[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יובל רוט
מתוך הזוהמה...


אל היצירות בבמה האהובות על יובל רוטאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי יובל רוטאל היוצרים המעריכים את יובל רוט
תל אביבי, יליד שנות ה-80'.

שונא קלישאות, אוהב מוזיקה משובחת - כמו כל תפלץ
מצוי בבמה חדשה.





מומלץ ללחוץ על "מיין לפי זמן ההופעה בבמה" ולקרוא
את הסיפורים החדשים יותר, למרות שגם הישנים יותר הם
אחלה.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
כביש מהיר. מונית אופל ישנה ומלוכלכת. נהג מסטול ששר שירים עם
הרדיו. אתה נוסע בלילות ומסתכל החוצה. רואה פסים עוברים.
ועוברים. ועוברים.

היפרדות
"בוקר טוב לכל הנוסעים, קו 923 מתל אביב למקום לא נודע. זמן
הנסיעה - כשלוש וחצי שעות. שתהיה לכם נסיעה טובה, ותודה שבחרתם
לנסוע אגד"

אהבה נכזבת
מדי פעם היו לה התפרצויות, לפעמים אלימות ולפעמים סתם היתה
מתנהגת מוזר, לא משהו שאי אפשר לחיות איתו, כמה כדורים של
לית'יום והכל מסתדר. כשהיתה עולה לו על העצבים, הדרן היה כותב
קצת, מנסה לכתוב את הסיפור של החיים שלהם.

מכתב
מדבר. משתנה. הולך. חוזר. עושה דברים. אני בעולם גדול. עולם
משל עצמי. מנסה לשמור על מעגל של שפיות. מנסה להיות אופטימי.
עושה הכל בסדר. מנסה לעשות הכל בסדר.

ארזתי כמה בגדים בתוך תיק, ועליתי על קו 20 שמגיע בדיוק עד
הבית שלך, שזה בעצם כמו בארץ אחרת, וקיצרתי תהליכים של חשיבה
משותפת על מתי נעבור לגור ביחד.

היא קמה בבוקר ממיטתה האפורה, שעמדה באפרוריות לצד קירותיה
ורהיטיה האפורים וניגשה אל הארון הסטנדרטי שקנתה באיקאה.

גשם מרענן שפותח לך את העינים ואת דרכי הנשימה וגורם לך לחשוב
בהיגיון על החיים שלך.

סייבר
"היי מה קורה" היא כתבה. "הכל בסדר" עניתי לה והמשכתי הלאה...
דמות מסתורית, לא בולטת במיוחד, אבל עם המון כוח ועוצמה שיודעת
להסתדר, זה לפחות מה שאני חשבתי ישר על ההתחלה.

יש סוג כזה של אנשים, שהם עצובים. שהם שמחים רק לעיתים רחוקות.
שהם שמחים רק כשיש משהו נורא מיוחד.

ואחרי כל שברון לב, כל עזיבה פתאומית, כל גבר שחזר לאשתו, היא
היתה נכנסת לדכאונות, לפעמים מנסה להתאבד, ולפעמים סתם חותכת
את הורידים בשביל הכיף

הפעם הראשונה על שפת האגם בבוקר יום שבת חורפי. מרד הנעורים
הגדול, הפעם הראשונה שדפקתי ג'אנט על המדרכה.

אהבה
היא עמדה שם. בגשם. כאילו חושבת. מול שרשרת עצים. כאילו מדברת
איתם. כאילו חושבת שאולי אם תעמוד שם ידברו איתה.

ביוגרפיה
אמרת שאני עוצר אותך ושאת צריכה להתקדם, כשבעצם זה היה בדיוק
הפוך, שנה שלמה את עצרת אותי. שנה שלמה שרק השפעת עליי לרעה.
שנה שלמה שעשית לי את המוות יום-יום.

אורבני
צל גבוה בתוך מעיל שחור ארוך. שקט. מכונית עוברת בגורדון. שוב
שקט. הצל השחור חוצה את הסמטה בנקישות נעליים.

