|
אדום נולד בישראל בשנת 1980, דור שני ליוצאי
קיבוצים. הוא גדל כישראלי בקרב ישראלים, אולם ניכרת
בו גם השפעתם של שכנים רחוקים יותר בכפר הגלובלי.
אדום החל לשים את מחשבותיו על הכתב בגיל 14-13, כאשר
לטענתו גילה כי המילה הכתובה זוכה לקשב רב יותר
מהמילה המדוברת.
בכתביו דומיננטיים שני מאבקים: באחד הוא נאבק בין
הנסיון למצוא את שייכותו לחברה הישראלית-יהודית,
לבין החיפוש אחר יחודו האישי אל מולה;
בשני, העוצמתי אף יותר, הוא נאבק להסתיר מעיני הקורא
את המאבק הראשון.
Edom was born in Israel in 1980, second generation
to Kibutz leavers. He grew up as an Israeli among
Israelis, yet he shows the influence of farther
neighbours in the global vilage. Edom started
putting his thoughts to writing at 13-14, when he
claims to have discovered that the writen word
recieves greater attention than the spoken.
Two major struggles are predominant in his
writing: The first is a struggle between the
attempt to find his place in the Judeo-Israeli
society and the search for his personal uniqueness
in its face; The second, and even more powerful,
is to hide the first struggle from the reader.
As she turned around he knew that he should extend her a
compliment. Not some common one like what a beautiful dress
or what a wonderful necklace. It had to be original so that
she knew he meant it.
"That's a lovely watch you have on there." He commented
|
הבחור שהדמות התמימה הראשית (להבדיל משאר הדמויות הראשיות,
הפחות תמימות) מאוהבת בו קשות, והוא לא מבחין בה אפילו. זה
שהצופים מביטים בו מקצות מושביהם וצועקים בליבם (או בקול רם,
אם במקרה הם לבדם): "טיפש, עזוב את הפרחה שלך! אתה לא רואה
שזאתי פה מאוהבת בך?"
|
"מה אתה עושה?" שאל טראנס, קושר את חלוקו ומצית סיגריה, כאשר
יצא לבסוף גם הוא אל הלילה הצלול כעבור כחצי שעה.
"חופר קבר."
"קברך שלך? כמה אירוני!"
"לא. למרות גודלו המטעה, לא מיועד הקבר הזה לבן אנוש, אלא לך.
לצערי אאלץ לקבור את האגו שלך בבור נפרד."
|
"תעשה לעצמך טובה, ילד, תחסוך לך נוזלים ותחתום וויתור כבר."
ניסה החייל שרץ משמאלו להגיש לו תופס וויתור, שממנו נתדלדל עט
פלסטיק זול, קשור בשרשרת דקה. כמובן, אמר לעצמו פוגל, בדיוק
כמו הטריק מהטלוויזיה, עם השוטר הטוב והשוטר הרע.
|
סגנון. זאת המילה שמתארת הכי טוב את דני, את איך שהיה מדבר,
את איך שהיה נוהג. את איך שהיה מתחיל עם בחורות. ליתר דיוק,
זאת הייתה המילה הטובה ביותר לתאר אותו. המילה הטובה ביותר
לתאר אותו עכשיו היא 'מת'.
|
האדם שנכנס לבר היה גבר צעיר, רגיל לחלוטין, ולא היה בו שום
דבר יוצא דופן. עובדה זו הפריעה לו מאוד, בייחוד כשהיה נכנס
לבר. לכן בדרך כלל הוא היה מכה על הדלפק בסכינו כשהזמין את כוס
הוויסקי שלו. אלא שהפעם, לראשונה, כאשר הושיט את ידו לנרתיק,
מצא אותו ריק.
|
"אז אני מת. אז מה. אפשר לחשוב. גם את המוות צריך לקחת
בפרופורציות. העולם, כמה שאולי יקשה עליכם להודות בכך כרגע,
ממשיך הלאה פחות או יותר אותו הדבר. רק עוד ילד מת, זה הכל."
