|
איני זוכר מי זה היה שאמר שסופר טוב נקבע לא לפי מה
שהוא מפרסם, אלא לפי מה שהוא גונז מן הציבור.
כעת, אני מצמצם נזקים.
עומד אתה על אי. חופיו המוזהבים מולך. ערכם מעבר לכל כסף או
זהב. אל מול עינייך האוקיינוס: צבעו זך וטהור.
עומד אתה על צוק. מטיל בידך שק קטן, מלא בזהב.
|
התכופפתי אליו והתבוננתי בו בדממת מוות.
הוא הבחין בכך שהייתי בסביבה, על אף הדממה, והשתטח כולו על
הריצפה.
"זה בסדר" אמרתי, "אני לא אפגע בך."
|
באמצע הדרך, בערך, הבנתי שאבד לי מקל ההליכה שלי.
באמת מפליא העניין מאוד, כיצד הלכתי עד אמצע הדרך ללא מקל
ההליכה שלי. כבר מבחינה לשונית יש כאן פגם יסודי שיש לתקנו.
|
הנה אני. או שאולי זה מישהו אחר. מתקרב לשלולית, בודק, בין
טיפות הגשם המנפצות את מראתי היקרה אני רואה. "עכשיו זה אני",
חושב לעצמי, כאילו צריך אישור ממקור עליון שאני הוא המוח
מאחורי המחשבות ולא אדם אחר. לכו תדעו, היום תובעים על הכל.
|
"אני הולכת לסרוג אותך למוות! בן עוולה שכמותך!"
הוא רץ מהר ככל שיכל, אך לזקנה יש עוד כוח ברגליים.
"תקשיבי! אני באמת באתי רק לעזור! בבקשה!" הוא ניסה להסביר לה,
אבל היא קצת חרשת, באוזן שמאל... או ימין, לא הסבירו לו את
העניין טוב במטה.
|
הוא ישב שם שעות, בוהה בתקרה ולא מבין למה.
הוא אפילו תפס את עצמו מדבר עם עצמו על אלוהים בשלב מסוים,
והודיע לשניהם שהם חייבים להפסיק לשנות נושא.
הוא ניסה למקד מבט, על פסל החרסינה שעמד על המקרר, אבל כל מה
שהוא ראה לא הפסיק לזוז.
|
זה התחיל כשכתבתי מכתב.
כתבתי מכתב, כמו בכל פעם שאני כותב מכתב: נייר, מעטפה, בול
ועט. כתבתי שורה, או אולי שתיים כשזה קרה. זה התחיל מתנודה קלה
באצבע הקטנה של יד ימין בצ'ופצ'יק של כל ל'. אח"כ זה התפשט גם
לג' ולר'. חשבתי שאולי זה משהו כזה של לחץ.
|
יושב על אסלה, איפשהו בגדה המערבית ומחטט באף.
"דיברתי בטלפון קודם עם ראש החיזבאללה", אמרתי לנשיא, בעודי
משחק באולר על גבי חוט הטלפון, "הוא אומר שיש פירוק נשק אם
אנחנו נותנים להם את העגבניות שיש לנו מירדן".
|
הבט בעצמך: הבגדים האלה, השיער המרוט... כמה זמן כבר בזבזת?
שעון אין לך. כל שיש לך הוא מיכלי דיו ריקים וניירות כאומדן
זמן. לילה אחר לילה... חי כמו חיה. פרימיטיב!
|
כשתם העניין, הבטתי לצידי האחד, לאחר מכן לצידי האחר, פשטתי את
ידיי לצדדים כאומר "כך", והלכתי.
ואכן, לעיתים תמים הדברים במילה אחת, ולפעמים החיים עושים "כך"
שכזה ומחווים תנועות ידיים של הפשטת אירועים ותימצות.
|
מחזה חדש בבית-התפילה הישן. הרי שמוטב להתכנס ביום ראשון
ולראות. הרי שמוטב להצטופף בין חולים, זקנים ואיכרים, מוטב
לראות.
|
החדר כולו היה צבוע חום.
מר שוורץ היה כבר בשלב די מתקדם של התהליך שהתחיל בערך באמצע
ספטמבר.
הוא עבד שעות נוספות רק כדי לממן את העניין.
החדר כבר קיבל צורה אחרת לגמרי, הוא הפך לעיר.
"כמו ניו-יורק מכוסה בבוץ" היה אומר, "כך אחיה".
|
צלצול פעמון מעומעם. זמן לאכול.
לפתע, הרעב מציק. לפתע הרעב.
הרגליים נעות מאליהן אל כיוון המטבח. דלת המקרר נפתחת. המבט
מתנועע מצד אחד אל הצד השני כמחפש אות משמיים באשר ל"מה
יאכל?".
צלצול פעמון.
לחם וגבינה. הרי זה מספיק.
|
לעיתים די במנגינה פשוטה הבוקעת מכלי עץ בכדי להכביד על לב
אדם.
לעיתים די באוירה שקטה מדי.
לעיתים זה הוא המבט.
לעיתים זו היא השתיקה.
ואין עוד דרך לבטא טוב יותר את הכוח הטמון בעניין מאשר זליגתה
של דמעה על לחי דוממת.
|
"מה עושים?" שאלתי.
- "לא יודע" ענה.
"עוד כמה זמן אתה חושב שנשב כאן?"
- "זה מאוד תלוי" אמר.
הבטתי בו בתמיהה ושאלתי: "תלוי במה?"
|
כשהוא יצא מהבית בבוקר לעבודה, חששתי, כמו ילד, שמא לא יחזור.
|
חלפו כמה דקות עד שאזרתי אומץ שוב להחזיק את ידית הדלת,
ומשאחזתי בה, נדמה היה שכאשר אעזוב אותה היא תשמט אל הרצפה.
כך העברתי שעה קלה.
|
שני עכברי מעבדה לבנים.
שני עכברי מעבדה לבנים, שרועים על גבי גלגל פלסטיק.
עכבר.
ועוד אחד.
עכברה אין.
עכבר א' מתחיל לרוץ לכיוון אחד, וב' רץ לשני.
הגלגל לא נע.
|
תחנת אוטובוס. חציו של לילה -
חצות.
|
|
|
אל תדאג.
הרי בסופו של
דבר, גם היא סתם
אחת. |
|
