|
יליד 74, גר בת"א
רון לא זכר מאיזה גיל בדיוק הוא התחיל לפחוד ממעליות. הוא זכר
משהו בסביבות גיל 13 או אולי 14, אבל את הגיל המדויק, שהפחד
הטיפשי הזה בכלל התחיל אצלו - זה הוא לא זכר. הוא רק ידע שמגיל
מסוים הוא פשוט הפסיק להשתמש בהן
|
הבחור הצעיר והגבוה עמד על שפת המדרכה, ממתין בסבלנות שהאור
ברמזור יתחלף לירוק. בד"כ הוא לא היה ממתין בכזאת סבלנות, אבל
הפעם, משום מה, חלפו-עברו מכוניות בכביש הלא-כל-כך מרכזי הזה
שליד ביתו.
|
נחש האפעה הארוך שוטט בלי מעש בחולות המדבר הצחיח והלוהט. השמש
רתחה ממעל, וגופו הכהה של הנחש קלט את אורה והזרים גלי חום
אדירים בדמו הקר. הוא התפתל לאיטו, בתחילה ימינה, ואחרי כמה
דקות, כשראה שהדרך לא מובילה לשומקום מעניין, חתך שמאלה והמשיך
לזחול באיטיות
|
דלתות סודיות נפתחות ונסגרות במעמקי ראשי. מאפשרות לזחלי הלילה
להזדחל בדרכים המפותלות, הסלולות, הידועות עד אימה. הזחלים
הלבנים נעים לאט אך בבטחה, לא מביטים לצדדים,
|
בכל מקרה, לא ידעתי איך להגיב למראה החתולה התפוחה שניצבה
באמצע הרחוב כקוראת תיגר על העוברים ושבים ובעיקר עלי. היא
היתה די תפוחה, שלא לומר שמנה, חתולת רחוב עם מימדים של חתולת
בית צפון-מפונקת שאוכלת הרבה שמנת וקרם ברולה.
|
מחכה. מחכה לסימנים. לסימן בודד אחד. אחד ויחיד, אות משמיים או
ממעמקים, סימן מיוחד בשבילי שיגיד לי שזהו-זה, הגיע הזמן לעזוב
הכל ולהתחיל מחדש במקום אחר, דברים אחרים, נקודת התחלה חדשה
ומרעננת.
|
השיכור הלך על המדרכה, לבדו. או שמא הוא לא היה כלל שיכור? הוא
הלך על המדרכה, הליכתו לא יציבה, ושר לעצמו בקול גדול, כמעט
בצעקה.
|
כשהבחינה האמא שילדתה הקטנה לא מרגישה טוב היא שאלה אותה מה יש
לה.
אמרה הילדה: "כואב לי בתאגיד".
אמה הביטה בה ממושכות, בערך דקה, והמהמה לעצמה: "הממממ...
בתאגיד.... כן... אני מכירה את זה". כך אמרה האם ונתנה את ידה
לביתה בזמן שחצו את הכביש לכיוון הבית.
|
כששמעתי שזה קרה מיד הסתובבתי. הסתובבתי לאחור וראיתי שזה באמת
קרה. ענן אבק התאבך אל מול עיניי ווידא שאני מבין שזה אכן קרה.
כינורות בוכיים לא ניגנו ברקע, חצוצרות מבשרות רע לא צפרו מבעד
לעננים. גם את העננים אי אפשר היה לראות וקול ציפורים לא נשמע.
|
"..סה"כ זאת הסתה למרד...יש דברים יותר גדולים מהשליחות..."
סגרתי את הרדיו בעצבנות-מה, מואס בכל הקשקושים האקטואליים שכבר
הגיעו לי עד פה. עד פה!
|
ענן לבן.
ענן לבן בוהק בחוץ. כמו מרמשלו ענק ושקוף שמכיל את האוויר או
שהאוויר מכיל אותו. לא ענן עשן ולא ענן רקיע. משהו אחר לגמרי,
משהו שונה שלא נראה מעולם באוויר, שגם האוויר עצמו אינו מכירו
ומשתאה על מה שפתאום נמצא בתוכו או שהוא בו.
|
אתה רואה השתקפויות של חלקי פרצופים על המתכות הסוככות על
נורות הניאון הארוכות. ראשך מופנה מעלה ובעיניך מבט ריקני
משהו, בוהה. אתה מזיז את ראשך מצד לצד וחלקיקי הפרצופים נעים
עם ראשך, משמאל לימין, ימין לשמאל.
|
היא הולכת בשדה, שערה הזהוב מתנפנף ברוח. כפות רגליה יחפות, אך
היא לא מרגישה את הדקירות הקטנות של חלקיקי החי וצומח אשר
מדקרים בעורה. היא קשובה לרוח ותו לא. מבטה מופנה מערבה, ולשם
פניה. הרוח העזה, אך החמימה והנעימה, מכה בפניה בליטוף, מעיפה
את שערה אחורה, כמו
|
בחלומי האדמה רעדה. אח"כ נכנסתי לחנות הבגדים הגדולה, ושם ישב
לו פול והביט בנונשלנטיות באוויר הדליל. התיישבתי לידו ברעדה
ואמרתי לו: "שלום, פול, אני כ"כ מתרגש לראות אותך כאן שאין לי
מילים להביע את התרגשותי".
|
ליבי, ליבי, נאנחתי, מתי כבר תפסיק לשתות דם?!
השדירה המלבלבת קרצה לי ואני קמתי מהספסל הציבורי הישן שצבעו
חום דהוי, מתחתי את איבריי והתכוננתי להמשיך ללכת הלאה. לאן?
בטח חזרה לדירתי. יישרתי את חולצת הטריקו הכחולה שלי, ניערתי
את רגליי מהעלים היבשים שצנחו עלי
|
איזו עייפות.
מעולם לא הייתי כ"כ עייף.
העיניים ממש נעצמות לי. אני לא יכול להחזיק את הראש, חייב
להניח אותו על השולחן.
|
בראתי את עצמי כל פעם מחדש
מעת לעת, בראתי לי עולם חדש
|
בכותבי כאן המילים, ביושבי על המשמרת
מתנגן לו לחן בראשי, כמעבורת על פני ים
|
איך שכחתי מה ללבוש
לא ידעתי שחמור קופץ בראש
איך בחרתי בענן
|
בשעות היום, בשעות הלילה, מהלך במיסתרים
לא מודע לחום השמש, לא לאור הכוכבים
|
בבוקר היתה הצפה גדולה
החרא עלה אצלי בדירה
|
איך אקוד לה, כי אקוד
איך אחבקנה, כי אחבק
איך אלטפנה, כי אלטף
איך אנשק לה, כי אנשק
|
ואז הוא אמר לי שאני כלבה.
אני? כלבה?! אני???
|
איזו עייפות.
מעולם לא הייתי כ"כ עייף.
העיניים ממש נעצמות לי. אני לא יכול להחזיק את הראש, חייב
להניח אותו על השולחן.
|
תל-אביב. תל-אביב. על כל מחשכיה. על כל מגרעותיה. על כל
חסרונותיה. על כל טימטומיה.
|
|
|
חכו רגע
אני מביאה משהו
לשתות
פינקי(ת) |
|
