|
סלרי
 
תמיד הייתי פיטר פן..
בשבילי,לעוף חסר דאגות,היה הכל בחיים.
כי מה צריך יותר מזה?
כמה פיות שתמיד נמצאות על ידך..כשאתה באוויר.
על האדמה יש את האינדיאניות..
ובים..במימיו הצלולים,יש לי כמה בתולות ים שתמיד
ישמחו לביקור.
לא היו לי דאגות,חוץ מהפירטים האלה..וגם איתם זה היה
יותר משחק
ואז היא הגיעה.
כמו משום מקום,או לפחות מאגדה אחרת בכלל.
אתם יודעים איך זה..
שפתאום כבר לא מעניין אותך לעוף יותר.
אתה לא שומע את שירת בתולות הים.
ואין לך חשק לרקוד בפראות עם האינדיאניות כל הלילה.
רק היא מהאגדה האחרת,מושכת אותך לסיפור חדש.
בהתחלה נלחמתי..
מי מוכן לוותר על החופש? על הפיות הנפלאות האלה?
למה מה קרה?
אז הגיעה מישהי אחרת,אז היא מדהימה,מסקרנת,חכמה..אז
מה??
אני אומר לכם זה לא היה קל.
בכל כוחותי נלחמתי בזה..
נאחזתי בשמים,בקשת,בירח...בכל מה שהכרתי...
לא רוצה לנחות!!!!!
לבסוף..
כשהבנתי שאין מה להילחם..
זה היעוד שלי,
לכתוב סיפור חדש עם ההיא מהאגדה,לא עם בתולות הים או
האינדיאניות..
ובכלל אפילו לא קרוב לארץ לעולם לא.
(כן כן..זה הגיע גם אלי,הילד הנצחי)
כשהבנתי לבסוף שצריך להתבגר ולהפסיק לעוף.
נחרדתי לגלות..
שמאוחר מדי...
וכבר אין היכן לנחות.
אולי במקום לצאת כל לילה
אל אותה מרפסת של געגועים
|
הבאתי ביכורים.
וטיפת מפגש אוספת
אבק צרוב
משפתיים חרבות,
|
מתערטלים מעצמם
כשאריות תרבות מתפוררת
למגעו העדין של הזמן
|
ובגדינו נושרים
כעלי שלכת
ומתמקמים
כמנחה לרצפה
|
נזכרתי איך
כתבתי את סיפור ימיי
ברגליים יחפות
על חול רך
|
הוא..
מתפזר ברוח
בצעקת חירות מהדהדת
|
טיפות עצב ראשונות
עוברות מחסום אחרון
של גאווה ושרידי חינוך ישן
|
שואבת הכל לתוכה
לטיפה אחת עכורה ,
וכמסננת ..
|
|
|
ענן וחנן,
ענן גשם,
ראש בעננים,
ענן שחור,
שבר ענן,
ענן אבק.
ענן,
מציע שמות אחרים
לתוכנית כך שלא
יצטרך לככב עם
קשת הכלבה. |
|
