|
...ויחשוש עד מאוד הנחש, כי הבחין לאן מועדות פניו של אותו
מגלומן שכינה עצמו אלוהים...
|
הפלאפון צלצל, קול מוכר שאל אותי:"באיזה מדינה ציויליזציה
הובילה ללאומנות?"
התעוררתי בבהלה
"קטע מחלום"
|
כל מעשי אדם וכל תפארתו
ידע היקום וידע הלב
כל שידע וכל שהסיק
הלא יוכלו להכנס בנקל
לקפל אחד בשמלתך
|
הכל והכלום הם שני צדדיו של אותו מטבע.
החיים והמוות הם צידו האחד.
|
חלומות לא עשויים מעננים או ממרשמלו.
הם עשויים מזכוכית.
תדרכו על אחד, תראו.
|
ואחרי הכל, ולמרות הכל
ואולי גם, בגלל הכל
אני עדיין מתגעגע.
|
כמו דג בלי אופניים
מחפש בנואשות דרך להתקדם הלאה
|
כמו קבצן המחזר על הפתחים
אינני זקוק לאהבתכם.
יותא משאני עושה זאת למעני
אני עושה זאת למענכם.
|
ענן שחור כיסה את פני הירח
פרחים פרחו, אדומים כדם
וכל מה שנשאר בזכרון
היה קול צעדיך על האספלט החם
|
יד נשלפת מוך האפלה, כמבתקת את החושך
אני מזהה את היד הזאת.
יד, שסימני הרס עצמי ניכרים בה, הרס עצמי שבמהרה יגיע למיצוי.
יד, שציפורניה כסוסות, מימים של עצבנות וליות של זעם.
יד, שעוויתות של כאב עוברות בה, ושריריה נרפים מחולשה
|
מדובר בשורה של שירים, שנכתבו בפסח
מכיוון שאף אחד בכל מקרה לא בודק את היצירות שלי, אני אוותר על
לת שם לכל אחד מהם
בכל מקרה, הן לא קיימות בנפרד
|
עד שאלמד לאהוב
תנו לי את הזכות לשנוא
להפנות רגשות ודחפים להרס
לראות את הדברים בצורה מעוותת
|
לילית גורשה מגן עדן
בלי שתספיק להיות בו
לילית גורשה מגן עדן
בטרם תספיק לחטוא
לילית גורשה מגן עדן
|
אני מסתכל
הם
הולכים
שרים
רוקדים
צוחקים
ואני
חושב
|
הגשמה עצמית, הם ממלמלים
בעודם בולסים את בשר הנופלים.
|
מסתכל לתוך עינייך
כאדם המסתכל לתוך עצמו
ופוקח את עינייו
|
מסתכל באדמה
נזכר בך
בהילוכך,בצעדייך,בדמותך הבוטחת
ועולז
|
כיצד ניתן לתאר במילים
אותה תחושה מענגת
את הכאב הצורב שליבי חש
|
זיקוקי דינור של ליבידו כלוא
אלף צבעים על מסך של חושך.
זעם, יאוש , פחד וכאב
|
מתבונן בערפילי ארץ צלמוות
בינות לצוקים שחורים ובוהקים
נקיק צר עובר בינהם
והתהום,קוראת לי באין-סופיותה.
|
אדם על במה שולף אקדח
המבט על פני הקהל משתנה לציפייה דרוכה, סוף סוף קורה משהו.
שלולית של דם ניקקות על הבמה, וזורמת לה בנחת לעבר השולחנות.
הקהל מביע בוז, בדרכים נסתרות מן העין, אך לא מן הלב.
"זה הכל?",הם שואלים,"הזהו אדם?".
הזוג הצעיר עוזב את המקום
|
אם אנו מחשיבים כלגיטימי לדון בשאלת טעם הקיום, מדוע שלא נדון
בשאלת טעם חוסר הקיום? בקטע קצר זה אכשל כישלון מוחלט בנסיון
לדון בשאלה זו, ואמנע מלהבהיר את שייכותם של מכרסמים סיביריים
לעניין, על אף הפיתוי הגלום בכך.
|
מחשבות על אובדן
הן תמיד העצובות ביותר
|
במאמר זה אנסה לדון בשאלה, שגם אם תראה בתחילה סמנטית וכולה
נוגעת להגדרות ותו לא, הרי שמשמעותה האמיתית מרחיקה מעבר
לתחומי הבלשנות, ונוגעת למספר שאלות שהתקופה המודרנית מציבה
בפנינו, ובראשן, את תפיסת המדע כ"דת חדשה".
|
בבואנו לחשוב על הרעיון הקומוניסטי, אל לנו לראות בברית
המועצות את מייצגו, ברית המועצות הייתה מדינה קולוניאליסטית
ומנצלת בדיוק כמו המדינות הקפיטליסטיות, אולם הצטיינה בהגבלות
אידיאולוגיות על המדע.
|
הצורך הוא אימה של ההמצאה, ויש האומרים, הטיפשות, על כן, אין
להתפלא כי גם דברים אלו נכתבים מתוך צורך ממשי לענות על
סיטואציה ממשית ביותר.
|
קוסם: אדון, אדון, עשיתי כפי שביקשת, אויבך המושבע נמצא כאן,
לכוד כזבוב בקורי עכבשי!
כמברה: יפה עשית, ידעתי שניתן לסמוך עליך.
קוסם: ואדון, היכן גמולי?
כמברה: נכון, גמולך, ובכן, הרי לך
כמברה שולף את אלתו, ומרוצץ את ראשו של הקוסם.
|
|
|
אפצ'י
האיש האדום, בלי
מטפחת |
|
