|
"והמשוגעים ירשו את הארץ"
ואם יהיה שלום, ולא תהיה עוד מלחמה... את מאמינה
שנוכל לחיות בעולם המטורף הזה בלי לסבול?
באר שבעי לעד, או עד לקבר, מה שיבוא קודם אהובה.
חולה אנימה משונה, מעולם לא למד לותר על מצויירים.
של חבר, לא שלו, הוא לא מסוגל להשקיע את המאמץ. מבקש
שתיסתכלו רק אם העולם עדיין עגול.
http://www.youtube.com/user/toomuch465
מעריץ, אבל לא מכיר.
http://www.sambakza.net/
'את הגיהנום הזה בראנו כי אנחנו אוהבים לראות סבל...
פריז, לונדון, הביסטליה, אמריקה, ואפריקה. מה עוד
אני יכול לומר לך? שאני מצטער?'
'חיים פעם אחת, נולדים מחדש עשרות פעמים. בוכים תמיד
את סופם של הקודמים. אבל כמה פעמים אנחנו באמת מתים,
מתים מבלי לשוב עוד לקיום?'
מזמן לא חדשתי, רק נטשתי... מקווה להשתנות בחזרה, או
לטובה. מקווה לראות את ילדה הקטנה מחייכת באור
הזריחה, ואת בני הקטן צוחק למראה כוכב נופל...
לעד אוגוסט 86 יהיה חודש של מזל מלא
אולי באמת הגיע הזמן ליפרוש אהובתי, אולי באמת הגיע
הזמן לשכוח ולהישכח.
אני באמת אוהב אותך, אבל שכחתי את עצמי בדרך, מה זה
כבר אומר לנו?
"איך קוראים לאלוהים שלך", שאלה אותי הילדה הקטנה עם מבט תמים
ומתוק כזה שיש לילדים מאוד קטנים "לאלוהים שלי קוראים מירי."
"אין לי אלוהים", אמרתי לה, מיד החלו הצעקות "תתרחק מהילדה שלי
אנרכיסט אחד!" אימא שלה צרחה עליי, התכוונתי להשיב לה אך
הצעקות שלה משכו קהל
|
"תגיד לי מה אתה רואה" הכוהן הפנה את פניו המצולקות לעברי, היה
לי ברור שזה הדבר האחרון שהוא ישמע, אבל לא היתה לי ברירה אחרת
"אני רואה.."
|
כיוונתי את האקדח לראשי, ולפני שהוא הספיק לומר משהו, לחצתי על
ההדק.
|
זה כיף לא נורמלי לשוטט ברחובות העיר בשעות שבהן כמעט אין אף
אחד, אפילו כשיש שמש בשעות הערביים, כמעט ולא רואים איש.
|
הרוח נושבת על גופה דרך החלון הפתוח. היא מצליחה להריח את ריח
הגשמים, וריח פריחת עץ הדובדבן. היא תמיד התענגה על ריחות אלו,
אך הפעם היא היתה מוטרדת מריח נוסף, ריח זיעתה. הסיוט שהיא
חלמה קודם... היא לא בטוחה בדיוק מה קרה, מה היא חלמה.
|
כשאני מחייך, היא זועפת
וכשאני צוחק, היא מתפרצת בצעקות של זעם,
אך לי כבר לא אכפת מזה, כי אני כבר צוחק לי בעולמי הקטן,
על כול מה שהיא חושבת לעצמה
|
"אתה תוכל להציל את העולם!" הוא הביט בו באימה ואמר לו בבהילות
את המילים שאמורות לדחוק כל אחד לעבר ניסיון הלחימה. "ראית את
העולם שלנו לאחרונה, מגיע לו להיהרס. ועדיין לא אמרת לי מה
יוצא לי מכל זה" הוא השיב לו באדישות כאילו כלום לא משנה לו.
|
למי אתה קורא משוגע?
מי קובע ביכלל מה זה משוגע???
מה אני מדבר משוגע זה יותר טוב ממה שאתה!
|
מרגיש מאחורי את המיפלצת שרודפת
ורואה מולי שדים שרצים בכיוון מטה לעבר מקום שאינני רואה אותו
ושומע מיסביב את האדמה מיתבקעת
|
דמיין לך שאתה עומד עם חבר פלוגה שלך
|
אנשים מביטים בי מסביב, אך כמו תמיד, איש אינו מדבר. אני מתכסה
שוב בפרוות החמות שלי, אף אחד לא יתקוף אותי.
|
אני: נגמר לי הכוח ליצעוק.
