|
havana33
משראתה את הבית, החישה צעדיה
הציפורים כבר התכנסו למועצות הלילה, רוחשות.
|
הילוכה יחפה על החול החם,
היה כשיר
תנועות גופה מזמור,
חטובה ויפה הייתה ועיניי- כלות
|
חדרו הואר בזרקורים רבי עוצמה, הגנרל נבח פקודות, עושי דברו
חבטו בדלתו עד כי חישבה להישבר- אך איוב נותר במריו.
ידוע ידע הגנרל מפיסטופולוס, כי אם עד השעה 24.00 לא יצביע
איוב בעדו, יפסיד את שלטונו.
הפקודה ניתנה, דחפור הרס את קירות הבית ואיוב נשלף ממיטתו.
|
בשמים עמד ניחוח אורנים
כאלה,
שנראו משתחווים לחומה
|
ערוגות גני נכלמות לא פעם
חסרות מים טובים
|
אבק הזהב שנלכד באור עת שקיעה
כפרפרי הלב האוהב
נעלם עם חשכה
משוטט בארצות נעלמות, אבודות
|
טעמי גופך בנסתרות
שפתיי, מדברות פרפרים בגופך
אני מדבר על עצב גופך החשוף
|
חוזר ולובש אותך ביום חורף קר
עונג מפגש חרישי, סופו ידוע
|
האביב מחייך התחלות חדשות
רוקם אהבות וחלומות
מחבק עדן המיית החיים
|
אם לא לי, לא יהא לאחרת
דבר הגיישה אבה למשמרת
|
עשן קל, מסתלסל מעל גגות הבתים
אוגוסט וקר באדינבורו
הלילות גוועים מוקדם
וחום גופך, כמו לפתן
|
כמו שכחתי בין דפייך, המוני סימניות אהבה
והיית לי, הינומת כלה
עת פסעתי בשביל הלביאות
|
אחזתי בידך
מייצב את גופי בגופך
|
גלים בוכים נשברים
שמש שבעת ימים נושקת ים
באופק נצבעות מפרשיות בכתום- זהוב
על החוף, צעדי יתום
|
אני חולם אותך, געגועים
בחוף הים שנסוג במדבר
|
מאחור, סדינים סתורים רווי סוד
קן רחום קורא אהבה
|
אני נוגע ברחש המילים עלי מים
ברוח הזורעת פרחי בר בשדות
עיניי, עיניי אוחזות בך ולוחשות משאלה
כבליל הכוכבים הנופלים של סאן לוראנצו
|
אלוהי הרוחות המופקרות, הרעות
קדשות הזעם המכות בעצמה
כמו מבקשות לגלות את כזב הזהב
מייסרות, חסרות רחמים
|
פרחים פתיינים חייכו משא גופינו
הרוח נשבה חיבוקינו, עירומים
|
ואעלה אל ההר, במצוות אהבתך
נחמה לא מצאתי
ואשבר לוחות לבי
|
שחפים נוסקים מול שמש
אור ניתז
|
כמו מכתב פרידה מאחר
סימני גופך בגופי, חותם שנעור
|
ירכייך כר נחמה לראשי
ניגון שפתייך אש אוכלה
|
ספינה טרופה הבזיקה על הגלים
מפרשיה כנפי חסד של מלאכים
|
חזרנו וניסינו לדבר בשפת הצבעים
הבטנו בדמעות הכוכבים
|
תמיד יהיו שדות הדבש והחטא הטוב
היותך דוור של אש אהבה בנתיבותיי
|
הדבורים חזרו חפויי ראש
עגלתי מתרחקת, ריקה מגעגועים
|
ומה אעשה בלעדיה?!
כך
שאלתי
במקום בו, פגש הכאב את האהבה.
|
קינאתי הרוח הסורקת שערך
השמש בהמיית גופך
|
נדיבות השקט אחר האהבה
דו שיח של אהבה ויופי
|
רעיתי בך את השקט בין התשוקות
לחשתי, את הרעד בין האהבות
רעבתי אוהב גאולה בבשרך
היום , כותב על עורך, החמצה
|
לא נתת לי מקום לצדך
הדלתות נותרו נעולות
עלתה בי שוועתם מ"מלון קליפורניה"
נותרתי, עם עיניים לאהוב
|
אור הבוקר מסתנן באפור וזהב
סימנים ראשונים, עוד מעט סתיו
עלים עצובים כבר נושרים אבודים
מרמס לימי קיץ אחרונים
|
מקדשך בפדיון אוני
גפן ניחומים את, לי
|
שרה בו שירי אש
כותבת ספר חייו
...
