|
אוהב לחייך, לצחוק, לנגן, לרקוד, להיתפרע, להישתגע,
לקרוא, לכתוב, להנות, חברים, משפחה, אנשים טובים,
טיולים, הופעות, ים, טבע, בית, חוץ, ארץ, חו"ל,
לבכות , לצעוק, להיתאכזב, להיתפעל, להיתרגש, את
העבר, את ההווה, כנראה שגם את העתיד, ספורט, אהבה,
געגוע, ועוד ועוד ועוד...
בקיצור, אוהב את החיים ומנסה להנות מכל רגע...
נולד בשנת 1988 ומאז מנסה לתרגל ולשנן את הפעולות
הנ"ל, עד שיבוא לו אולי לנסות לתרגל דברים אחרים...
לפעמים, אפילו לעיתים די קרובות, נהגו שלושתם להיפגש ביחד. הם
שיחקו, דיברו, אכלו ושתו ולא היו צריכים יותר אף אחד. פשוט אף
אחד מרוב שהיה להם כל כך נחמד.
|
וכמו שחשבתי החומות נפלו,
וכל הסיפורים התערבבו והתבלבלו.
אחד בתוך השני, סיפורים אין ספור,
בגלל כל הזמן שנשאר מאחור.
שלא דיברנו ולא נפגשנו, איזה הפסד
ולשקט שהיה לא נשאר אף הד.
|
דמעה זולגת לה על הלחי
נופלת לה אט אט,
עד שנעלמת בין שפתיה
שם היא עוצרת ונבלעת.
|
אהבתי אלייך
הציתה לי את הלב.
כמו הסנה הוא בער בתוכי
ואיננו אוכל.
|
כמה מושלם היה הרגע.
המסכים יורדים
וכל הרעשים ברקע.
האורות נדלקים
|
הים לשמיים,
כמו שפתי לשפתייך.
המחשבות מציפות,
הזיכרונות מצטברים,
העיניים דומעות
מתוך געגועים.
|
הזמן אובד
הישר מתעקם
חלוף האמת
נכנס ערפל
|
לא יכול לכעוס עלייך
אחרי שצועקים,
כשהדמעות על לחייך
הן נראות כמו נטיפים.
|
זה כבר זמן די רב
שרציתי לכתוב.
עכשו אני יושב
והגלים שוטפים
|
חסר משמעות
ריק מתוכן,
במרדף אחרי
הבלתי מושג.
|
איך אדע שלא שיקרת?
לא אוכל לדעת זאת לעולם
רק הזמן יגיד את שלו.
יוכיח אם חיכיתי כל הזמן לחינם
|
אני הייתי רק סתם,
את היית מיוחדת
יפה מתמיד
מושלמת.
|
על ענן הוא שוכב על הגב,
ממסעו שב
עכשיו.
טייל בעולם
בכל ארץ,
כשהיה צעיר
היה לו עוד פרץ
|
עיגול של דשא
מסומן על ידי שביל צר של אבנים לבנות,
מחולק לשמונה חלקים
שמסומנים על ידי שביל צר של אבנים לבנות,
|
מילותייך חדות ודוקרות
כמו חיצים שנורים מקשת,
|
הנה היא,
היא פה כבר מנצנצת,
היא מוכנה,
היא בשלה,
ופתאום מתחרטת.
|
לפעמים זה הולך לאט.
הכל הולך קשה
מילה אחרי מילה
היד מתכווצת
|
היא עמדה שם
מפוסלת בשמש
היא פשוט עמדה שם
היא רק עמדה.
|
היא לא כמו כולן,
עיניה הבוהקות, היפות
משתוקקות להרגיש.
היא לא כמו כולן,
מבטה החודר
חם ורגיש.
|
אבל דבר אחד הם שכחו
שאת התקווה הם לעולם לא ייקחו
|
כולי רועד בלי הגיון
נוטף זיעה קרה,
בינתיים התותחים רועמים
עוד פגז נורה.
מכונס בתוך עצמי
והידיים על הראש.
|
השפופרת מונחת מנותקת
המקלחת שוב שוטפת.
חזרתי,
כנראה אל עצמי.
|
הוא היה.
הוא לא יהיה עוד.
רק בזיכרונות לאלה
אשר הכירו אותו וידעו,
|
ילד גדול
תזהר לא ליפול,
תמשיך לחיות
בלי לחשוב.
איך קרה?
פעם לא פחדת.
גדלת,
התחלת לחשוב.
|
הבכי חודר מגופי
אך הדמעות עדיין
אינן זולגות.
|
רוצה לבכות
סתם ללא סיבה,
לבכות שעות על גבי שעות
ללא הפסקה.
להמשיך עוד ועוד
עד שתצא הנשמה
ותיפסק הנשימה.
|
מה אני אגיד
למי אני אודה
בתור מי שלא מאמין
אבל מתחשק לי להודות.
|
להתמכר לכאב,
לא לפחד מהפחד
ולרדת הכי נמוך שאפשר
|
ריח הבושם שלך נשטף באוויר
משכר חושים,
הולך אחריו כמו חתול ושמנת
או ברק ואז רעמים.
|
הנה ליבי, עטוף בסרט,
שיזכיר לך אותי,
בכל אשר תלכי,
שיקשור אותי אלייך,
שיקשור גורלנו.
|
למה רע לי כשטוב לי?
למה אני כל כך שחוק?
למה אני לבד?
למה אני חושב על העתיד
ולא חי את ההווה?
|
שם מצאתי את השקט.
נגעתי בו
הרגשתי אותו על שפתיי
בין אצבעותיי לקחתיו
|
רק רגע אחד קטן
חכו לי רגע
רק רגע אחד קטן.
