|
רגליי הרפויות
מרחיקות
נדוד מחשבתי
|
אני שולח מבט לא זהיר אל עבר העולם
והמידע שחוזר אל רוחי
מבשר על עיוות וכיעור,
אני מתבונן בי עצמי
|
אני חושב, שלא היה לי הצורך בפיזומה של איזו תפילה חרישית
אל איזו ישות מוגדרת; מאז ומתמיד חשתי בטרנסצנדנטלי שבקיום -
אם כי לא דובר באלוהים, או בכל סברה אנושית אחרת...
דובר באינסוף שחוויתי בעיקר ביצירה, במקום הזה בהוויה
|
דרדרי מחשבה
מטלטלים מרוחות ישימון
התודעה הבצורה,
|
אדישות נוראה
הסירה גווני מילותיי
בעל כורחי התגוון בי ציבעה
האטום
|
בהתרפקות נדדתי
אל חלומות נושנים
בצלילותם ציירתי דמותך,
הגיתי בך דברי רגשות,
|
מתי אחדל לשיר את הקץ
במילות היגון -
הקוסם ללבבות בודדים,
|
שדרי עינייך
התמוהות,
במבט מזרה אימה
כנדמה שהרוח תבחין,
|
קשתות זהובות
רושפות בענבר כאן
בין המיית הרגעים
|
חולשה כותבת מילות מחשבה
עת שאני הוגה ברוח,
מבעד לעוצמה
לא ראיתי פניך אלוהים.
|
גם אני
נוטה לעתים
למלא ריאותיי
ולעשות בהן
מפרש לדמיון
|
תובנות איומות,
בלהות,
רודפות
את שנתי הרפה
|
מי בנה עייפות בעיניך ילד.
את ליבך טבל בשקט.
מי הצל נשמתך בקיום מקורה.
|
בעולמי
שיצרתי לי
ניגרים מים חלולים
|
היאך זה הדבר
שאין בי רגש
והמיית לבי
כמוה כחרש.
|
באפיסת כוחות אכתוב שירי אהבה
לרקיע בוגדני
ואולי לסתם אדמה אילמת,
|
מנין יבוא זה העזר
עזרי שעטה היעלם
בדמות עברי אני סבר
בדמות ההווה אני שם.
|
הלא כותלי טירתי
בהבנתי את עצמי
הם רק המקום
בו חי אני?
|
כי גם אחרי
שאנסוק
כמכשף של מילים
ברקיעי הביטוי -
|
היו ימים
הייתי מתמכר לעוצמות שלי,
לחידוד הרגשות על ידי מיקוד הקשב,
לטעם יגון מפורק על לשון חוויה
|
אנו בודדים מדי
מכדי להניח שאנחנו בודדים
|
שתק לב שנשבר לו,
אוויר הרים
הסריח לשכרה,
ביקשה להיקבר האדמה,
|
אנו מנסים
לכלוא את המסתורין
בכדי להרגיש חופשיים,
|
בכדי ששיר יהווה לי חוסם עורקים,
יותר מאשר ממחטה עלובה,
עליי לדייק
|
דמעה עורגת לנזול
ולצרוב על העור
עד זוב דם הנפש.
|
כשמילים התהוו להגייה מרירה
נסקתי חרף הבנה,
נעו בי רוחות של סתיו
שורקות את אימת העצים,
|
עתה,
התקשה ספק
שעווה הניגר
לאורך
זיכרונות דעוכי שלהבת
|
ניגוני האדמה
הזכה
כמו מבקשים
בידיעת נצח
|
הרדיו משיר
בי מאווים,
ריחך מעורר
בי חושים, רדומים.
|
מעשייך עדיין מחללים את הקודש של
הוויית החיבוק העירום
|
מיהו שפוסע לקראתי טרם הגעתי,
ומה לי העבר לרגליי שלא הנחתי
|
כתיבתי כמו טופחת
על גב נפשי באומרה
לה: הקיאי הכול !
|
כשצינה חוצה נהרות
אליי, גדושה בסיפורי גלים
צוחקת בכייה לשמע,
והאוויר המרוסן פוצה פיו
בכאביו הנערמים בעונות,
|
חיים הם כרוניקה של הכרח,
סיפור של אבסורד
ואיך אדם משייט בהם.