אוחזת בו , במפתח הלב
|
ואז,
הוא אמר לה
בעצב תלדי שירים
והיו המילים
|
אלף סמטאות דמים ואהבה
בעליית הגג הנאנחת חטא
|
עם זריחה, הבטנו בגלים המבתקים את האור
כמו מעשה אהב חוזר, בציר התשוקה
לבוש כצעיף על גופך
תעלומה , חידה ופתרון
|
עתה השליכו אש במכמני הגוף
כמו לטהר הכאב שהצטבר
|
ממכחולי נושרים פירות הצבע של עירי
ואני הילד, רק רציתי לחבור לנדידת העגורים
|
כותב ומצייר עירומך, חשופה
משעבד חירויות אהבה ותשוקה
|
כול מה שרציתי היה
עוגת תפוחים
ואולי, גם שוקולד אגוזים
והנה- את.
|
הכרתי חרגול שניגן דווקא בחורף
כאשר הנמלה הסתתרה רעבה מקור
ציפורים נסו מבוהלות אל ה"אור"
הגיבור מחפש את הזאב בכיפה אדומה
|
דולה ממתקים
עת להט עורי פוגש לדו-שיח
את חמדת גופך המשתרע
|
בחצר ביתי עץ לימון שבע שנים
מחייך פריו בעתו וניחוחו נפלא
עם שחר באה רוח מזרח
שדדה והפילה ניצניו, כאבתי
|
בגדיה כמו נשרו מאליהם
עת אספה השכן אל לבו- לבה
|
מה סערת עלי
עת סלעי בזלת מחייכים
קרצו יצועינו נסתרים
|
אינני רוצה דמוקרטיה בבחירתך
אני רוצה התפוצצות דיקטטורית
|
בלילות אני תר את חיבוקייך
את לחישות גופך על גופי
את השפל והגאות בחופינו
ואת האהבה, הצומחת בלילות
|
אני לך מצע שוקולד
משורר חנפן אוהב
|
חוזר אלייך כמו פלא הצבים
החוזרים אל האור
|
האדמה צועקת כובד גופותינו
עוטף אותך, אהבה ועוד אהבה
|
נע ונד תהיה בארצות האהבה
והלב, חלל בקרבך
על גחונך תלך
והיא- לא שלך
|
סופת סגול עיניה
גופה, מצודת אבירים נלהבים
ואנו הנערים-כלתה נפשנו לשדיה
לרמזי מכמניה האסורים
|
עיניה, סופת סגול עיניה
גופה מצודת אבירים
ואנו הנערים, נפשנו כלתה לשדיה
לרמזי מכמניה האסורים
|
שירת דבש תמרים בגופי
נטיעות חטא קדמון
|
הייתי שורק הגפן
בארצותייך הטובות
|
נוגע בשתיקות
בצעקה העירומה, החשופה
מביט אל בדידות הבריאה
כנפיים סדוקות של פרפר
פלא זעקת הנולד
|
ועמד ופסע לקראתה
מקדשה על החול- מול פני אלוהים
|
החול רך יותר בחוף ניצנים בחורף
התשוקה, קשה.
|
רכבות חולפות בגופי
אני רוצה אותך תחנה
|
עיני הפנסים בסירות הדייגים באגם
הרוח הלוטפת
שירת הציפורים המזייפות לעת ערב
נבואת התנים חדי השיניים
|
השמש ליטפה את הים
כמו חשה את האביב הפורח
את גאות גופך בגופי
יהירות פלאות האהבה
|
שמש בוקר מקשתת את השדות
לוטפת בחמדה ניצני פרחים
מטבילה גופך, עירום בזוהר יום
מקדשת אותך אהבה
|
האביב נראה כה רחוק בחורף
החופים - אבודים
|
מצרים שלך בי
ואין אלוה
מכה בסלע
|
מבקש, טוהר עינייך
לטעום הקפה בשפתייך
|
ואנו יד ביד
תובעים את עלבונה של השמש
|
מגרשי המשחקים ריקים
רוח חמה נושבת
|
אור טהור חודר קטיפת בשרך
כמעט שכחתי, כמה טובה האהבה עת גשם
|
נשאתי שבועתך וטעם שפתייך
היית לי נחמה- בים המרורים
....