לאן אתם ממהרים?
|
מטביע יגונך
בטיפה המרה
כך היא נהגה לומר
|
זו מין נשיקה כזו
שמשאירה את כל הגוף קפוא
הלב מייחל לעוד והשפתיים יבשות
למרות שהיה רטוב ולוהט.
זו מין הרגשה כזו
|
לחישה שקטה באוזן
הבל פה חמים,
יד מחליקה על צוואר
לאורך הגב.
נשיקה קלה, רכה
חיבוק עדין
עוטף הכול
אבל מתוח.
|
תוהה מה מקומי פה
ולמי אני מועיל,
אם את אף אחד
אני לא מעניין.
אולי לא היה שווה
להיות נחמד כל כך.
|
כאשר עשה מה שעשה
ניכרה בו הבדידות
למרות כל מכריו
ניקרה בו הבדידות.
|
נרות מאירים בחדר חשוך
ואיש מבוגר יושב על מיטה
חלון פתוח אל החוץ
בבקתה בשומקום.
|
השקט נותן והשקט לקח
דברים שהרעש אפילו לא מדמיין.
היחד שהיה כל כך בטוח ומבטיח
רק נעשה קשה ומאיים.
|
תקשיבי הוא בכלל לא לומד
חוזר על אותן טעויות שוב ושוב,
יודע שאת שוב תסלחי לו
ויש לו לאן לשוב.
|
הכוכבים משולשים
מרובעים המאורות
מתערבבים זה בזה
שמש וירח
יום ולילה
את המציאות זונח.
|
את הרגעים היפים
ואת כל החיוכים
את דמעות הבכי
את זיעת הסקס
|
אולי גם אח"כ תביני בסוף,
שיש לי כוונות וזה לא סוד.
אני רוצה אותך.
עד עכשיו לא הבנת עדיין,
הגיע הזמן לספר לך,
שתחשבי על זה בינתיים.
|
אולי זה סתם
פשוט התחברת
לים, לגלים,
ואתה תתגעגע הביתה.
נקשרת לכול.
|
הלילה רטוב,
הגשם שחור,
הטיפות זוהרות,
אור הפנס חלק.
|
האם מיצה ויפסיק
או שעוד יש לו לאן
ויש לו עוד מה
לחקור, לחפש, לראות
|
כלוא בחרדות
נעלמים הזכרונות
מאיפה אתה בא
לאן אתה הולך
למה הכל צריך להיות עכשיו מייד
מה לך כל-כך בוער
|
זה לא מתחיל כשבא
וזה לא נפסק כשמתחשק
זה אמון שנבנה
לאט ובשקט.
את לא יכולה פתאום
לנטוש
אחרת תישארי
לבד.
|
גם בלי להגיד כלום, רק לחבק
בכוחך להעביר כל פגיעה,
ואם תנשקיני, נשיקה קטנה על הלחי
תעבירי הכול עד הנפילה הבאה.
|
הטבע מסביב משמיע את קולותיו גם הוא. האדמה מתנשמת, העצים
רוחשים, העשב לוחש, העננים מתנשפים וההרים מתבוננים חרש.
|
המחשבה הזו - התחושה הזו, לא תעזוב אותך לעולם. כל רגע בחיים
כל מה שאתה מנסה זה למצוא את מה שייתן לך את אותה תחושה. לחזור
לרגע הזו ולחוות אותו שוב.
|
למה לפני פחות משנה לא חשבת על זה כאשר ניסיתי אני את מזלי
להשיג את ליבך, שהיה אז כל כך קר ואטום? למה נפתחת רק עכשו
ודווקא למישהו שאת לא מכירה? למה שרפת את ליבי? למה ירית עלי
את חצו של השטן?
|
לעצום את העיניים ולהפליג אל החופש שנמצא בכל מקום שראית או
לא, שדימיינת או לא, שהרגשת. כל מקום שהרגשת אי פעם, גם אם לא
ידעת לתאר אותו בדיוק, גם אליו אפשר להגיע.
|
נכון שאולי זה יהיה כן, ונכון שאולי זה יהיה לא. כנראה שרק
בסוף השבוע אוכל לדעת אם הייתי צריך ללכת על זה עם החברים כנגד
הרגש, או להישאר מאחור ולוותר בגללו. כנראה שבכל מקרה הייתי
משתגע. ככה זה עם אהבה.
|
רק פעמיים בחיי הכאיבו לי ככה שלא היה צורך להגיד איפה כואב,
כי פשוט כאב בכל מקום. בכל נים, בכל שריר, בכל תא. כל עצב
בגוף, כל עצם, כל איבר. בכל מחשבה את מכאיבה, בכל נשימה, כל
לחישה. כאב מייסר.
|
כבר קנית לה טבעת. טבעת יפה מזהב לבן עם יהלום קטן. נוצץ ובוהק
כל כך, עד שהוא מסנוור ממש כאשר השמש קורנת עליו. היא הייתה
מונחת בקופסא קטנה שנתנו לך בחנות שבה קנית אותה. הכנסת אותה
לתוך שקית קטנה, גם אותה קיבלת באותה החנות.
|
שניהם קמים ביחד. הוא טיפה אחריה. אולי ניסה למשוך את הרגע.
הוא - חולצה לבנה. מעליה מעיל חום. ג'ינס פשוט. נעליים שחורות
אלגנטיות. צעיף.
היא - חולצה לבנה. מעליה מעיל שחור ארוך. מכנס אלגנטי, אבל
עדיין פשוט. נעליים עם עקב קטן. כובע שקנתה שבוע שעבר עם חברה.
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
אני סוחב פציעה
בלחמית העין
זוזו לסטרי,
אתלט בהתהוות
ומגלומן בהווה,
מתוודה בפני רבה
הראשי של לודז' |
|
