|
פיהם נשא שפה זרה,
בשרם דיבר שפתנו
|
אני חיה רק פעם אחת,
אבל אוהבת פעמיים
לפחות
|
כמו אנדרוגינוס,
לא זקוקה לאיש
|
אני חולפת על פניו
כמו שחלפו העננים
על פני שמיים מרומים
|
לפעמים אין יפה ממנה
במיוחד כשהיא מחייכת
את חצי החיוך הזה שלה
|
בלעתי כמו שברים של זכוכית,
קודם את הזכוכית
ואת הטעם בניפרד.
|
הלבנה המצולקת שהצתנו בערב
תשרוף את עצמה
עם אור בוקר ראשון
|
מחכה לסתיו,
כבר זמן רב לא ראיתי דבר
לתת עליו נפשי,
עיניי נטולות הספק
ראו בכל מובן מאליו.
|
המהות האידאלית בראי
לחשה לי
"התמסרות, נאמנות וטוהר"
|
כנידונה למוות
פקחתי את עיניי,
ולו רק למען יערף ראשי
|
והיה רעש עצום
ושקט בלתי נסלח
והיית אתה
|
לדמעות אין עוד טעם מלוח,
משובח,
והאוכל הופך לתזונה
|
אתם לימדתם אותי לשתוק
סללתם דרכי לפניי
|
כל העוברים ושבים ישלחו
זרועות מורעבות אל צלוחית מרוריך,
נשים תקנאנה,
גברים יחושו איום
|
אתה רוצה שאמות?
מוכנה למות.
גם אם אהיה האשה
האחרונה עליי אדמות.
|
עז וגאה
ניצב זקוף ברום נעוריו,
בנדיבות נדירה
מפזר הוא חסדיו
|
מרעילת הבארות,
מנהיגת החיידקים
|
תחת אפס משקלו של אלוהים
תחת נטל השנאה
|
את פרורי החמצן האחרונים
אחלוק איתך,
חצי נשימה לכל אחד,
אתה תישאר חייב לי,
תישאר לעד.
|
זה שעמל תחת שמש כפויית טובה,
זה שרצה לחיות לנצח, מת,
איתו גם הנצח שלו,
והשמש, השמש על תילה עומדת.
|
המילים שלך אכלו בי בכל פה,
כמו חיות כרסמניות,
שמתחת לפני האדמה מגיחות
מפעם לפעם.
|
כשפרעת את שערותי בכף ידך,
פרעת את החוב שהותרת,
כעת אתה רשאי למות כרצונך...
|
תגידי, הפעם הבאה
אצלי או אצלך?
|
אני טסה מהר
מותירה אי שם את נקודת המוצא,
מותירה שובל שקוף של עבר
|
דמעות כזב שלא יכלו להחלץ
חרש נמסות בגרוני,
אתה חורק בקול עייף...
|
אני פה
מעבר למישור השליו,
פה ים דומם ורועד,
מבוהל מהרוח
|
יש לי ווידוי,
מתתי כבר מספר פעמים
|
כשיאפסו מילותי
ארצה גזר דיני
בחישוק שפתיים
|
בין בשר וגידים יחפש
מנין חורקת הדממה
|
ניגמר לי המקום בריאות,
לינשום את האויר שאתה מוציא...
|
טומנת את ידי
באדמה צרובת שמש,
בין גרגירי הזהב
אולי אמצא עבר מתוק
|
אלוהים,
מעולם לא בקשתי דבר,
רק היום, כשהעורבים חגים סביב ראשי,
צועקים את מותי
|
קפה
סיגריה
מברשת שיניים
יד שנייה, שמורה היטב.
|
במיטה גדולה מידי,
בזרועות של גבר גדול מידי,
ושתיה חריפה מידי.
|
שוב אתה מביט בי
כמו זונה עצבנית על כביש מהיר
|
על הירח צרבת לי צלקות,
את השמש כיבית כמו שלהבת דקיקה...
|
בלילה, כשעיניך יסתגלו לאפלה,
לאט לאט יתחילו לבצבץ
כל אלו שלפני כן החושך בלע
|
רגליי שנשאו אותי
איבדו לי את הצפון,
עייפת דרך,
בשביל הלא-נכון.
מחפשת שייכותי,
מוצאת את גלותי.
|
את הקמטים על מצחה
הרוויחה ביושר,
קמטים לא נמכרים בזול.
|
אתה, שאת גופי פילשת,
שהאדמת בשרי בלשונך
|
לכל שערה הייתה נוכחות,
כמעט ריח אמוציונלי?
היינו שניים,
לפעמים אחת,
לפעמים היו שם הרבה אנשים.
|
בשם עשרות הבתולות
מאות המסמרים,
בשם אלפית אותה שניה
אין ספור הרוגים,
בשם התוהו הזה
|
שוכבת על מיטתי,
חלולת ראש ופרוצת רגלים
|
חולמת שכולה אני,
מנסה למלא תהום ליבי
בצל תוכה,
בזיכרונות.
|
תודה לכולם, אני גאה ונרגשת ממעמד נכבד זה, סוף דרכי.
|
|
|
משפט אחרון לפני
המוות: "זה
עכשיו או לעולם
לא" |
|