|
התירי
כבלי
הגנתך,
הותירי
לי
לצלול
אל
תוכך,
|
מכוניות סואנות עוברות לידי
בכבישים כועסים
ברמזורים מתחלפים לירוק תפל מאדום חיוור
ואני במדרכה צופה
|
יש שאומרים כי ילדים עשויים להיות אכזריים,
אני אומר שבמקרה הכי גרוע ילדים נלחמים במקלות ואבנים
בעוד מבוגרים יורים בצרורות בנשק אמיתי
מסבים הרס שלא ניתן להשיב
|
הייתי כסוך בגבע
מכאוב אורג לשל,
חורז אימה במילותיי,
וצינה תעתעה במאוויי הקיציים...
|
לב טוב
רצון
עיקרו
לאהוב
עולם
ללא סייגים
מבלי פחדים.
|
התוכל לחייך למרות ואף על פי,
לחוות הפליאה:
על הממשי
|
להתעורר באשפוז
בחדר סגור
בתוך חדר סגור.
לצאת ולהלך במחלקה הסגורה
|
וכך ניצבתי
במערומיי
בלא נפש חיה
|
כטיפה אחרונה
תדלוף
אחרית דעתי
|
יש משהו מחליא באהבה של זוגיות, בכל הציד הזה במסווה של
נינוחות ונחמדות.
לפעמים זה קשה להתנתק מהחוויה של העסקה, לפעמים זה קשה לקבל את
עצם היותה.
כשהידיים לוחצות מבין כל הערפל המתוק הסמיך, והעיניים שלי
רואות
|
ואני דמיינתי קינה
כשהאוויר השגור נישב
נשבים של "מה בכך",
|
אני חי
בינות השאיפה
לנשיפה,
בינות צליליה הכהים
|
מעינייך הבורקות
היו נשפכים
מונולוגים של עצבות,
|
הנני מתוכנת בשפת התנ"ך
כולי משקלים עבריים קדומים
|
חוטב אף אילני רגעים צעירים
ומבכה בלחש בעירתם;
|
בכל חיי
לא היו לי
חברים רבים בכלל;
את מילותיי חלקתי עם לבי.
|
ערגה באפור
מערטלת מבע
כמוס לובן,
עורגת
למורל העצב
|
תהא כניצן בישימון השומם
לקוצי תפיסתך - רחוק מחודם של דברים
|
ידע מזדמן נקרה בדרכי,
מפרסומת על גב האוטובוס
החיים נראים יפים...
|
אני לא ממהר לדבר.
אני מנסה להתבטא מהעומק.
אני אומר הרבה דברים.
וכולם מתוכי יוצאים כמו דם.
|
הלכתי ברחוב
כלכך הרבה אנשים פגשו עיניי
אצים אל שגרת יומם
ברצינות תהומית,
ו
|
רבות כתבתי אודותיי,
על כאבי,
המעטתי לתאר נסיקותיי,
נמהל האור עם היעדרו במחשבתי.
|
אדם בלוי,
תלוי כוו בקיר
המשמש שגרה,
הוצא החוטם מן הספר
והבט לתוכך.
|
ניתק הוא האדם
מממד הזמן,
כמו חלף בנשב
אל דום הרוחות,
והעולם לא מבכה היעדרו...
|
הייתי
מלקט באסיף
את פזוריי
לקציר בשנית,
|
ניגרה המהות
עד תום
מבין אצבעותיי
הגורפות
כל גרגר אבק וודאות
המתגלה לרמץ העבר.
|
רסיסים
של אור נוהר תושייה
|
שיר אשיר לך
מזמור להבים
בקולות
של אלפי צחוקים,
|
שגב עינייך
מבטל את אידאל היופי,
נפשך
כרישום אלוהי
|
להיות
כשלד ההומה
כגוף המתחדש
כרקמות חיות,
להיות
בתוך ומבעד
בזמן ובנצח
|
אינני ידיעה,
ואינני מחשבה;
|
קול שבירת הלב
בהתפכחו
כאלף תינוקות מיותמים
מתים מצמא
|
לבל יתואר,
סבלי השחור
במבע מילותיי
שכמו הגתה דמות כבויה למראה.
|
להשלמת קימורים בקיעורים
עת פי פזור לטעום
בפשטות מתקתקת,
|
|
|
לא לא בימה
שונה. אולי
אחרת?
הקופירייטר של
אלוהים מחלטר
בייעוץ לערן להב |
|