האחר: ולמה שתיצעק... אחרי הכול כולם חרשים, איש לא שומע את מה
שנאמר.
|
תני לי לחיות בתוך עולמי,
ותתני לי לחנוק אותך בתוך החלומות, לעולמי עד,
תני לי לחנוק אותך בחוטי תחרה דקים,
ואל תשנאי אותי בבוקר.
|
כמו שיר במזרחית שלעולם
לא נגמר, כמו הדכאון במילותיו,
חוסר ההבחנה בינו לאופרת סבון,
אני שונא אותך בלי שום גבול.
|
It`s not my own death that i see in front of me,
And it`s not my screams that i hear in
the middle of the night
|
צועד אלייך בצעד לא בטוח,
כי איני זוכר עוד מי את בכלל.
|
אישה עומדת בגאווה,
אל מול השמש הנוראה,
עומדת ובוכה.
|
שיר של דם נשזר בגורלך,
שיר של חלום וכאב,
למה זה, היגון לא עוזב?
|
מתחת לשמיים זועמים את מביטה עם עיניים שטופות בדם,
שיערך הפך להיות פקעת בשל הדם שנספג בו
אך אני הוא זה שרוצה להיות נושא החרב!
|
אני מזהה את המראה על פנייך
אני מכיר את המבט שבעינייך, של השטן
וזה אומר שחשבת עליי, כל הלילה. בלי הפסקה.
|
שלג צונח לו משמיים
אל תוך כף ידי הפרושה בתחינה,
דמעותיי קופאות על אדמת החורף.
|
הבטתי במראה ועיני ניפקחו בבהלה
או או או עיניו ניפקחו בבהלה...
|
כבר חודשים שאת רוצה לשחרר את עצמך,
אך את נסגרת אל תוך סערה נפשית
ומנסה למנוע ממני לראות את מה שאת חיה באמת.
|
איך אתה לא מוכן למות?
(למה השקרים מכסים אותך כמו שריון?)
אתה כבר הכת להיות הגיהנום שלי בחיי!
(תמות לעזאזל איתך! תקבר בחיים! רק תעלם!)
|
את ואני הננו שוב יחדיו, כמו בעבר,
חיים וזוכרים, צוחקים ומסמיקים,
לא מוכנים לוותר על כל מה שהיה כה מזמן.
|
את מביטה בעיני מחפשת צל למה שהיה פעם
אך כל הזמן אפלה על נישמתך ניסגרת
|
את מחזיקה באלוהים שלך אל מול פניי
מנסה לצרף אותי אלייך בגלל סיבות שאת מסתירה ממני,
ואני רק הולך ומתרחק ממך, כי את נעלמת מחיי.
|
את מרגישה שאת רוצה למות בתוך חלום,
כל נורא את מרגישה שאינך יכולה עוד לעמוד אל מול עצמך במראה,
אך האם את באמת רוצה למות בתוך החלום?
|
לאור ירח מלא את נשמתי חשפתי
|
באר-שבע של חולות ונחושת,
באר-שבע של צחוק וכאב,
גלי לי את הדרך חזרה אלייך.
|
האם תהיי מוכנה לצאת עימי אל מחוץ לעיר
כשיבוא הרגע הנכון, נלך יחדיו לראות את הכוכבים של הלילה
בלי כל השקרים, חלומות ואמת אשר עוטפים אותנו מדי יום
|
בעיניה רואים את שערי גן-עדן
|
במוח הוזה עלתה מחשבה בראשי
או אשליה של רצון עוצמה
ובריאת אמונה שאנשים יעשו כדבריה
|
צעד אחר צעד, מתרחק מהסיוטים של המחר,
עם פנייך לכיוון הרוח, רק כדי שתנקה ממך את הכאב,
תרחיק מאפך את צחנת הזיותייך.
|
בשדות של זהב,
בין חלומות של דבש,
את מבקשת להיות לא לבד.
|
חרבות עדיין נעוצות באדמה
ישרות וחלקות, חלקן אף חלודות
נעוצות באדמה כמנסות להתריס כנגד שרידי העולם
|
דם זורם מסלע שבור,
אל עבר החלום
זורם במהירות מבלי לעצור,
|
"דרכי העפר כמו חיים משונים
עצים גדלים ופרפרים מעופפים
אך אבק ניכנס פנים כמו ערפל הקברים"
|
"האם תהיי מוכנה לשיר לי, בבוא העת,
שיר אחרון שיתן לגופי מנוח, ושישקיט את כל פחדיי,
כי אין לי עוד כוח".
|
האם את מרגישה את הדמעות שזולגות בין שערותייך,
אלו הן דמעות המוות, הוא מעולם לא עזב אותך,
תמיד נשאר לצדך, בטוב וברע, הוא אהב אותך.
|
האם את שומעת את צחוק הגורל מהדהד בראשך?
