדות לי בעיניים
את הלכת ולא חזרת
אני ממשיך לשאול את עצמי למה
איך קרה שאת אותי עזבת.
|
בוקר טוב לכל הנוסעים,
קו 923 מתל אביב למקום לא נודע.
זמן הנסיעה כשלוש וחצי שעות
|
את-
כבר לא מוצאת חן בעיני
את המקום שלך תפסה אחרת
אהבתי אותך מאוד אבל די
האהבה שלנו גם ככה נגמרת
|
קולות של טבע
ושקט של קור
מישהו הולך על במדרכה ממול
נקישות נעליים ברחוב צדדי.
|
אנחנו ממשיכים באותה הדרך
כיסופים לשלווה, שהסערה תחלוף
אבל ביער כישופים,
מסוכן כאן לנו
|
חגים ירוקים
או לבנים ספוגות דמעה
|
מחכים שתגיד משהו
מחכים להתעורר
מהסיוט המתמשך הזה
|
דיכאון, אבל וחורמה
פחד, סלידה ונהרות של שקרים
אי-יציבות ורגעי אימה
ושדות ירוקים של פקעות עצבים.
|
ילדתי היפה, זה מספיק להיום." רציתי לסיים
"תמשיך!" ביקשה, כבר היתה מוכנה להלחם.
"מיקי, שהיה איתי בצבא, 'גר' היום בכפר סמיר,
ולצערי, אותו כבר לא תזכי להכיר."
|
צריבה אדומה כמו שביל
חרוט בגיהינום עלי אדמות.
הכול חוזר אליי,
|
האם תוכל לשמור שדה רענן
מפני רכבת חורבן?
חיוך מפני הכיסוי הסוגר?
האם כל זה ישמר?
|
מדמיין את עצמי עוצר ומעביר ל"רוורס" בקור רוח,
חוזר לזירת הקרב.
וכולנו מטרות נעות.
לכולנו יש איקס אדום על המצח.
|
יכולתי לכתוב שיר עמוק
על איך שהתרסקתי על המסלול
או אולי על תאונת דרכים מחרידה
באיילון צפון עם פצוע אחד בלב
|
כמו חלון ראווה מנופץ כשהאזעקה פועלת
ואתה כמו ילד
נוגע ונחתך.
|
כמו עומד על גשר
בוהה בפקק אינסופי
אורות אדומים שמהבהבים בלי הפסקה
|
אני רוצה לעוף
ללכת מכאן, מהדברים הרעים
מהדברים שגורמים לי
לעצבות
|
הסערה והרגיעה חברו להם,
למין ריקוד טורדני,
ואני רק נאבק עם מחשבותיי,
מנסה להתעצם מעל מוטיב השיכחה.
|
רוצה לדפוק ת'ראש
רוצה לחיות תמיד
רוצה להאמין
רוצה אל המזרח
|
בין עמקים והרים, בין עצים מלבלבים לחופים נוגים,
בין אחוזת בית לעיר הקודש -
שוכנת עיר השכול.
|
ורק עכשיו מבעד זמן אפשר לראות
לאמוד את עצמת הנפילה, להתחיל לשחות
|
לפעמים אני מרגיש כמו סופרמרקט
ואת מפרסמת את עצמך,
מגישה את עצמך בתוכי בטעימות קלות,
בדוכנים פשוטי מראה עם דיילות נאות.
|
לכתוב שירים חלקלקים
עם משמעות סמויה
לרמוז על מקומות יפים
ואנשים נאהבים
|
לבנות מגדל גבוה
לקפוץ על כל הקוביות
|
ושמעו עליו מדי פעם,
ממתין בסבלנות,
נותן לזמן לעשות את שלו.
|
פרנקו אומרת שכוננות ספיגה מחשלת
שנפלה מכל המדרגות
ואולי בגלל זה היא סובלת.
|
אני לא קיים
ואת גם
אנחנו בסך הכל גרגיר-אבק קטן כמו כולם
|
נסעתי, בלי לדעת לאן.
ישנתי שעות בלי תחושת זמן
|
"אתם מוזמנים להתקשר אלינו, 03-7653597 ולספר לנו איך אתם
מרגישים היום / איזה שיר אתם הכי אוהבים / להשתתף בבחירות עם
עמרי רונן."
|
אני מחזיק לה את היד. לאט לאט מרפה. כמו באיזה ציור מפורסם של
מיכאלאנג'לו או דה-וינצ'י. יורד לאט לאט. מדרגה מדרגה. לא
מוריד את המבט מהעיניים שלה. אחרי חצי קומה יורדת לי דמעה. אני
יורד כבר קצת יותר במהירות. מבין שמכאן כבר אין דרך חזרה. אני
והתרמיל שלי. עוד ק
|
מקשים על יכולת הזיהוי, ושומעים בדיסקמנים את האלבום החדש של
רמי וריטה או דווקא את הראשון של רון שובל, מתעלמים מהרעש
המטאלי הסובב אותם.
|
כאשר יצאה מיכל שטראוס מביתה שברחוב בזל, אחזה ביד אחת בקבוק
מים שעמד סמוך לפתח הדירה, ואת תיק ה'גאפ' שלה שקנתה בשנה
שעברה בטיול ההוא עם אלינור ללונדון. היא חשבה שזה נורא
סימבולי, משום שאז בטיסה חזרה הביתה פגשה את אייל, ועכשיו היא
נוסעת לגן האירועים שעל שפת
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
למה צרפתיות
אומרות פרי ולא
פריז?
קשה להן להוציא
את הזין מהפה. |
|
