|
 179494868
בוקר טוב עולם, הברבורים נשארו באגם.
הכל התחיל כשילד אחד שאל, לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא.
ואז ברבור אחד, עוד לא בן שנתיים, שמע את השאלה.
|
השאלה הזאת חדרה עמוק ביותר בג'ולי והיא לא הצליחה להניח את
דעתה לגביה, כי לג'ולי הייתה אחות תאומה, שהיא אהבה אהבה
אינסופית, ובלתי מתפשרת, מכף רגל ועד ראש. אחותה החזירה לה את
אותה אהבה והן היו צמד חמד שכל אדם אשר חווה את המתיקות
שבבילוי משותף עמן רצה רק להמ
|
אל הדרך מתערפל
המוכר בונה לו קן
היה אז קן ישן , נשאר ואז נקשר
|
זיכרון של מרשם
שהטבע רשם
זכרון שכלל לא מעיק
אם לרגע אחד הוא היה מאושר
|
והזקן נזכר בילדותו, כשהיה קט
שם ריחף בין ידיהם של הוריו, שם צף עד גדותיו
געגועיו של השכן, מבדידותו ייגמל, אל תקוותו יכוון.
כשהוא הולך יש סיבה, וכשהוא הוא מוצא, בתוכו יש תשובה.
|
הוא נחבא באריג
לא רצה שום שריד
למלוכה העתיקה
הסתפק בקריצה
|
ואני
אני לי, איש קטן
ואני לי, עומד לי איתן
בין נבכי הטבע השמימיים
שר לי שיר, מנגן לי מנגינה
|
לא זר לי האור, רק לא זכיתי לראות
אורח הוא בביתי הקט,
משהלך לו האור
נעלמה הבהירות, לה השתוקקתי
עד בלי די
|
- מדליק את המשואה, אבל אין דרך בה לצעוד
מזכיר לי את היאוש
המסיבה התחילה ונגמרה
מה שקרה באמצע כנראה הי המטרה, כי בסוף כשהכל נגמר
הבנתי זה אולי היה קצת מיותר, אבל בלי זה לגמרי גם לא טוב
|
הוא הביט ושאה, הוא שאה והביט
מתוך מבט עיניה, ראה את כל אשר רצה
|
פלג גוף עליון, עליו מוטלת משימה, מקשיב גם לרגליים
תזוזה בנעליים, והופ, תנועה בראש, הBIT זורם מראש
|
החול נרגע אך שוב יצוף בו מכל עבר
זיכרון העבר מעורבב לו ברגש
|
הוא מחל בזכות הקור של החורף על חיצי העבר הקרוב
כשצעד במסדרון ילדותו נזכר בסודו, נזכר ברוחו
הוא סלח בליווי מנגינת ערב על הפגמים שבאביב
את ליבו הוא פתח שוב לרגע, כמו מבקש להיות שוב צעיר
|
משנכס לו החורף, נכנס לו אף הוא
לתוך עולמו הנפלא
עוד רגע בלי די, עוד רגע אולי
שיזכור גם אותו, עוד לעד
|
היד המכוונת טפחה בי קלות ,
הראש הרגיע , הפה השמיע קולות
היד המכוונת ניצחה על התזמורת
תוך קריצה לתינק שבקהל ולידו איש עם חמרמורת
|
הוא מושך לו בחוטים, מלמעלה כבר יודעים
וכשהנחיל לו את פעליו, לא דמיין הנמשך
הוא מרחיב לו אופקיו, הוא טופח את כיסיו
לא מצליח להבחין, בין אוסף רגשותיו
|
הוא הלך כסוכן רצח, שבע בבוקר אוויר צח על המצח
אל הלווית הנרצח הוא האיץ, הולך לפגוש את המתים ולהשוויץ
צעד ועוד צעד, רעד ועוד רעד
את קורבנו שם מוטל בין זרועות המלאך הלבן ראה
שמנשק אותו נשיקה קרה
|
ש לו סחורה בשווי רב
בכל חג וחג הוא חוגג את הסתיו
יש לו קשר עם עונג, יש לו רוח גבית
הוא מביט אל הנצח וחולם על עתיד
|
וכששמתי בצד, והבטתי קדימה, לא זכרתי כמעט
לא הבטתי עוד פנימה
לא העבר מחייב, כי אם אני
לא הזיכרון מלבלב, אלא לבי
|
פוליטיקאי נואם על כוננית עץ
ובפניו משתקפות תחבולות אין קץ
על הכוננית גיליון דף בודד
כה לבן וכה יפה
|
השיעור נמשך כמו מוסיקת רקע
אך לא תלמיד אני אלא רק אדם נפעם
ואיך אתכונן לו למבחן
כשכל אשר אזכור הוא שערך המושלם?
|
תשובה מהירה, מקשיבים לראות אם השם נמצא בתוכה
כי אם כן, אז רטוריקה לא תעזור כי דבר השם צריך להישמע
קהל מעגלי סובב סביב, ולמרבה הפלא בעיקר רק מקשיב
מחיאת כפיים בסוף, מעודדת את האמת לפרוץ
|
הו מרד הו מרד!
