|
 
.
At that moment he wept, and a single teardrop fell from his
eye - for at that moment, unbeknownst, somewhere in the
bowels of his soul, a bitter knowing had just formed.
Somewhere down there, he knew he had just lost...
|
...שגרמה לכם לשכוח לרגע ממדינות בעלות ברית שנתשו ואכזבו
אתכם, מאחרות שהשפילו ולעגו לשמכם, מהמצב שלעולם נשאר ונהיה
למציאות, לתחתית של החבית בה פעם הצלחתם לצוף ושעכשיו נראית
כמו הפיכחות שלאחר חלום שהולך ומתרחק, הולך ונשכח...
|
דמיינו לכם את פיסת הבשר, שכל מה שעשתה לעולם זה להתבשל
ולהתגאות במופגן בריחניותה, דמיינו את ההרגשה האומללה שלה
כשחומצות קיבתכם הקולקטיבית מתחילים להשחית את הבחוץ הפריך -
אך - עסיסי שלה, מתחילים לגזול ממנה כל טיפת טעם וערך תזונתי.
|
ולו רק הייתי רואה, לו רק הייתי יודע את ההבעה האחרונה שעברה
על פניה כשעזבה, אולי הייתי מסוגל להתחזק מספיק בכדיי להיפרד.
אולי אם הייתה בידי מהות, משמעות כלשהי, מסר אחרון ממנה שיסביר
למה או רק יגיד לי מה היה בה אז בסוף, אולי הייתה יותר שקטה שם
בתוכי.
|
וכך הוא ממשיך.
השמש ממעל, הרוח הקפואה, האוויר הצלול הזה של יום קיצי קפוא,
והוא הולך בשביל.
הוא עובר עיקול בדרך, ונתקל בבן אדם. בעודו מתקדם לעברו, האיש
מחייך ומושיט לעברו יד ללחיצה.
|
והשאלה שבעינייך, כל כך ברורה, כאילו חרוטה ומדממת במצחך
הצחור, המושלם, האבוד, מפחידה אותי עד מוות - או שלא השאלה היא
מה שמפחיד, אלא התשובה שבלבי.
|
לא אחר כך.
לא איך הביצועים שלי.
לא שהיא לא אשתי.
לא שאני לא החבר שלה.
לא אם אני מסריח מהפה היום. כלום.
רק הנשיקה. לא תגידו צרפתית, אפילו.
|
הוא לקח את זה ותחב את זה לכיס הפנימי. הוא הנהן תודה, ויצא
אחורה אל הגשם, סוגר חזק את המעיל. הוא הותיר מאחוריו את האיש
הריק, והאמין הפעם - כמו תמיד - שזו הפעם האחרונה ודי.
אבל הפעם באמת.
|
וחלק ממני אומר זוכר, איך היית צוחק פעם על אנשים שנראים כמוך
עכשיו? איך היית אומר שהם עיוורים, ויום אחד יקרה להם משהו והם
יראו. ואוי ואבוי להם כשזה יקרה.
אוי ואבוי.
|
הרגשנו כמוכנים להתחיל מחדש.
המים, הגלים האיטיים והעיקשים הללו, מגיעות לי כרגע לשוקיים.
מעלה מטה, באיטיות חלומית.
מאחורי גבם השמיים ממשיכים להתבהר.
|
הלכתי בעקבותיה אל גן עדן רקוב
שעיוור אותי לכל דבר אחר
וכשלא היינו יחד דעתי נטרפה
כשרק אני לרשותי ונשמתי לצידה
|
שחור לבן, כחול וכתמתם
האם שפוי או מסומם
המילים נשארות, אך משמעויות מתהפכות
למרות שזוכר, שכחתי את כולן
|
הצרימות שבמנגינות שלי
ממלאות אותי עד להתפקע
ופתאום מופיעים הקרעים
והכל נשפך החוצה
וכרגע לא נותר אלא
לנקות ולאסוף ולנסות
לסדר אותי שהכל יהיה בסדר
|
אז ניסיתי לשכוח
ולחמוק חזרה פנימה
אל העולם הקטן
של אותו הדבר
באותו הסדר
עם אותם המחשבות המוכרות
ומצאתי את עצמי
מגרד את הקירות
וירד לי דם
והתקלפו הציפורניים
אז עשיתי שוב
וגיליתי שאני כן.