כי אני כבר איבדתי את הרצון להקשיב לתחנונייך
הליל אינו רחוק אך אותי מפחידה הזריחה שתבוא אחריו
|
חלומות משכו אותך להרים את הרובה,
תקוותייך משכו אותך להלחם בעזרת הרובה על חלומותיך,
על מה באמת חלמת לפני שהעולם נחרב עליך?
|
השמיים נעים מעלייך,
וזכרונתייך מציפים את דמעותייך,
האם זה אומר שגרמתי לך יותר מדי סבל?
|
האנשים קוראים למוות כדי שירקוד בין אויביהם
אך הם אינם שמחים כשהמוות לוקח גם מהם
|
המים התיבשו, האדמה חרוכה תחת רגלינו,
כי כאן אנחנו נישארים ואין אחרת.
ואת רוצה שהכל יפסק, שהאפלה תחזור,
שהשינאה תיפסק, אבל את הבאת לכאן את האור
|
מלאכים ושדים אי-שם בתוך ראשי צורחים מכאב,
צרחותיהם מהדהדים דרך עיניי כשאני חולם
מקימים לתחיה דברים שאיש אינו מדמיין עוד,
אגדות ומיתוסים אשר נמחקו מהעולם.
|
זו הבדיחה הקטנה שלי ושלך,
זו הבדיחה השחורה, של העולם הבא
|
לעולם לא אראה אנשים שמחים באמת
משוטטים להם ברחובות וצוחקים לשם הצחוק,
כי כולם שבורים עמוק בפנים.
|
הדם בוער שם, מתחת לעור,
זורם כנהרות של אש
יוצר מערבולות מסוכנות של חלומות.
|
עיניה הקרות מסתירות את נישמתה הארורה
ונשיקתה הקרה ככפור תישאב את נישמתך
|
היא צורחת בראשי,
קוראת שוב בשמי,
מנסה לגרש את האפילה.
|
היירוגליפים של מוות חרוטים בעיניה,
ארס נחשים מרוח על שפתיה וכן בושם הריקבון מרחף מסביבה,
ברקים שוברים את השמיים ברעד למראה חיוכה.
|
הכאב שבליבה הוא כה נורא
עד אשר הוא חודר כמו פגיון חד וקר
|
תפתחו את המשקאות,
ותרימו את הכוסות גבוה לשמיים!
כי אנחנו כבר סיימנו את כל אשר חפצנו בו
|
כנפיים שחורות ומלאות ריקנות נמצאות בלבי
כנפיים הממריאות לעבר שמי הליל, לעבר שמש קרה...
...ומבקש אני להלחם למען אותן הכנפיים
כי נשמתי קשורה בהן.
|
הלילה קרב ובא,
ואני כאן חולם על כל מה שאני יכול.
|
כנפי המלאכים ששלחת לצוד אותי מנותצות לרגלי
הלפרקונים איבדו את מזלם וראשם תלוי לצידם
למה את חושבת שתוכלי לנצח אותי ?
|
אמרת לי להמתין לך במצפה
אך את לא הגעת
|
הנערה שלי,
תמיד, אפילו אם רק במיקרה,
תהיה הנערה שלי בליבי.
|
כדי לנקום
כמו על הגרדום
אני עשיתי זאת בקלות
|
העולם סוגר עליי מסביב, עוצר את מבטי,
רוצה להחניקק את נישמתי,
מנסה לפורר אותי מבפנים ומיבחוץ ומשאיר לי כאב חזק...
|
הרגתי את נשמתי
עקרתי את לבי הפועם מחזי
ועכשיו אני חסר רגשות
|
זוזי קדימה, זוזי מתוך האמונה,
מתוך האמונה שהרע מכל כבר נגמר
|
השמים בודדים הלילה,
והלבנה עומדת בודדה,
לבדה בשמלת מלמלה לבנה.
כואב הלב לראותה ככה.
|
שמיים נופלים
כוכבים בוכים
ועננים עצובים כי האלים שרים בינות הזמנים
|
השקט כה רועש כשאני פה לבד בלילה
עם מנגינה באוזניי
עם מנגינה בלבי
אני ממשיך בדרכי לבד
|
ורדים שחורים על קבר המלוכה!
ורדים שחורים על קבר מלאכים...
אך תמיד יפים יהיו הם בפריחתם האיומה
כי איש אינו יודע מהיכן באו, ואיש גם לא ידע... מה מטרתם
האמיתית.
|
זהו הגיהנום שלי ושלך, מעולם זה לא היה אחרת,
זהו הגיהנום שיצרנו יחדיו על סף ההיגיון ולכן זה כואב
היום אנחנו נפסיק לחיות אך הגיהנום לאחרי חיינו ימשיך להיות.
|
דמעות של כוכבים זולגות על לחיים חיוורות
וחוטי גורל נמתחים עד למעבר לכל גבול
אך עדיין הדם לא נשפך
|
חולמים עוד חלום על
דם ויגון,
לא יכולים לברוח מהאסון
|
חלומות שחורים עוטפים אותנו מסביב
גורמים לנו לצרוח מאימה עצומה ובלתי נשלטת,
עוטפים אותנו כצמחים מטפסים ושואבים את שמחתנו
אף על פי שאנחנו לא רוצים אותם
|
חמישה עמודים בניתי לך, אך את עדיין
לא מוכנה לשכוח ממני, את לא מוכנה לאבד
את עצמך לדעת.
|
שואג את שנאתי, שואג את אהבתי,
אך אין מי שישיב, כשאני יושב כאן לבדי,
יושב כאן לבדי ומקלל את עצמי
|
הרגליים רועדות כמו של הילד
שמעולם לא הייתי.
הקירות דוחקים בי לחזור,
המבנים דוחים אותי כמו גווייה משומרת.
|
גופי עייף, שריריי כואבים מהמאמץ ארוך השנים של התנגדות,
כבר אין לי כוח לחיות, ולא הכוח למות
|
אור הירח נשפך דרך החלון, טיפות אחרונות של טל
יורדות אל עבר האדמה, והצללים הולכים ומתקצרים,
עד אשר השמש תתחיל להכחידם.
|
כשהשמיים יפלו לארץ,
וכשבבהלה ואבדון כולם יאחזו,
אני אהיה כלוא בסערת רגשות,
|
בין טבעות שבתאי לחלומות מאדים,
אמתין לך ליד השלט שמראה את הדרך
חזרה לתל-אביב
|
העולם הולך וקטן, רגליי כבדות ממשקל החלומות
הקושרים אותי לעבר אשר מעולם לא היה שייך לי,
וסיוטיי בגדו בי והשאירו אותי מאחור
כי האור שאני נושא בנשמתי צורב את נפשם.
|
אוחז בסורגיי נישמתך, קורא לך לחזור אליי,
אך את מסתתרת באפילה,
מקופלת בדממה, לא רוצה לחוש בעוד כאב.
|
לא רוצה עוד להביט דרך הערפל הזה שלך,
לא רוצה לראות אותך מבעד למחסומים של זמן וכאב,
אך רוצה להכיר בכך שאת לעולם לא תהיי כאן ולא משנה כיצד ארגיש.
|
עם חיוך שבור על פניך את מנסה להסתיר
את כל זה ואף יותר
|
כשהשמיים מתחילים להכחיל ואני פוקח את עיני,
כשהציפורים שרות ברינה, והעלים ניסחפים ברוח הקלילה,
מחשבות זועמות עולות בראשי.
|
למה לחזור על כל שהיה,
מתחת לשמים מביטים על העיניים ומצפים לתשובה,
אך הכל חוזר חלילה
|
אנשים מהלכים ברחוב בדכאון,
זועקים ביגון על כל מה שאבד להם,
ומרגישים שאותם החיים רימו,
למה הם אינם שואלים את עצמם: למה זה לא משתנה?
|
חצים שרים בשמי הליל,
זוממים להביא אותך אל מעמקי האדמה,
להביא אותך אל שאול תחתיות
|
חלומותייך נעלמים אחד אחר השני
תחת רגלי האנשים שאת כה אהבת לפני זמן כה מועט,
אך את אינך מאמינה שזהו הסוף.
|
שקרים שזורים במילותייך,
חלומות שזורים למבטך הנאיבי, תמימה כמוני.
תמים כמוך, אני עדיין מחכה לך שתשובי,
שתשובי אליי מהאפילה שלתוכה נפלת...
|
למה את ממשיכה ככה,
משקר אל שקר, מחלום אל חלום,
אינך עוצרת לרגע לתת לנו לנשום
|
עינייך הכחולות כשמיים משמחות את לבי
|
שיגעון רוכן מעל גופתי המדממת, מנסה להחזרני
שפיות אהובתו בוכה עליי
והיגיון כבר מכין את קברי
|
מלאך שחור, אל תבכה
לילות ארוכים לפנינו ואתה אינך לבד.
מלאך שחור אל תבכה, כוכבי הליל זולגים מעינך,
זוהרים כגחליליות וזולגים על לחייך.
|
(וזהו הגיהינום שלי שפתחתם הלילה ולכן לא אתן לכם לחמוק
מעונש!)
את המלאכים שלכם אנ אהרוג הלילה!
(אל תצפו לשום רחמים עוד ממני כלפיכם)
רק כדי שבבוקר אוכל להרוג את אליכם הבלתי מנוצחים!
|
מלאכים לא יודעים עוד כיצד לשיר שיר ערס קט,
מלאכיות אינן זוכרות עוד כיצד נראים השמיים שמעל גן-עדן,
אלו החטאים הקטנים שאיש מהם אינו זוכר.
|
כל-כך הרבה הם סבלו בשמך,
כל-כך הרבה הם אבדו כשאת נטשת אותם בצידי הדרך,
והכל למען עוצמתך האישית...
|
מלאכית שחורה, אנא אל תבכי,
הצער והכאב שלך הם כה נוראיים אך אנא ממך, הפסיקי לבכות,
העולם רועד תחת רגלינו בעודך בוכה,
ונוצותייך נושרות מכנפייך ופוצעות את נפשותינו.
|
אך אני עדיין לא מוכן לוותר,
ממשיך לצלוע תחת לחץ שתיקתי אל עבר העתיד.
|
כאן זה המקום הקטן, כאן זהו סוף
העולם, בתוך באר-שבע קיימת נשמתי,
בתוך העיר הקטנה שלנו קיימים הזכרונות
שלעולם לא אשכח, שלעד אנסה לשכוח.
|
הם מנסים להשתמש בעיניי כמראות לסבלם,
כמראות לפניהם המצולקות ולגופם המרוטש,
אך אין הם יכולים ליראות עוד את עיניי כי שלהם חסרות.
|
אל תשקרי לי, אל תאמרי לי שזה הסוף,
ואל תגידי שהזכרונות שלי שקריים הם,
כי את זו שרימית אותי מההתחלה.
|
מתגעגע למגע ידך האוחזת בידי,
לריח המטריף של שיערך,
ולחיוך השובע של שפתייך...
(בישבילך, בטח לא תזהי שזה בישבילך כשתיקראי את זה אבל זה לא
כל-כך חשוב כי כל מה שאני רוצה זה.. שיום לך חיים ניפלאים,
ממני מטורף מס' 25)
|
האם עצרת לרגע לחשוב כמה זמן הן כבר זולגות
חלומות זולגים בתוך דמעותייך
אך אין אפילו בשמיים כל-כך הרבה כוכבים.
|
נערה חומת עיניים את לבי שבתה
|
סיוטים פורחים בתוך הצללים וריחם כה מדהים!
|
האם אסור לי לשאת מגן של יגון כנגד מבטך החוקר
כנגד רצונך לחקור את נשמתי מבעד לעיניי הדומעות
כי אני רוצה להרחיקך מפני חיי ההולכים ומתקצרים.
|
עומדת בערפל,
שרה עוד שיר הלל לעצמך,
ומתעלמת מכל השדים שמחכים לך
|
עכשיו אני חוזר להלחם בך שוב,
אחרי כל-כך הרבה זמן שנכנעתי למרותך ולגחמות ליבך,
הגיע הזמן שאצא מלהבות הגיהנום,
הגיהנום הקטן שאת יצרת לי!
|
על מזבח הרצון אני עומד,
כשמישאלה אחת עומדת בליבי ואינה מוכנה ליגווע
|
...צונח במהירות דרך כל כאבך וזכרונותיי,
צונח כאילו אין שום מחר גם הלילה!
למה איני יכול לצנוח דרך נהר הדמעות שלך,
לחתוך לעד את הכאב שזורם מעינייך...
|
בראש הגבעה הלבנה והטהורה שלנו
את יושבת מתחת לאותו עץ דובדבן שאהבנו כל-כך,
ומנסה להביט דרך הערפל, לראות האם אני עדיין שם,
האם אני עדיין עומד בתוך העולם הקטן שלי.
|
וחסה עצבנית
קצצה את שולמית
עם ראש מחודד של ארון
|
רוחות סערה שקטות במפרשינו וגלי חלום מרחיקים אותנו מהיבשה,
אנחנו צוחקים כשמוקיון הספינה אומר לנו להביט לשמיים הכחולים
כי אנחנו יודעים שהם שחורים
|
שדות של פרחים נוסטלגיים פורחים בחצר בית הספר הישן,
צחוק תינוקות מהדהד בעמקי נשמתי
|
צעד אחר צעד מנסים אנו להתרחק מהאור,
עצמי מקלל את השמיים שנותרים ריקים מעננים,
ריקים הם מרגש וכאב.
|
נמאס כבר לדבר,
נמאס לנו להרצות לכם
כנגד מלחמות, סמים, ושנאה.
|
פרחים במרום, והכוכבים פורחים בדרום
|
רומיאו וג'ולייט, זוג אוהבים טרגי
מול שתי משפחות לא יכלו
|
תירי בי
תדקרי אותי!
תעלי אותי באוב וזרקי אותי לתהום
אך רק אל תאמרי
|
רוצה עוד פעם
להרגיש חיבה רכה
ומתוקה
|
דמעות זולגות מעיניים אדומות, לב פועם בדממה כואבת, והבטחה
נשברת על סף השמחה.
|
איי שם שדונים מתרוצצים להם בין עצי דובדבן פורחים ומשחקים
בינם לבין הפיות שעפות להן,חופשיים מכל דאגה וכאב.בהם מביטות
נימפות היער בשמחה,וצוחקות על כל שדון שגם מנסה לעוף לאוויר
כאילו הוא פיה בפני עצמו.
|
מביט בך עכשיו, כשאור הירח מאיר את פניך
איך שאת שוכבת במיטתי
ישנה ברוגע אחרי לילה סוער
|
שלום ומלחמה הובטחו לנו שנינו
תחת שמי הגשם התכולים של הכנרת,
שלום ובטחה הובטחו לנו תחת שמי
הזהב של נירים.
|
שעון של חול מתהפך
וסובב סביב החלומות שלנו,
בתוכו כוכבים נופלים בשורה
נופלים אחד, אחד, בערימה חסרת צורה
|
חלומות רצים אל מול עינייך,
ואתה מרחיק אותם, אך אתה כאן,
רחוק מאוד מהחלומות שלך, מהגורל שלך
|
תני לי לבכות אל תוך עינייך
את כל הצער והיגון שאספתי כי איני יכול לשאת אותם עוד,
הם כבר כבדים מידי בשבילי לשאת אותם בתוך לבי.
|
העולם אינו נישאר לבד,
אך אותי הוא משאיר בגפי מול כולם...
|
אמרו לי אנשים להתפלל
תפילה קטנה ולא מזיקה, בקשה
רק על מנת להבין את המאמינים,
תפילה קטנה ולא מזיקה, בכלל.
|
אם את רוצה להראות לי אמת
תראי לי קודם כאב...
|
אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם"הנה עוד אחד שיתחיל לומר
שטויות"
אך עם זאת אני מפציר בכם ליקרוא את מה שנרשם פה
מה יש לכם כבר להפסיד? יותר שפיות?
בכך שאתם כאן זה כבר מוכיח לכם כמה שפויים אתם,
אז אנא מכם קיראו... אם לא מתחשק אז מסקרנות.
|
איך אני יכול להתנצל בפנייך כשכל הזמן הזה היינו זרים?
|
ולמה לא נבכה הלילה... אפילו כשהמשקה מדבר מגרוננו. בואו נבכה
הלילה כדי להוכיח לכולם שגם גברים הם בסך הכול יצורים בעלי רגש
נוריד ראשנו בעצבות מלאה
|
אני מודה בכך שהיה לי אל, אפילו אם מעולם לא הסכמתי לומר זאת,
ומעולם לא הסכמתי לקבל זאת על עצמי, אבל הנה אני מודה בכך שהיה
לי אל.
הכי מצחיק הוא זה שהייתי צריך ללמוד לקבל על עצמי עולמות אחרים
בעזרת ילדות דמיונית ולימוד (חלקי) של שפה חדשה.
|
את כל הזמן מצפה שישארו אתך, את כל הזמן מצפה שאני אשאר לצידך.
אך למה אינך מבינה שזה לעולם לא יהיה כך? הגיע הזמן שלי
להמשיך, ולעזאזל עם שאריות הלבלב השבור, או המצפון שתלה את
עצמו על העץ הגבוה ביותר שיכל למצוא, אני צריך להרוג אותך,
אבל...
|
-היגיון-
"הכל יחסי". ניראה לי שזה כבר אומר את הכל, לא חושבים כך.?
|
אני יודע שאיך שאני כותב זה בלאגן שלם שקשה להבינו, אבל אנעל
דינו! אם אנשים מבינים תרגום של שנות החמישים לכתביו של סוקרטס
אז הם יכולים להבין משהו שמישהו כותב בעודו חושב, נכון?
|
היא תמיד אהבה לספר לי מה היו חלומותיה, אך מעולם היא לא ספרה
לי מה היו הסיוטים שלה. ולכן, כשהיום אני נזכר בכל אני שואל
אותה "למה לא יכולת להביא לי את הכאב?"
ושומע את קולה עונה לי, מהדהד אי שם ונישא על הרוח לעברי "כי
אתה תמיד היית נאמן לי"
|
ממשיך להניע את הזרוע קדימה ולתוך המים, בדיוק כמו שלימדו אותי
במשך שנים לעשות, יד אחרי יד הן נכנסות ויוצאות, הקצב אותו
הדבר. וכל פעם כשאני מנסה לנשום אני שומע את הרעש הקצוב של
החתירה במים אשר אינו משתנה לרגע כמו צורת תנועות הגוף שלי.
|
כולכם בטח מכירים את ההרגשה הזאתי של: רוצים לירשום משו ולשחרר
את הכל הכל החוצה ביצרית אומנות חדשה בין אם זה בשירה או בכל
צורה אחרת אשר מוכרת לנו. אך חסרה לנו האפשרות לכתוב אותה. יש
את הזמן לכתוב יש לנו את המילים, אך שום דבר לא רוצה לצאת
|
הרצונות האמיתיים, הדמעות הכפולות שזולגות לעבר הריצפה.
החלומות שמשתנים לחרטות בעינף של רגע כשמגלים דברים נוספים,
אולי זו המשמעות האמיתית של לנסות להלחם בעצמנו ובעולם,
ואולי זו המשמעות האמיתית שלי לומר "מעל לכל אני בנאדם!"
|
הבטתם אי פעם במשהו בלי להיות בטוחים האם כדאי להמתין עוד קצת
או לגשת אל אותו הדבר ולנסות לאחוז אותו ביד חזקה, אבל ברכות
כדי שלא יברח? אני תמיד שואל את עצמי את אותה שאלה: "האם כדאי
עכשיו? או לתת לזה זמן להתבשל?". חכמים גדולים שהיו לפני נתנו
כל כך הרבה עצות
|
החיים הם תפנית אחת גדולה, מהרגע שנולדים ועד הרגע שמתים. איש
אינו יכול לנבא גורל, אך אם זאת הם רוצים לדעת מה צופן להם
העתיד, כמובן שזה בלתי אפשרי אך זה לא העניין, חייבים לקבל
מידע איזשהו, ולהתייחס אליו כאל האמת היחידה. אך זה לא הנושא
שלנו כרגע.
|
מה אני כבר יכול לומר שעדיין לא אמרתי לך?
מה אני כבר יכול לייעץ לך שלא יעצתי בעבר?
"אם תבקרי בגן עדן אי פעם, שלחי לי גלויה, שאזכור איך את
נראית"... לא, זה לא נשמע טוב בכלל.
|
שלח אותי מתוך צער מלאכיי, שלח אותי מעל אדמת אבותיי. דמעות
רבות מדי זלגו מעיניי, דמעות רבות מדי חדרו אל תוך לבי!
|
רגע שוטף רגע במהירויות מסחררות, העולם מתערבל בחלומות
וסיוטים. אנשים כה רבים ראיתי כבר מתים, אף כי הם הולכים
ומדברים. שלדים מכסים את הרחובות, ואף הם מתכסים בצמחיה עבותה
אשר אין מי שיקצץ ויטפח אותה.
|
אלוהך אינו קיים
שפיותך כבר עזבה
ובעודך קורא זאת אמונתך מיתערערת
|
אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת.
כשהכל נראה יותר מדי והמוח שלכם עמוס במחשבות ואתם רוצים
להתפרץ החוצה בזעם רב ו... טוב, להחריב הכל.
|
הביטו מסביב ואמרו לעצמכם
"זה נכון"
אחר כך תביטו לתוך עצמכם ואימרו בעצב
"ואולי זה לא נכון"
|
-אפילה מסביב, לא רואה כלום מעבר ל-5 מטר. יושב ליד שולחן
עבודה מעץ. ממתין לראות מה יצוץ מהאפילה.-
|
לא יכולתי לעצור מהזעם לבעבע מתחת לנפשי, לא יכולתי למנוע
מעצמי מלכעוס על לירנה שהיא כל הזמן חייבת לתמרן אותי כדי לקבל
את מבוקשה.
|
רעש האנחות הנשמע בוקע ממעמקי גרונה אמר לי איך היא נהנית ממה
שאני עשיתי לה באותו רגע. עיניה האפורות סגורות, שפתיה מתעקמות
בתענוג משולב בפנטזיה אישית משלה שהיא מסתירה ממני.
|
"אדוני הלורד..." שמעתי קול קורא לי מתוך חשכת המחשבה שלי,
"אדוני הלורד בבקשה תתעורר..."
פקחתי את עיניי והרגשתי את הבחילה האיומה המנסה לפרוץ החוצה אל
אוויר העולם, כמובן שכאב הראש האיום ונורא פעם בתוך הגולגולת
שלי.
|
רק בשביל למתוח את זה קצת זמן לירנה שתקה ולא דיברה כלל, כך גם
האישה בגלימה. ואז האישה בגלימה התקדמה לעברי צעד, וכמו קיבלה
סימן ממישהו, היא החלה להוריד את הכיסוי מעל לראש. התחלתי לקלל
לפחות חמישה אלים ממי שהכרתי על ההומור המעוות שלהם.
|
"עיניים בוערות בחשכה
מראות היכן פחדינו מסתתרים
אך אלו הפחדים הטובים מכולם."
|
"אתה חזרת לבקר אותי?" ילדה בשמלה לבנה נעמדה ממולי
|
One goddess, one death, one light appone the sky, she`s
never gonna let you go.
|
"עוד חמש עשר לילות עד הירח המלא"
"אני מופתע מיכך שעדיין לא שלחו ערפדים אחרייך" השבתי לה בזעם
"אני עוד אחשוב שאתה שונא אותי"
"איך אשנא בחורה חמודה שכמותך?"
|
רעש התרנגולות ואור עז העיר אותי,
וכאב הראש הזכיר לי מה שלא הייתי צריך לעשות בלילה הקודם
קמתי בחוסר חשק ועם הרגשה נוראית בבטן,
|
"אחרי הכל מה אני יכולתי לעשות, להגיד להם שאני מצטער אבל אני
לא יכול להלחם?" שאלתי אותו בזעם
אדרמון השיב לי במבט של יודע כל וחיוך שאומר 'אמרתי לך'
|
כשהסתובבתי הופתעתי לחלוטין לראות אותה עומדת כה קרוב אליי...
בלי להספיק לומר מילה היא החטיפה לי סטירה חזקה על הלחי הימינה
והתרחקה ממני.
|
מעולם לא הבנתי את הקטע הזה עם נבואות
למה צריך את כל הנביאים האלה שאומרים לך מה יהיה
זה הורס לי את כל הכיף בכך שאומרים לי מה לבטח יקרה
|
מה אתם רוצים ממני?
עשיתי את כל המצוות שדרשתם ממני לעשות!
עשיתי את כל מה שאמרתם לי שהאל ציווה עליי לעשות! אז למה..
למה? איבדתי את ילדי יחידי ואשתי באותה המכה?
|
למה לכל הרוחות אתם לא יוצאים לי מהראש?
מה בסך הכול רציתי שיהיה?!
רציתי לראות את החלום שכולם משתתפים בו, אבל זה סיוט!
|
מה אוזניי שומעות בימים אלו? איך יתכן שאדם את אדם רודף על
המטבע הקטן שכבר חסר לו? איך יתכן שכך העולם סובב לו, והאדם
עדיין עסוק בלרוץ במקומו ובלחפש לעצמו דרך להרוס אותו? האין
כולנו בני אותו עם?
|
תהיי אהובתי, תהיי שנאתי,
תהיי החלום שלי בהקיץ,
שלעולם לא מתפוגג
עם אור השחר.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
יום אחד כל
הצמחונים ירוצו
בעדרים חופשיים
באחו, רועים ללא
דאגות...
ואז נצוד אותם
בכמויות, אבל לא
בשביל לאכול, רק
בשביל הספורט!
מה אנחנו
ברברים?
המטיף אמר ויעשב |
|
omantur.jpg)
omantur286381.png)
