|
והיום שחולף מזכיר לי את ציפור הטריסטרמית מהמדבר.
את עדר האילים החולף לאיטו ומקצבו מקצב השמש
והצל. והמים. ומקצבנו מקצב הרחוב. ותיקרת האבן.
ובורות המים ברצפת העיר הזאת נסתרים.
|
והיום שחולף מזכיר לי את ציפור הטריסטרמית מהמדבר.
את עדר האילים החולף לאיטו ומקצבו מקצב השמש
והצל. והמים. ומקצבנו מקצב הרחוב. ותיקרת האבן.
ובורות המים בריצפת העיר הזאת נסתרים.
|
פרחים
בשערך הגולש כמדרונות
חמוקייך כמעגלות המדבר
ונשימתך כמעוף העגורים בשמי התכלת
|
משתרגים עלי ברעידות נשימותיך
ענפיך נעים עם הרוח ורוחי נרעד
נישמתי מהבילה עם הגיע הרוחות החמות מן הים
|
למה את מסממת אותי. אדי האלכוהול טשטשו את הגעגוע.
ממשיך לצעוד ברחובות. כדי ליפול שדוד לתוך מיטת אבן.
את כמו נר. נשמה שלי. כמה עוד תבעירי כך את עצמך.
בלהבה קטנה. נסיכה שלי.
|
אני מביט בך בעיני האש הרושפות שלך.
את לביאה באגן ההיקוות של הצער והכאב.
אני טיגריס ביער החרבות הנינעצות בביטנך
וחורשת הברושים הטמירים סוערת.
|
מאין הוא בא, מנקיקי האדמה
ממחילות עפר לחות
רק שכבתי על האדמה החמה ואחזתי ברגביך
מתפוררים בידי
|
השארי עוד קצת שאוכל לצייר את הפורטרט שלך.
עוד מבט בלובן החזה. עוד פיתול היד על הכרית.
|
כך עמדנו בשדה הזה פעם. והרוח החמה הבשילה בנו חמניות.
והרוח החמה נתנה בנו רגליים וכנפיים. ורצנו ועפנו...
הנה הקיץ שדף את שדותינו... כפופים עומדים אנו בשדות השלף.
סופגים את גשמי הברכה בדממה.
|
ועיניך הבורקות נוצצות. אני אדוג לי דגים בבריכות עינייך.
או אשתה את השמחה מתוכן עד לרויה.
עד שאוחז בך בחוזקה ואשתה מפיך שיקוי של אהבה.
|
כל געגוע
כמו ציפור מפרפרת
ברשתות הציידים
כך גם ליבי
|
אל בלהת השמש השוקעת,
בסערת ענני כתום,
עיני נשואות
|
ותדקרי אותי.
וארצה רק לילקוק את טיפות הדם.
ולטעום ממילחי גופך.
ולנשום את שמורות עיניך.
|
|
|
נניח, שהידיים
שלכם היו שתי
משגרי טילים
ענקיים, מי,
ואני שואל אותכם
ברצינות, היה
מתעסק איתכם?
הצבא כמובן, כי
כשיש לך בן אדם
עם 2 משגרי
טילים בתור
ידיים, אתה
משתיל כוונות
לייזר על
האוזניים שלו,
ושולח אותו
לעזה
אני, שצריך
להפסיק להמציא
נשקים |
|
