נולדתי בפולין בשנת 1924 ואני עדיין ילד או אולי שוב
ילד, שכל החיים נותרו לו למימוש חלומות וכמיהות.
כשהייתי בן שנתיים עברתי עם משפחתי לרומניה ובגיל
עשרים עליתי לארץ והתגייסתי לצבא הבריטי. בשנת 1948
התגייסתי לצה"ל, שירתתי בקבע, רוב הזמן במודיעין,
בתפקידים בכירים ובשליחויות לחו"ל. לאחר השחרור
שימשתי כמנהל מפעל לטקסטיל. אחרי הפרישה לגמלאות,
שימשתי כמנהל בכיר בקונצרן גדול. כיום אני מקדיש את
זמנו לאהבותיי האמיתיות: האזנה למוזיקה, קריאה,
כתיבה, שחמט, טיולים בארץ ובעולם ולאישה של חייו.
המוסיקה היא עבורי סם חיים. הקריאה ממלאת את מטעני
נפשי ושכלי בחוויות אינטלקטואליות מגוונות ,
בריגושים, בעצב, בשמחה, דמעה וצחוק, אשר בלעדיהם
החיים היו מדבר. מי שהטביע יותר מכל אדם אחר את
חותמו על גיבוש אישיותי בנעוריי היה הסופר הגרמני
יעקב וסרמן. אהבתי במיוחד את הטרילוגיה שלו "פרשת
מאוריציוס - אצל אנדרגסט - יוזף קרקהובן", שלדאבון
הלב, נשכחה מתודעת הציבור.
בשנת 2008 יצא סיפורי הראשון לאוויר העולם באתר "במה
חדשה". תגובות הקוראים מילאו את אותי התרגשות רבה.
טעם הדהוד סיפוריי האישיים בלבם של אנשים זרים או
קרובים והתחושה שנגעתי ולו בנפש אחת באופן כזה או
אחר, גורמים לי לחוש התעלות ולהרגיש כי זכיתי במתנה
גדולה. הכתיבה גורמת לי לחוש כמרחף באוויר על גבי
מטאטא של מכשפה, מתבונן מלמעלה אל האנשים הקוראים את
סיפוריי ומנסה לנחש מה הם חשים: חוסר חיבור,
התרגשות, כאב, פחד, בלבול, אי הבנה או אולי הזדהות?
סיפוריי אצורים עמוק בתוכי זמן רב כל-כך, רב מדי. עם
פרסומם הם ניתקים ממני אחד-אחד, בכאב מהול בשמחה,
בחיוך ובדמע.

הווידוי אירוטיקה בדרך הביתה חשבתי ארוכות על האירועים והשיחה. שאלתי את עצמי : למה דווקא אני? למה עכשיו? מה יהיה מחר? לאן כל זה יוביל? חשתי איום באוויר, מעורפל, קלוש מאד אבל עם זאת מוחשי. ובכל זאת הייתי בהרגשה שאני שולט במצב ושלא נשקפת לי כל סכנה, מוחשית או מדומה, ושאיו צ