|
נולדתי על גבול שכ' התקווה, אני חיה בפתח תקווה עם
שני ילדי.
תקווה היא מילה משמעותית בסיפור החיים שלי.
למדתי היסטוריה באונ' תל אביב וחינוך מיוחד בסמינר
הקיבוצים. אני מלמדת ומנחה אוכלוסיות מוחלשות.
כותבת שירה מגיל שבע, מפרסמת שירה פוליטית חברתית
בכתבי עת:
"קשת החדשה", "מטעם", "משיב הרוח", "מעין", "עמדה",
"הכיוון מזרח", "אתגר", "הליקון", "עיתון 77" ועוד.
באנתולוגיות: "אדומה", "לאחותי, כתיבה פמיניסטית"
ועוד. שירי התפרסמו ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב".
על ערב השירה החברתית שארגנתי נכתב ב"הארץ" וניתן
לקרוא בלינקים המצורפים מצד שמאל.
ספר שירי הראשון, "זו אני מדברת", יצא בימים אלה
בהוצאת "בבל" ובתמיכת קרן "קסת".
את היית כל כך קטנה
כשחיפשתי אותך בבית החולים,
חשבתי שהגעתי לחדר ריק
כשמצאתי בין הסדינים
ראש לבן בקושי מציץ
|
אלוהי המזכירות אוהב אותן עוטות
את פני המזכירה מול המראה
טופפות עם שחרית לעבר תחנת הנסיעות העירונית
|
אני יודית, נכדתו של רבי יודה
ששט על געגועיו בספינה מאיסטנבול
למות בצריף בו נולדתי,
בין מחיצות של כלום
|
ויום אחד נבט בתוכי דובדבן וידעתי
שאין לו חיים אתי בדירות לא
דירות מרוקנות מעבר שגוהץ ונמחק
|
הפרטים היומיומיים מטשטשים את התמונה
ועליה להשגיח כשהיא מהלכת על גשר
לפניה נפרשים אינסוף גשרים
|
זו אני מענה אנושי מדברת אלייך
עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע
אנחנו כאן, אמה לאמה מתחת לאדמה
|
זין על השירה זין,
להתפשט
לרדד עור
נייר לאור נר
לשקף באור קר
עליבות.
|
לא הייתה לי ברירה אתה מבין
אישה בת ארבעים וארבע השחור של האיפור נמרח בחריצים
המייק-אפ כבר לא מכסה על הקמטים
לא הייתה לי ברירה עמדו שם כמה ליצנים הם שתקו
|
נפשה יוצאת ל...
ניתן לומר בוודאות שעליה
למצוא לעצמה מעט מ...
|
זוכרת איך טווינו חלומות
בשולי שכונה שקוראים לה 'התקווה'
שני דרורים מפטפטים מצחקקים
משוטטים בחצרות מוזנחות
|
בשיר הזה אין רוך
למרות שיצאתי במסע ארוך
לנגוס גוייבות רוך
בערב הלום סתיו,
|
|
מי אמר אני ולא
קיבל?
גרפומן הסלוגנים
בתקופת מכירת
הארטיקים |
|