|
בימים אלו של תשרי,
כל התפילות כולן
כל המשאלות
קול התקיעות
|
אהבה
היא שאגת לב ארי-
פרח עדין שכולו רכות,
היא ליטוף.
|
איך יבלו כפות רגלי בשעליך,
איך קפחו זוג שמשותיך בעיני,
איך נחרד אבק דרכי בנעליך
איך דבק גם הוא על עור פני.
|
אימת השתיקות,
כמו צל הליל
המאיים
לעטוף
|
כבר שנים שאני נודד
על גב מילים נרדפות
דבשות שיר
או ספר,
|
אשה סורקת שערה
כזרם נוהר
כנהר אצור
כמפל נופל
|
את חיוורון פניך
בהלקח ממך
מנת חלקך
בסבל
|
את חן האבנים העקודות
לבית,
את מדרך המרצפות
ששחקו
|
בכובע ציירים
מול בד, לבד,
אני אולי רמברנט,
את אולי ואן גוך
|
עינייך רכות אלי
כמגע ידך,
מעלות לי מנחות וצרי
מדרכי המשי,
|
ותם הזמן
ומקום מתיקותך
מי ידע
|
הציפור השחורה המריאה.
מוטת כנפיה
הסתירה לרגע מן האור
לכדי שהות מעופה.
|
עצמו אברותיך
וניצתה כבר פלומתך
ואין הקן יכול עוד להכיל את
מוטת כנפייך
|
ניחוחות הגן הפנימי
העולה כפורח
מתוכך
|
יצאתי אל גבעת הכלניות
לראות עד כמה הן קרובות אל שרשיהן
|
כמו כבשים.
כמו עדר
במורד.
|
אפילו את חמת השיטפון ואימת העקירה
שאת עתה אין איש יודע
ואת גרגירי החול סביבי
את שמם אכיר אז
אחד לאחד.
|
כשאמות,
תלך נפשי החופשית במדבר הגדול.
לא שיודעת היא את סוד
הדרך,
לא שחולות נודדים עד לאופק אינם מטילים בליבה
מורך,
|
כשהרוח הכתה באיבי הנחל
גבה קול הסוף שנגע קנה בקנה
כקול המון רב
כתרועת קהל
|
מה יש שם בחושך,
שמפחיד אותך כל כך?
מה יש שם בים,
שלוקח אותך כל כך עמוק?
|
סופת חול את זורה בעיני
גרגרים לסמא את רוחי,
|
צילן של כנפיים כהות
מוטל על מחשבותי
|
ציפור פצועה מקננת בליבי,
נוגסת בו בכל פעם,
עד שיכלה.
|
צמות
קלועות
אספו בשערך
את תום
ילדותינו
|
חביונה המשיי המרפרף
מכסה
את הטפח
שאולי לא רצית
לשיר
לי.
|
קווים אדומים שאין לי סמכות
להתל בהם
כלניות
שמסרבות
לחשוף את דם כותרותיהן
בראש החדשות
קווים ונקודות
חתומים בחן
יופיין
הכבוש.
|
צפורים מביאות תדיר
חלומות אל הקן ואין להן פותר,
סבכים ובעיות.
|
אני מגלה בך
עצבים
שלא
נתגשמו
|
ושריקת הרוחות בוואדי
וזאבי הערבות הקוראים אליך בלילה,
ואני.
|
גם
רכוסי
כפתור ופרח
אסורי סוגרים
ועבותות
שביה
מצליחים תאומי הצביה
לשגר אותות
חלושים
|
עינייך מכוונות
ואני חש בך
כמו אדוות הרוח בעלים
|
|
|
כשנכנסתי גיליתי
שיש איש מת תלוי
לי ממאוורר
התקרה.
שוב.
האם אני צריכה
לחשוד במשהו?
כצית קטשינסקי
בהרהור תמה. |
|