היפרדות
שינקינאית ובאמת מיוחדת.

פואנטה
נסעתי עד שדה בוקר, עמדתי על הצוק והסתכלתי בשקיעה. זה היה
מקסים, אבל לא נתן לי אפילו פסיק של אושר. אפילו הפסיכולוג שלי
לא מצא אצלי את האושר. חיפשתי אותו בכל מקום, ועכשיו אני כבר
מיואש.

אני גמרתי שם. צומת הצ'ק פוסט. בפניה שמאלה ממערב לצפון.

אורבני
שלוש יריות. הוא מת מפצעיו עוד לפני שהאמבולנסים הגיעו.

אהבה
עולים אליו לדירה. לפעמים אליה. מדברים. שותים קצת. רואים
טלויזיה. ומזדיינים עד צאת הנשמה. הוא מעליה. לפעמים היא
מעליו.

היפרדות
כשתחזרי, נטייל לנו בשדה של פרחים, ואולי אני אקטוף לך פרח
צהוב ואשים לך בשיער.

אורבני
אתה קם בבוקר, שואף אוויר שאמור להיות צח, פותח את תריסי-העץ
היפים שקנית, ובדיוק אז ממש עובר שם האוטובוס המעצבן שמגיע
למרכז העיר.

התבגרות
הרוב הם כמו צלצולים של פלאפון. יפים ליום וחצי, ונמאסים. כמו
מסטיק שאיבד את הטעם. ויש מבחר, הם מתרבים ומתחלפים אחד בשני.

את פשוט רצת אל המרפסת, הסתכלת למטה, וברחת. אני זוכר איך כולם
בכו עלייך. אני זוכר שהפכו אותך למלאך. אני זוכר שלא דיברו
יותר על כל הדברים הרעים שעשית. אני זוכר שהחליטו שזאת היתה
תאונה.

היום הגיעה לגן ילדה חדשה שקוראים לה נטשה, אפילו שהיא בכלל לא
רוסיה. היא אמרה לי בשקט בשקט שפעם קראו לה לי-טל ושהיא היתה
רגילה...

אהבה נכזבת
נועה אמרה לי שנמאס לה. שנמאס לה מזה שאני לא עושה כלום עם
החיים שלי.

סוריאליזם
והתכוננו להליכה הארוכה אל הים, שם תכננו לזרוק אותה. היא
החליקה על הכביש. דניאל המשיך לבכות כשמצאתי אקדח זרוק
במכונית.

אהבה
...בגגותיה של העיר, המכוסים עלי שלכת חומים-אדמדמים. כבר
התחיל לרדת ערב כשהטלפון צלצל, ואני מלמלתי "הלו" חלוש אך מאוד
רדיופוני...

וגם עושה סאונדים של דיבור, למרות שבדרך-כלל זה רק אה ו-בה.

אהבה נכזבת
הבת שלך לא תצטרך לרצות שההורים שלה יחזרו להיות ביחד. אתה לא
תצטרך להתפשר על המשכורת שלך בזה שתשלם דמי מזונות.

אהבה נכזבת
בנאדם אחד על מגרש כדורסל. בקיץ חם, השמש נעלמת אל תוך הלילה.
מקפיץ. קולע. מפספס. מחפש משמעות לכל זריקה.

אורבני
... גם המחיר שהיא מציעה לא משהו. מה זה חמשת אלפים שקל על
הבעל שלך? ...

התבגרות
עידו החבר הכי טוב שלי יודע עליי הכל. מהגן אני והוא ביחד לא
עוזבים אחד את השני.

חלום
ואהבתי אותו מאוד. בכל עשרים ושש השנים שאני חיה, לא אהבתי עוד
אף אחד כמוהו. הרגשתי שלמה איתו וחסרה בלעדיו.

