|
 
אינסומניה מקוונת,
לילות חשוכי מרגוע.
ליד מיטתי שקע בסיד הלבן של הקיר,
זכר למפגש בין פדחת לבטון.
לא נרדם.
הרהורים חסרי שליטה,
חוסר שייכות,
אי וודאות ובעיות עיכול.
בדרך כלל בגללך,
לפעמים בגללי.
אבל תמיד,
בגללנו.
"מנהרה? מה, כמו בחסמב"ה?"
מעולם לא הבנתי את חומרת המילה "כיבוש" עד לרגע שבו שמעתי את
המשפט הזה במבטא ערבי.
|
כשג'וני קם בבוקר, זה היה יום רגיל. הוא לא הצליח להרגיש את
השוני באוויר, אבל בואו רק נגיד שאפילו הציפורים לא צייצו כבכל
יום. אטימות המערה בלעה אותו לתוכה.
|
היא לבשה חולצה קצרה וג'ינסים. הג'ינסים שלה היו רחבים, אבל
בכל זאת החמיאו לה איכשהו. זה נראה לי מוזר אבל אל אמרתי כלום.
אני לבשתי חולצה יפה עם כפתורים ומכנס של אבא. היא לא אמרה לי
על זה כלום, אבל זה לא היה משנה.
|
בבוקר הוא קם בבהלה. השעון המעורר העיר אותו כשעוד בחוץ היה
חשוך והוא נזכר שהדרך לרמאללה רצופה החלפות אוטובוסים.
הוא נזכר לאט בכל מה שעבר עליו בלילה והתחיל להיתפס לפאניקה.
הוא קפץ מהמיטה ולאט לאט משך את גומיית התחתונים. "זה בסדר" ,
חשב לעצמו בהקלה.
|
בהתחלה זה לא הפריע לי. אח"כ הכאב התעצם. כאילו שעם כל נשימה
מישהו דוקר אותי בצד. ניסיתי להמשיך להתעלם אך לא יכולתי. אבל
לא יכולתי לעצור.
|
|
|
אשה נאה ניגשת
לדלפק במסעדה
ומסמנת לאיש
שעומד מאחוריו
לגשת.
היא מקרבת אליו
את פניה, ומלטפת
את פניו
המאדימות. "אתה
המנהל?", היא
לוחשת לו. "כן",
הוא עונה בעוד
היא מעבירה את
אצבעותיה על
לחיו ועל שפתיו,
דוחפת לו שתיים
לפה ונותנת לו
למצוץ אותן. "רק
רציתי להגיד
שבשירותים של
הנשים אין לא
סבון ולא נייר
טואלט". |
|