|
כמו בקבוק שנשבר בקרקעית הים
והאוויר שמילא אותו בורח למעלה
והמים בלי רחש נוטלים את מקומם
כאילו האוויר לא היה מעולם-
|
ואז שום מחסה, שום מסתור
לא ימנע את מימוש האימה
החרדה המשתקת שבבטן שוכבת
ושולחת מיחושיה לכל קצוות הגוף
אוחזת בידיך ברגלי המיטה
הופכת רגליים מבשר לאבן
מרתיעה את העיניים שלא למצמץ
וחונקת את הגרון, חונקת את הצעקה
לאמא ואבא -
|
ולבסוף מתחיל הזמן שבו הכל נגמר
האיזור הורדרד שהוא התפר בין הראש לזנב
יושבים שם בחור או בחורה בעונג מיוסר
ומתקדמים אל העתיד בנפילה אל העבר
|
כיסיתי את פצעי במיוחד בשבילך
הבסתי את פחדיי ונעמדתי לצדך
אהבתי את עצמי בכדי לזכות באהבתך
תגעי רק בלבי שלא ימות כאן בצילך
|
בואי תתקרבי אל נשמתי
כנסי אל תוך תוכי
תיקחי ממני כל מה שתרצי
וקחי אותי אל תוכך.
|
להינתק מכל וכל מקול השאול שמאיים לגאול אותי
מחיי האקשן המונוטוניים שלי
ואם במוות ואם בחיים ההחלטה שרירותית ולא רלוונטית
אפילו אבסורדית מגוחכת
וההבחנה מיותרת
|
מילים מתוחכמות, בהירות, כאשר הבהירות והחכמה דורשים לשחור,
נפלטות ריקות, כבושם על פני גופה.
|
שהם עוד חולמים עצמם שלמים הרבה זמן, לעיתים עד סוף חייהם...
וזו תחושה נפלאה וחופשייה, עד להתעוררות.
ואז צריך להבין מחדש את המציאות, ואז צריך לקום מהמיטה,
ולהשאיר את שרידי החלום מאחור -
סופית -
שוב.
|
איננה.
הייתה - עכשיו איננה. במקומה חלל.
חלל במקום שלה.
באיזו זכות? איך זה היא נעלמה והחלל תפס מקומה?
|
האם אי פעם שלת נעליך
ונכנסת לבפנים - איפה שלא מדברים
איפה שאין כסף ואין אקדחים ואין גלידה ואין בולשיט
רק מה שעל גופך העירום
|
והיא מסתכלת לתוכי, לבפנים שלי עם המבט המבקש הזה, לא מתחנן,
רק מבקש, כי למרות הכל היא יודעת בדיוק מה וכמה היא מבקשת.
למרות הכל.
|
I talk to you.
I smile, I talk some more.
You say something funny.
I laugh politely.
We talk, I say something funny.
You laugh, guffaw, smile.
We grin silently at each other for a short while, creating a
short but pleasant silence.
|
הוא נשאר עומד לרגע, נושם עמוק, נרגע. ברוגע, בשקט, באיטיות,
הוא מתקרב בחזרה אל החלון, ומביט בה יושבת שם למטה בחצר הבית,
מאכילה את הציפורים.
כוס אמא שלה.
מי צריך אותה בכלל.
שתזדיין עם הציפורים שלה.
.
|
והאוויר, האווירה של הים והיבשה מתערבבים בראשי, מכאן התופת
המאכלת והמסנוורת, ומכאן השחור האלים והקר - מתערבבים, משכרים,
מתמזגים באפי בספיראלה של אדים, כמו כדור בוער שנורה ומסתובב
במהירות איומה שם בתוכי -
|
סרטים. כל הזמן סרטים. אני אפילו לא יודע להגיד מה ראיתי. שנים
עוברות ואני בסרטים.
אבל חיים זה סרטים, אבל זה לא. אז מה זה בכלל.
מה זה בכלל.
|
רציתי משהו.
רציתי משהו חם ורטוב.
רציתי נשיקה.
וחיבוק.
ורציתי שיהיו אמיתיים.
|
אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
|
|
שייאייה לכם שנה
תובה ומוצלכת
לקול עם יסרעל.
ועדט הדיסלקתים
|
|