בכוונה כתבתי ילד.
|
כעבור רגע נכנס למעגלי האור שהטילו הפנסים, ונאלץ להשפיל את
מבטו. הוא ציפה לשמוע את צפירת הנהג וחריקת הבלמים, אך משבוששו
לבוא החל לתהות. אותה בדיחה ישנה, על ההבדל בין עו"ד דרוס וכלב
דרוס (סימני הבלימה לפני הכלב) צפה ועלתה בתודעתו.
|
יוסי היה דייג עני. לא, בעצם, יוסי היה צייד. צייד כזה
מהאגדות, עם כובע ירוק, ורובה שהקצה שלו נראה כמו קצה של
חצוצרה. הוא חי בבקתה קטנה בקרחת יער, שסליל עשן דק מתמר
מארובתה דרך קבע.
|
כשמרי הייתה ילדה, לא היה אדם בעולם שהיא העריצה יותר מאמא
שלה. היא הייתה עקרת בית מסורה, טבחית נהדרת, אשה מצחיקה,
מבדרת, ויפיפייה. אף פעם אי אפשר היה לסדר אותה, כאילו היו לה
עיניים בגב. היא הייתה מלאת אהבה, ונתנה אותה בחום.
|
היה לי חלום מוזר (כרגיל), אבל כשקמתי לא זכרתי אותו (גם
כרגיל). היה זה בוקר שבת רגיל מכל הבחינות, בהתחלה: אמא נכנסה
לחדר בסביבות עשר, ופתחה את התריסים. אור שמש חמים הציף את
החדר. היא ניגשה אליי, נישקה אותי על המצח, ואמרה לי:
"ניר, קום, המשיח הגיע"
|
"הבטחת שתביאי את השפן הלבן לפגוש אותי, עליסה." אמר המכשף.
היא השתהתה מעט לפני שענתה.
"הוא היה אמור לפגוש אותי ליד עץ האלון. אולי הוא לא יכל להגיע
בגלל הגשם." המכשף ציין לעצמו את המהירות בה המציאה את הסיפור
- מרשים ביותר בשביל ילדה בת 5.
|
לפני הגיוס אמרו לו שכדאי לו ללכת לקב"ן, להוציא איזה פטור -
יש כל מיני, מסתבר. גם טרחו להסביר לו ולהמליץ, מה כדאי ומה
לא, ולמה, ואיך משיגים את זה. הייתה בעצה הזו איזושהי שאיפה
לתקן טעות שכבר לא ניתן לתקן, והוא הבין את זה.
|
שבוע בערך לפני הגיוס נזכרתי בהבטחה ההיא, ובכל ההבטחות האחרות
שלי לעצמי, שאותן כבר הספקתי להפר. שאלתי את עצמי אם בעוד שלוש
שנים אהיה עוד ילד, או אולי כבר בעוד חודשיים אהיה מבוגר.
|
הסלולר שלי עובד באמריקה, ובכלל זה גם באלסקה, אבל הקליטה
בשממות הקפואות נדירה וקלושה, וקילומטרים ספורים לתוך הים כבר
אינה קיימת. אף על פי כן אני יושב ולוטש את עיני באותן נורות
כבויות בתחתית המסך המבשרות לי שאין שום קליטה.
|
כשאני איתה היא מצד אחד אדם בשר ודם, אם כי יפה ועדינה, בשר
ודם - ומצד שני נפש רגישה ונבונה. אבל ככל שאני רחוק ממנה זמן
רב יותר, המחשבות עליה הולכות ומתרחקות מהאדם הזה. מבת תמותה
היא הופכת, בהדרגה אך במהירות, ליישות שהכל בה קיצוני.
|
היער היה סבוך וכבד, כמעט ואפשר לומר סמיך. אור השמש טפטף
פנימה בטיפות קטנות מהעלווה הצפופה מעל, מנקד את קרקעית היער
בנקודות צהבהבות בהירות, מתנועעות ומרצדות ברוח.