לא עוד נגינתך תשלוט ברוחי
הו שרט הו שקט, רק איתך, ליבי
|
מגע רך של קטיפה, כמו הזמנה לריקוד
אך לא גוף
אך ורק רגש נוכח
משחיבקה את ליבו
כמו אז שרצתה בו
ברר ליבו הוא, את מילותיו
|
סובבתי ראשי אל חיק האוויר
ומאחור דמותך נעלמה
וכשחזרתי לראות מי נמצאת
הבטתי לך רק בתמונה ישנה
|
כבר חלפה בו שלווה ברגע של שתיקה
הוא הצמיד את ראשו לחלון וטיפות הגשם הנחלו ליזול
כבר חלף בו הרגש, מנסך בו תקווה
הוא אחז בו בעצם כבר שנה שעברה
|
הוא זכה לראות שוב מבעד לזגוגית
את עיניה החולמות, מסתוריות להפליא
ושוב הניגון התנגן לו בחייו
|
ששלחה לו אז דרך לראות מרחוק
את נוף הבריאה את סוף הנוף
הזכיר לי ברגע איך לפני לא מזמן
לא ידע איך לעוף הרחק, כה רחוק
|
ולמה לי שאשכח? ולמה לי שאברח
מחשבותיי זולגות לי על לחיי
כמו זיכרון כה טוב, של אתמול , קצת רחוק
|
משהגיע הסתיו, המדרכה התמלאה בעלים
משהגיע, הזיכרון החליט להקסים
משהגיע החורף, טפטפו הגשמים
החורף ואתו הרוח
|
משהלך קדימה ולא הסתכל לאחור
הקריאות שבתוכו נרגעו
המחשבות שקטו
|
מתוך החושך, כמו עיוור בצל רוח
מתוך התקווה האור הפנימי התגלה
משנגלה לו האור, משנגלתה להבה
משזרחה לה השמש, שקטה הדממה
|
סיבובים כמו כריש
הטרף אורב במחשכים
הצליל נקי, הקצה חד
עשן מגיח מקצה קנה הקת
|
תקופה עתיקה, והזאב חזק ומשנה הטבע
צבעו אפור כחול, צבע מעורר יראה
מורגשת שליטתו וצעדיו קלים על האדמה
|
הרישיון של הלב ניתן לו, בלי טסט
להחליט לי על יום האתמול
הלב פתאום מתעורר ואומר לי, די זה חלום !
|
היה קולו זה בוהק, היה קולו זה מכבר
שקט הוא לא רצה לעורר שוב עניין
אך קולו לא נדם באמת
קולו רק נרדם בתמונה
|
לצאת בדרכה, כי אין מי שמשפיע, הריקנות גוברת
לעצור את השטף, האצבעות מקלידות בשקט, קול דפיקות ,
עכביש טווה רשת נמלה אוגרת, גמל צועד בדרך
גלביה, מעיל עור נעלי קרוקס וIPHONE 10".
|
כל זיכרון שעלה בי אי פעם
כל מנעד רגשות כה נפלא
אם רציתי לדעת מתי
אזכה לראות אותך שוב
|
ואז הוא הגיע, הידיד
אותה לא ראתה, לפחות כבר אביב.
נחמד היה לראות את מלכת הכיתה מדברת כה יפה
דווקא עם בחור זר, קצת שונה
|
ההווה קיבל את משמעות העבד והעתיד גם יחד. החיבור נעשה,
התמונה שבה השקיפה קדימה, הפכה לדמות חיה.
|
בראש ובראשונה, הוא יעמוד על הר, או ישכב מתחת לכוכבים.
הוא יחווה מן רגע כזה, שהוא יודע, והמשמעות שלו בעיניו גדולה
ממנו, היא לא משהו שנוצר אצלו, אלא משהו שהוא ראה פעם שמע פעם
וייחס לה משמעות קסומה. ואז כשהוא יחווה את הרגע הזה והוא יקח
נשימה עמוקה, הוא ירגי
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
מיתוסים... אח,
מיתוסים הם כמו
ויטראז'ים. יפים
יפים, אבל מה זה
פאסה...
הפילוסוף
הדיכאוני |
|
