|
YoniH
"אני לא כמוהם", סיננה שוב מבעד לענן העשן שאפף את הבחורה
הקטנה. סך הכל מטר וחצי, יושבת לה ברגליים מקופלות על הכיסא
מול המחשב, מסיתה לאחור את שיערה החום והחלק. רק לפני חודש
צבעה אותו לאדום, ולפני יומיים צבעה חזרה.
היא לא אהבה את הפוזה. מצד שני לא היה לה.
|
"אתה בחיים לא תראה אותי בוכה", היא נשכבה לצידו.
"זה יהיה רע כל כך אם כן?" הוא שאל. לא הבין מאיפה נשלפה
ההחלטה הנחרצת הזו.
"זה יהיה רע כל כך אם לא?" היא השיבה.
|
הוא די סימפט אותה. אולי כי היה לה יופי עצוב של פיה שאבדה את
הכנפיים שלה וכלואה
בנינו ללא כל כיוון או מטרה, ואולי כי נראתה טוב בחצאית עור
שחורה...
|
הוא סך הכל רצה להנציח את אשר עלה בראשו. הוא רצה להנציח אותה,
את כל אשר סימלה בעיניו, את סוף המאבק, או למעשה את תחילתו.
"אנשים רוצים לראות שינוי," היה כתוב בספר התסריטאות שקנה.
|
זה מוזר שאני מתגעגע אליך?
לא יודע אם זה מוזר לך, אבל זה מוזר לי.
כי כשאני מסתכל בשעון, השעה שוב 02:00 בבוקר ואני פותח בזהירות
את הדלת של הבית, סוגר בעדינות כדי לא להעיר אף אחד, יורד
במדרגות, מתיישב, מדליק סיגריה וחושב עליך -
זה נראה לי קצת מוזר...
|
|
|
אשמתי שהחילים
לא הבינו שרק
צחקתי?
אדולף. |
|
