|
 
"תכיר. תכיר, קצת משהו שונה. לא מזיק." "מה זה מזיק?"
|
היא הייתה אומרת: "מה זה החיים? לחיצה קטנה על הגרון, וזהו!."
|
בחוץ עוד יש חושך. יום אחרי יום. יותר מארבעים שנה.
|
אלוהים גם לא שואל שאלות, לא?
|
" סיפור ארוך...אני לא יודע מאיפוא נפלת לי..ברגע האחרון עצרתי
לך..."
|
זה הזמן לשתות קפה חזק וטוב.
|
"אני יודעת שאתה גם שונא, לפעמים..."
|
- אתה ממש משהו! צא מזה, עם קול כמו שלך ובטח גוף לא רע בכלל,
הייתי...
- מה?
- אתה יודע...
- אבל את המספר לא תקבלי...
|
ארבע שעות מאוחר יותר לאחר נסיעה של שעתיים וחיפושים נואשים,
הוא מצא לחמנייה רכה וחמה ששכבה בארון הלחמים של בית קפה מוזנח
ששכן בתחנת דלק נידחת בנגב קרוב למכתש הגדול. המקום היה שומם
והעובדת, נערה צעירה, שזו הייתה המשמרת השניה שלה, נראתה
משועממת ועייפה.
|
אני מגיע לגשר, מביט שמאלה, ונאנח
|
הפלאפל, רחוב דיזינגוף. שני בתי קפה, שולחנות על מדרכה,
צמודים, מתחרים. שורת העצים הנמוכה בצד המזרחי, שורת העצים
הגבוהה בצד המערבי. אבן שפה צבועה באדום, אבן שפה צבועה בלבן.
אדום, לבן, אדום, כתום.
|
לעולם פרוש פה העמק הזה חבוק משני צדדיו בהרים אדומים בצד אחד
וסתם חומים בצד השני.
|
כמו צב מתנהל על כביש סואן,
אין לך סיכוי,
|
וכל זה היה עד סוף כיתה א'...
|
מיד הבנתי: הספר הזה שבידי לא עוזב אותי יותר.
|
רק את צעקות האנשים, שהתרוצצו סביבי במיומנות מפתיעה, שמעתי.
|
אני חושב כמה אנשים ,עכשיו, בכל העיר הזאת, מחרבנים ואחר כך
פותחים את המים.
|
נדמה שכבר דיברו, זזו, ראו, החליפו, קנו ואכלו את כל מה
שהחיים...
|
"סתם זכרונות"
"סתם זכרונות? של מי? לא יכול להיות סתם"
|
מתוך ערימות העיתונים שהיו לי על השטיח,
מתוך ים הדיסקים, שהיו שלי
|
וצחקנו ושתינו קפה של גברים.
|
דווקא השיר הזה בדיוק עכשיו לאחר יותר מחמש עשרה שנים.
|
תמרור עצור בצומת הקרובה.
ושמים.
שמים כחולים וקצת עננים. לבנים. גבוהים מדי.
|
|
|
"אין חיים ללא
הפות!"
פות במסע קידום
עצמי. |
|