וכל הדיאלוגים, בדיוק כמו שזכרתי, וזכרתי הכל, בייחוד את אותו
דיאלוג שהיה לנו בתחנת האוטובוס ברחוב הירקון, באותו לילה בין
שישי לשבת.

זכרונות
בקיץ 75' האוטו של אבא שלי יתקלקל, והוא יקנה את הסטודיבייקר
של השכן מלמטה, שהיא מודל 62' ו-made in israel.

פואנטה
הוא היה החבר הכי טוב שלי. איש הג'לי. ממש קיר לקיר. עכשיו שמו
במקומו איזה איש אחר, עם שערות מסולסלות ג'ינג'יות כאלה, ושהוא
הופיע פעם באיזה פרסומת.

אוטוביוגרפיה
כל מי שנוסע לפניך - נוסע לאט.

התבגרות
שם, במוצב, בתצפית, עמדנו שלושה. אני, נמרוד וליאור התימני.
נמרוד לקח את המשקפת ותצפת על איזה בית של ערבייה שמכינה ארוחת
בוקר.

תצייר בצד גם את הילד הקטן שלו, ואת ההבעת הפנים המזועזעת שלו
אחרי שאביו סיפר לו שהוא עוזב את הבית.

תאר לעצמך, שאתה נוסע בכביש, ואז, בדיוק מתחת למחלף גנות,
כשאתה שומע את השיר החדש של אלאניס מוריסט, אתה נתקע במכונית
שלפניך.

אורבני
סתם ככה, תחנה מרכזית. מחכה לקו ארבע, מסתכל על העולם.


לרשימת יצירות השירה החדשות
מצב
אהבות, אכזבות, גבולות דקים
בסוף כולם נעלמים.

יחסים
So my dearest lover
I'm tired of driving your vespa.

שכול
לוקחת חפציה, נדודיה
עוברת בין הלב והאיברים

הרהור
הדמעות עומדות לי בעיניים
את הלכת ולא חזרת
אני ממשיך לשאול את עצמי למה
איך קרה שאת אותי עזבת.

בוקר טוב לכל הנוסעים,
קו 923 מתל אביב למקום לא נודע.
זמן הנסיעה כשלוש וחצי שעות

את-
כבר לא מוצאת חן בעיני
את המקום שלך תפסה אחרת
אהבתי אותך מאוד אבל די
האהבה שלנו גם ככה נגמרת

מקום
קולות של טבע
ושקט של קור
מישהו הולך על במדרכה ממול
נקישות נעליים ברחוב צדדי.

ערפילי
אנחנו ממשיכים באותה הדרך
כיסופים לשלווה, שהסערה תחלוף
אבל ביער כישופים,
מסוכן כאן לנו

יחסים
חגים ירוקים
או לבנים ספוגות דמעה

מחכים שתגיד משהו
מחכים להתעורר
מהסיוט המתמשך הזה

ארספואטיקה
דיכאון, אבל וחורמה
פחד, סלידה ונהרות של שקרים
אי-יציבות ורגעי אימה
ושדות ירוקים של פקעות עצבים.

מקבר
ילדתי היפה, זה מספיק להיום." רציתי לסיים
"תמשיך!" ביקשה, כבר היתה מוכנה להלחם.
"מיקי, שהיה איתי בצבא, 'גר' היום בכפר סמיר,
ולצערי, אותו כבר לא תזכי להכיר."

תחושתי
צריבה אדומה כמו שביל
חרוט בגיהינום עלי אדמות.
הכול חוזר אליי,

תרגום
האם תוכל לשמור שדה רענן
מפני רכבת חורבן?
חיוך מפני הכיסוי הסוגר?
האם כל זה ישמר?

סוריאליזם
מדמיין את עצמי עוצר ומעביר ל"רוורס" בקור רוח,
חוזר לזירת הקרב.
וכולנו מטרות נעות.
לכולנו יש איקס אדום על המצח.

