|
לבד בתחנה,
אבק ופיח על פניי,
מייחל אלייך...
|
וכל כך חסרים לי עכשיו
חיוכך התמים והמוכר
שיפולי שיער ראשך על הכר
|
להרטיט מיתר הנפש אל מול שדות ברוח
לטחון עד דק גאוותי כמו עלה שחוח...
|
מחשבתי שלי עצמה,
היא זו הכובלת את גופי אל האדמה
ואת נפשי- מלעוף ולהאיר את החושך הגדול.
|
אם נולדת בארת המדממת הזאת
למלחמה ההיא יש פנים
|
ודמעה של מלאך שצונחת לכאן
היא טיפת געגוע, ששולח הזמן
ובמרחבי הזמן, שנושק וחולף
רק חיוך נשאר, וצחוק מרחף
|
כשמפציעות קרני השמש הראשונות
מעבר להרי מואב הרחוקים
אני איתך
|
החול גומע את הגלים
כמו שיכור בחשיכה
|
הערבה הבוכיה כבר נכרתה,
ואת עוד כאן
|
משפט זוכר, חיוך זוהר,
לפיד עובר,
ביום אחד באוקטובר
|
ליבי מתפקע, איני חש עוד
אך אני חש הכל
|
מחפש אותך, רוצה אותך קרובה
בנבכי חלומותיי, את נעלמת ובוכה
|
הרוח מגלגלת על פניי
שיחים תלושים ואבנים
זיכרונות ילדות וכאבים
ורגעים קטנים של אושר
|
הולכי מדבריות פוסעים לאור הלבנה
רוכבים בלב נשבר על נעוריי האבודים
|
וכעת, ערב, בכל רוחות השמיים
נשאלו מלאכים מה יום מיומיים
|
הנצח הוא דממה דקה של אבל,
כבד, ואנוכי כל כך,
ונוגה
יש בו משהו פלאי, באבל
|
והיא העוגן של חיי, מושכת אותי מבין הזרמים
והיא הייתה שם תמיד, בין הצללים
וכשאני חיפשתי לי נמל מפלט, מסערות הים
עזבה גם היא את מקומה, ושטה איתי לשם.
|
אני אוגד לך צרור שירים
שיתלו על קיר הנצח
שעל ליבך יהיו צרורים
כמו אות ברכה חקוק על מצח
|
להתאהב בך לרגע
זרה ואקראית
למצוא מרפא מקומי
לגנוב ממך שניות
|
האם הייתי בשבילך כמו צל באפילה
רק רוח רחוקה שעברה לה בדרכך
|
בעמדי כך, נושא תפילה לאל חיי,
בי נשבעתי,
שבועת הדם והאדם...
|
ואין ולא יהיה לי זיכרון יחיד עצוב
רק טעם של סיגריה, ושל בירה
ושל חטא בלתי כתוב
|
ולכל הימים, ולכל הלילות,
נשארו סימנים של שברי חלומות
וכוכב בשמיים, מנצנץ במרחק
|
אל ניצוץ הכוכב
שקורא לי עכשיו
אתנפץ כציפור מעונה
|
ניצבת לפניי כתעתוע
יוקדת לה חמה על צווארה,
מצחה, על זיו פניה...
|
והתקווה נמהלת בייאוש, וביחד הם יוצרים רק ריקנות, מה שמוכיח
שפלוס ומינוס יוצרים ביחד תמיד אפס.
|
ואז אני עולה לגג, מביט בנוף היפהפה של הרי מואב ומדבר יהודה,
ומעיף את הלב שלי מחמש קומות, מביט בו מתנפץ בהנאה מזוכיסטית
לחלוטין, רק כדי להתחיל את המונולוג הזה מחדש.
|
|
|
חטפתי סרטן בגיל
12, אבל ההורים
שלי היו כאלה
קמצנים ולא
הסכימו לשלם את
הכופר אז הייתי
צריך לשלוח להם
את הצבתות בדואר
שיבינו שאני
רציני. |
|
