|
היא לא מעכשיו ולא מכאן. המכשפה הויקטוריאנית אדומת
התלתלים הוצאה מהקשרה בכוח התערבות האלים, ובלית
ברירה החליפה את עפרון העופרת הרך (מינימום 0.7 עדיף
0.9) במקלדת ובצג, ואת הכתיבה התמה בצרורות חלקיקים
קיברנטיים. היא מדברת "דיבורים אל הראי", כואבת את
"הרגעים הצפופים" של אהובתה/מולדתה, שרה "מילים של
גוף" בשפת אמה (עברית) ובשפת אביה (אנגלית) לתלמידו
הנאמן של ווילי הגדול מכולם, ומנהלת "שיחות עם
אחרים" - כמו ח'ליל גיבראן הנביא שלה, ברכט הגולה,
רביקוביץ' שבחרה למות באמצע הדרך, ועוד.
לפי הגדרתה היא "צפורת חורף בדרום חלומותיה".
A wish
Is for a falling star
|
From a cage of pure gold
No one wishes to bail
|
Don't wrap
Nor shove me
Into any drawer
Don't lend
Nor send away
|
Blow tiny rings of white warmth
Into each other's eyes.
|
I need no redemption
Asking for none
My scented blossoming
Is nothing but
A jam of memories
|
To the welcoming gates
Of enchanted fairs,
Ovid's shrines
Of ancient art
|
I love ME
As reflected from your skin
Your sweet talk
And troubled blood
|
Leaving imprints
Of sorrow
Forsaken shores
Of golden sand
At dawns
|
Yet thanks for small favors is all we say
For the words, a poem, even a smile, if I may
|
אור עיניים ירוקות או אפורות
לפי מצב העונג או הכעס,
ושדיים מלוא החופן, רכות בטרם
וחצופות פטמה במרום הלהט.
|
אעצור נשימתי
משננת אותך
אל תוכי.
When sweet
I'd hold my breath
Memorizing it
|
החסר
שוכח
שעד אתמול
היינו מחר
|
ותוכי ממשיך לזמן
פיסות להט
מבטיחות שובע
|
כאבי לילותיי הכהים
גולשים מתפארת צווארי
לאורך עורי החרד
אל עירום ירכי הבשומות
|
ליום שקט יש ערב מנומס
כמו תה אנגלי בספל חרסינה
פרוסות של מורגלות בדבש
וריח בטחון מוכר על המגש
|
עכשיו, כשאת כבר מתה,
אולי אקרא אותך
בלי משוא פנים ירוק,
ונוכל לדבר כמו גדולות.
|
אל תבקש ממני לאהוב
תמונה לא מתבגרת
אני לא הן.
|
חורף אמיתי עכשיו, אני לך כותבת,
נעים לחיך, בדיוק כמו שאני אוהבת.
|
נשקר עד סומק
נרחם עד עומק
|
אל תוך
מתוך
בתוך
חיבור האש
הרטובה
|
ריבוע מוצק,
גזע
מגולף צלקות אבדן;
תוכו שיר פשוט
ירוק, עמוק ומבושם,
שמן זית?
|
אומרים,
שומעים?
רק האוויר מתווך.
|
מילות החלב נשרו מכבר,
אחריהן,
בכאב גדול,
הצמחנו
מילות בינה.
|
ואם נבו
עדי מנגד
אבוא בעיניים כהות מזוקן
הגדולים חטאי מסע הימים
עדי כשלון הרחמים?
|
ואנחנו הרי מתים למפרע
אז למה לדאוג
|
ובלבד שלא יבוא השקט
להגביר את צליל הזיכרונות.
נחכה לעונה הבאה,
תמיד,
שתבוא לנחם את הספקות.
|
כוון את מחוג הסבלנות
לשעת שובי
|
כמו עלה נופר
צפה
בכוס גבוהה מאוד
|
רק כשאנחנו שותקים
(עד שתדע שהגיע זמנך)
אין עוגיות כעס
על מגש יומנו
|
הצעה פרגמאטית לכל עבדי העיפרון, העט והמקלדת (לשני המינים
כאחד, כמובן).
|
|
|