ארספואטיקה
יכולתי לכתוב שיר עמוק
על איך שהתרסקתי על המסלול
או אולי על תאונת דרכים מחרידה
באיילון צפון עם פצוע אחד בלב

אהבה
כמו חלון ראווה מנופץ כשהאזעקה פועלת
ואתה כמו ילד
נוגע ונחתך.

אהבה
כמו עומד על גשר
בוהה בפקק אינסופי
אורות אדומים שמהבהבים בלי הפסקה

מצב
אני רוצה לעוף
ללכת מכאן, מהדברים הרעים
מהדברים שגורמים לי
לעצבות

תחושתי
הסערה והרגיעה חברו להם,
למין ריקוד טורדני,
ואני רק נאבק עם מחשבותיי,
מנסה להתעצם מעל מוטיב השיכחה.

געגוע
רוצה לדפוק ת'ראש
רוצה לחיות תמיד
רוצה להאמין
רוצה אל המזרח

צמד שירים
בין עמקים והרים, בין עצים מלבלבים לחופים נוגים,
בין אחוזת בית לעיר הקודש -
שוכנת עיר השכול.

מקבר
ורק עכשיו מבעד זמן אפשר לראות
לאמוד את עצמת הנפילה, להתחיל לשחות

בדידות
לפעמים אני מרגיש כמו סופרמרקט
ואת מפרסמת את עצמך,
מגישה את עצמך בתוכי בטעימות קלות,
בדוכנים פשוטי מראה עם דיילות נאות.

בדידות
לכתוב שירים חלקלקים
עם משמעות סמויה
לרמוז על מקומות יפים
ואנשים נאהבים

הרהור
לבנות מגדל גבוה
לקפוץ על כל הקוביות

תחושתי
ושמעו עליו מדי פעם,
ממתין בסבלנות,
נותן לזמן לעשות את שלו.

מחאה
פרנקו אומרת שכוננות ספיגה מחשלת
שנפלה מכל המדרגות
ואולי בגלל זה היא סובלת.

בדידות
אני לא קיים
ואת גם
אנחנו בסך הכל גרגיר-אבק קטן כמו כולם

הרהור
נסעתי, בלי לדעת לאן.
ישנתי שעות בלי תחושת זמן


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
"אתם מוזמנים להתקשר אלינו, 03-7653597 ולספר לנו איך אתם
מרגישים היום / איזה שיר אתם הכי אוהבים / להשתתף בבחירות עם
עמרי רונן."

היפרדות
אני מחזיק לה את היד. לאט לאט מרפה. כמו באיזה ציור מפורסם של
מיכאלאנג'לו או דה-וינצ'י. יורד לאט לאט. מדרגה מדרגה. לא
מוריד את המבט מהעיניים שלה. אחרי חצי קומה יורדת לי דמעה. אני
יורד כבר קצת יותר במהירות. מבין שמכאן כבר אין דרך חזרה. אני
והתרמיל שלי. עוד ק

אורבני
מקשים על יכולת הזיהוי, ושומעים בדיסקמנים את האלבום החדש של
רמי וריטה או דווקא את הראשון של רון שובל, מתעלמים מהרעש
המטאלי הסובב אותם.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
כאשר יצאה מיכל שטראוס מביתה שברחוב בזל, אחזה ביד אחת בקבוק
מים שעמד סמוך לפתח הדירה, ואת תיק ה'גאפ' שלה שקנתה בשנה
שעברה בטיול ההוא עם אלינור ללונדון. היא חשבה שזה נורא
סימבולי, משום שאז בטיסה חזרה הביתה פגשה את אייל, ועכשיו היא
נוסעת לגן האירועים שעל שפת


לרשימת יצירות הצילום החדשות
שקיעה וזריחה
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

סידרה
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

צבע
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה




אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
איפה השתזפת
כל כך יפה?
זה? ...סתם
אוננתי


ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה





יוצר מס' 12686. בבמה מאז 4/5/02 22:32

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליובל רוט
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה