|
בני ה"אנאגו" מאמינים שכדי לספר סיפור חייבים להיות במקום שבו
הוא מתרחש. זו תפיסה מעניינת, שתוחמת את הסיפור לא רק מבחינה
עלילתית של התחלה וסוף, אלא גם מבחינה פיזית, גיאוגרפית:
מנקודה X לנקודה Y - זהו משך הסיפור, זהו פרק זמן ההתרחשות
שלו, וכשנמשיך למקום אחר
|
רק זמן מה לאחר מכן "נפל האסימון". אמנם עברו שנים רבות מאז
קראתי את הספר ההוא, אבל הרשמים נותרו חזקים דיים, ואם היו
מבקשים ממני אי פעם לבחור, ובאמת הייתי צריכה לחשוב על זה,
אזיי שהייתי בוחרת בה שוב- ג'ו.
|
אהבתי ג'ינג'י,
וזוהר ומאיר כמו השמש
הוא קרן אליי
וסוככתי על עיניי
|
בימים כאלו
אני רוצה לומר לך
שעלייך לחדול
מלעטות את מסכת הנשיות המטופשת הזאת
|
אני אהפוך לברבור
ואשחה במימיך התכולים
|
כבר מזמן שאינני מוקף
בלהבות גדולות ומרקדות
|
איש חולף ברחוב
דומה לאדם שאולי אהבתי פעם
עיניו - גוון ירוק כהה,
שדומה כאילו נמהלו במים רבים
|
והיו ימים
שהייתי דג זהב -
שזהרתי באדומים ובכתומים
|
הגר ממשיכה בדרכה
שועטת
אינה עוצרת לציית לתמרורים
היא רושפת ארובות של דאגה
לרגליה גלגלי מרכב שבורים
|
אל מול צעדיה הקטנים
צעדיו המדודים
|
דלת נטרקת
ירדן לא מוטרדת
ירדן לא שותקת,
היא באמצע שיחה
|
לוליטה בגרה
והייתה לאישה
דליות ברגליים
וכבד בשדיים
ומילים גסות
הן רק דיבורים וולגריים
ותו לא.
|
ומי שאני,
אני אדם שקל לאהוב
|
מהאוטובוס
שיורד במורדות הכרמל
אני רואה חלון פרוץ של בית
שמשקיף לחלון פרוץ נוסף
,בקיר שמנגד,
שמשקיף לים.
|
לילד יש עיני זכוכית
מבט צלול
אל תוך עולם שביר
צוחק לו בפרצוף, מתפקע.
|
אם הייתי מיטיבה לשכוח
אלו הדברים שהייתי מוחקת:
מילות שירים של Pink Floyd
הנלחשות לתוך אוזני,
צחוקך שמתגלגל
|
שתי מילים על אהבה
שסר חינה
אך לא סרו שתיקותיה
|
|
|
'ב1998 הרביתי
לחטט באף, מתוך
נסיון למלא את
החלל שהותירה
אחריה הנסיכה
דיאנה'
טיזר מתוך "הדרך
למטה: סיפורו של
זוזו לסטרי" |
|