שלוות התפאורה הופרה ע"י שתי דמויות. ראשונה צעדה שלגיה,
בצעדים גדולים אך איטיים, כמתוך חלום.
|
"דנה, יש משהו מאוד חשוב שאני צריך לומר לך."
"מי זאת דנה?" שאלה. הוא השתהה רגע, מעכל את מה שאמרה, את מה
שאמר הוא. איזו פשלה. דווקא עכשיו, כשרצה לספר לה, יהיה עליו,
אולי, להוכיח לה כי אינו משקר.
"זה... זה לא מה שאת חושבת." גמגם, "את תצחקי עליי כשאגיד לך..
|
I never thought to seek my worth
When they called out I've not stepped forth
And now I see that after all
I don't know shit about this world
|
אני הבנתי את כל זה כשעמדנו אני אתה וסיגל בתצפית ההיא בדרך
לאילת. אתה בטח זוכר את המקום, כי היא אמרה לך שם שהיא חושבת
שהורידים שלך סקסיים. הבנתי גם שההתאהבות שלי בך הייתה בדיוק
אותו סוג של צרות רואי שמאפשרת לאנשים ליהנות מחצאי פסגות כמעט
כמו מפסגות.
|
ולפעמים כשאני רואה במקרה ברחוב מישהו שנראה לי קצת חשוד,
מתחשק לי פתאום לעקוב אחריו. מתחשק לי להתגנב מצל לצל, להעמיד
פנים שבמקרה אני הולך באותו הכיוון כשהוא כן רואה אותי, ולבטל
את המעקב כשהוא נעשה חשדני מדי.
|
לפעמים עמוק עמוק לתוך הלילה היא פתאום קמה וניגשת אליי.
מקיפה את המדורה, ואת מעגל האנשים בהליכה איטית, ולוקחת לי את
הגיטרה, באמצע שיר.
|
איך אני אוהב ללכת במורד ההר. להסתכל על הנוף, לצעוד באיטיות,
כאילו בוחן את הקרקע תחת משקלי בכל צעד לפני שאתחיל בבא אחריו.
רק בירידה מההר יש לי זמן להסדיר את הנשימה, לשחרר את השרירים
הכאובים, לנוח.
|
מיכל (בחיוך נבוך)
רק רציתי להגיד לך שמאוד נהניתי הלילה.
גלעד (מסתכל עליה בהפתעה)
אה... גם אני. תעצרי לי כאן. (שולח יד לדלת, אבל מתחרט) אפשר
לבקש את הטלפון שלך?
מיכל (מופתעת ומשועשעת)
כבר נתתי לך אותו. בטלפון שלך, "מיכל". אתה ממש מחוק, הא?
|
ילדה: איזו מוסיקה אתה אוהב?
נער (מחייך, מזלזל): כל מיני: מטליקה, בלור, אירוסמית',
נירוונה, דה פרזידנטס אוף דה יונייטד סטייטס אוף אמריקה. כל
מיני. אה, וגם גרין דיי. למה את שואלת?
ילדה: סתם, רציתי לדעת.
נער: כן, אבל למה?
ילדה: סתם, שום סיבה.
|
לא חושך רגיל של לילה, או של חדר סגור לגמרי, ואפילו לא חושך
מצרים, אלא חושך כזה שקורה רק בשניה הראשונה אחרי שאתה בא
להדליק עוד אור, אבל בטעות מכבה את זה שכבר דלק.
|
הוא: מה עוד יש, שחור וחום. כל הנעליים שלי שחורות. (מסתכל על
עצמו במראה)
היא: לא יכולת להתקשר? חיכיתי לך.
...
הוא: אני יודע מה הבעיה. חום פשוט לא הולך טוב עם ג'ינס.
|
|
|
לכל החתולים יש
זנב.
חוץ מאלה שאין
להם.
אגודת התיאלנדים
הבינלאומית. |
|
