|
עמדתי מולו, זרועותיי מונחות לצידי גופי ברפיון, כאילו אין
בינן לבין הגוף השייך להן דבר, עיניי מושפלות לקרקע, גבי כפוף.
פניי היו אדומות, אולי מבושה, אולי מכעס כבוש עליי ועליה. רצון
עז קרא לי לברוח, לרדת במדרגות ולשכוח שאי פעם הכרתי את האנשים
האלה.
|
"תשתוק כבר ותחליט", אמרה, "תגיד על איזה שם חשבת כי אני יודעת
שחשבת". היא מכירה אותי יותר מדי טוב.
"מה דעתך על ליאור, כמו אורלי אבל הפוך?"
היא חייכה את החיוך היפה שלה ונישקה אותי נשיקה עדינה על הלחי
וחיבקה אותי ולחשה לי לאוזן "אולי יש לך עוד תקווה."
|
שומרי הגחלת,
אש התמיד,
לא מרשים לה
לכבות באופן טבעי.
|
אני חור שחור
של תקוות
נגוזות.
|
אלה העוטפים
את עיניהם
בנייר בן אלפי שנים
|
שניים שניים
זוגות זוגות
הם עולים
|
כל עבדי שאול
נמצאים ליד החץ
הנופל.
|
|
|
