|
נולד ב1994, בעיר הקודש. לומד בחטיבת ביניים ותיכון
אוניברסיטאית, וחיי את חייו בהנאה המקסימלית.
נוטה לדבר הרבה וגבוה, כדי לפצות על כך שבעצם הוא
שתקן נמוך.
"שלום", אמרתי לקופאית החייכנית שעמדה בקופה, נראיתה בלתי
מרוצה להפליא מהפרעתי הגסה כל כך לרומן שניהלה בטלפון. "אפשר
לעזור?" היא שאלה, מיד אחרי שלחשה כמה מילים בטלפון וסגרה אותו
בשקט. "כן... הייתי רוצה בבקשה איש".
|
"ואלוהים, שכולו היה משוכנע שהוא באיזו אקסטזה ריגשית ועוד עם
היוונית הכוסית הזאת, מה שמה,
אפרודיטה, ופתאום הכל מתרסק לו ישר בפנים."
|
הארולד לא היה גבוה במיוחד, מכופף, עייף, וזיפיו כבר איימו
ללבוש צורה של זקן קטן ודהוי שלא הלם את הארולד אפילו במעט.
באופן כללי, חזותו של הארולד הייתה עלובה ביותר.
הארולד עבד בתור מכה-סדן.
כל האנשים חסרי הכישרון המיוחד, היו נשלחים להפוך למכי-סדן.
|
יום עבות לו ביער אפל,
במזרחה של ארץ חומה.
בין עצים ניתן להבחין היה,
בפרחים, המחפשים את מלכם
|
שחר מעל גדעון
וירח אדום אל מולי
|
ואם אין הירח זורח, אין זו שעת לילה מאוחרת,
ועל כן אין שום חשש שתטרוף אותך איזו מכשפה.
|
טק, טק, טיק, טק, טוק, טק.
רעש. תזוזה. ככה זה, במפעל.
כל הזמן זזים. ופס היצור זז קדימה, וקדימה, וקדימה.
רץ ורץ, ועליו עוברות בובות עץ גדולות.
|
הכדור מרחף באוויר, באמצע החדר בדיוק, וממשיך לבעבע על גידיו
ועורקיו.
הכדור נשאר לרחף כך בחדר ימים.
לא הרבה, אבל בוודאי שלא מעט. לשם שינוי, לא ממוצע, אלא אמצע.
על כל יום, שעה, דקה ואף שנייה שהוא מרחף, נוסף עוד דם למחזור
הדם שלו.
|
להתלבט בין חתיכות הקרטון שמייצגות מים לבין אלו שמייצגות
שמים,
בין אלו הצהובות של השמש לאלו של ההילה שמעל ראש הדמות שמתחילה
אט-אט להיבנות מול העיניים שלך.
בסוף בסוף, אחרי שאתה גומר למלא את המסגרת במסגרת, ואת המסגרת
של המסגרת למסגר בעוד מסגרת...
|
|
|
אני לוזר?
יעקב פופק נתלה
באילנות גבוהים |
|
