היה היה מגרש.
ובמגרש הזה חי לו חסרבית, אז ברור שהמגרש הזה היה כזה... מעפן.
מוזנח.
אבל היו למגרש הזה ימים יותר טובים, כשכל הניגרים של השכונה
היו עושים שם משחקים וכולם היו מסתכלים עליהם, אבל באיזה שהוא
שלב זה הפסיק.
ביקש, דיבר, בכה, חיבק, זה לא עזר.
בכיתי, התנשפתי, החזקתי, זה לא עזר.
לקחו אותו, לקחו אותו רחוק ממני.
צעקתי, הם הסתכלו עלי במבט, מבט קר ללא הבעה, הרגשתי כ"כ
קטנה.
ישבתי בפינה, לבד, חושבת עליו, מפוחדת.
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