ולא אדע איזה כאב גבר
האם, בשרי המצולק או לבי הנשבר
|
שומע את בכי העצים הנכרתים
מות הפרפרים
לשכב על הגב
להביט כך סתם, בשמים
|
שפעת האור החודר, המחייך
קשת רבת פנים של
אהבה תשוקה אהבה
צבעים על פנייך, בגופך
|
המלאכים שלי אינם שומרים עלי
כנפיהם מרוטות
|
מחבק סודותייך כשיר שלא נגמר
עולת מנחה בירכייך חמדה
|
אני מחפש את נועם הוורדים המלטפים
את סוד התווים
|
בלילות לחשו הנערות
כיצד צימח דמו
שמלת כלניות
|
אמרת לי, אל תנוע
אני המפרש, אני הרוח
אוהבת
|
היית לי, רוח טובה רוקמת אור
לחישות זהב בגופי הדווה
|
אחר הלכתי
כמו בחוף ללא תוחלת
לבוש כנפי תיל דוקרני
שותק אותך אהבה
|
אני הולך וחותם את חיי
לעיתים, מבקש לקחתם חזרה
|
עצי הדקל חרשו מזימות ברוח הקלה
ענפיהם מסננים האור על מעשה האהבה
|
נשארתי בודד עם הנשיקה האחרונה
עם הניחוח ההולך ונמוג
החיוך הנשכח, המתריס
|
כמו לא היה הלילה
ואת ואת ועוד- את
|
פותח חלון אל עינייך
ענבר הגוף הניעור
|
נכנסתי עירום בין הסדינים
נקי מאותיות, מילים, שורות
|
היו ימים היית לי קיץ
באחרים, חורף קר
|
שמך כבר דהה על תיבת הדואר של חיי
כמעט נמחק
|
החסד החסר במרחבי זמן ומקום
הזמן האומלל הנוצק כמי קרח
הגעגוע האין סופי
היכן הוא? מה היא?
|
רוחצת בגשם ובאור חליפות
חוצה את הסמטאות
הלב פועם במעלה בהמיה
הנה, כבר השער, כמו תפילה
|
כמו מעולם לא חזרנו משם
מהדם, העשן, הקולות, המתים
|
פנים הולכים ונשכחים, מטשטשים
ובנו צער יתומים אבודים
לילה יורד על אבנים לבנות
ואנו לבושי אשם אוקטובר - בלבבות
|
בוגונויליה אדומת שיער
גבינה מלוחה, זיתים
לחם כפרי, יין אדום
כחול הים והתריסים
|
המילים כמו גמגמו על חלקת גופך
היו לכפתורים הפרומים עת
|
מעבר לגבולות גופך
צבא שלם של אהבה
דהרת סייח עול ימים
לובש את גופך -
בפרחים
|
ממיליון איטלקיות אהבתי אותה
פטריוט... נשבע... באמונה
|
ובלילה ההוא
חג מתן
נשבעו גופותינו אמונים
ואחר,
נדרנו אהבה
|
מה איכפת רמזור אדום
אני כולי אלייך
|
השעון שותק תשוקות אבודות
מתקתק פיתויי געגוע
|
השמש בקעה עם דמותך
עולה עירומה מים
שחר בחוף האהבה
|
מנסה לגעת בקופסת הצבעים
בזיכרונות
בריח האדמה והתפוז
בנשיקה הראשונה
|
מתגעגע, החופש שהיה לי
ציפור דרור פשוטה
"הורה" לאור המדורה
ניחוח תפוחי אדמה ניצלים
|
אני רוקד אותך גשם
בינות קפלי הסדינים הלבנים
|
נועם הסער בגוף המתפתל
הקסם הבוער
מעדנייה רבת ריגושים
כמו מלבישך עוגיות אהבה
|
אהבתינו פנתה לחניון לבבות הלילה
נושק לך
קידה לאהבה
|
אהבתינו פנתה לחניון לבבות הלילה
נושק לך
קידה לאהבה
|
חדוות החול החם בכפות הרגליים
בוהק האור על המים
|
בחורף יחזרו הדובים והקור
במסענו נחפש את אהבה
|
ומשהבחינה במבטי,
חרצה לשון
ידעתי- אני מאוהב
|
הדיונות שלנו ריקות ועצובות
איש לא מנגן לסומק השקיעות
|
כמו המסע אחרי, מטייל בגופך
הילוך איטי המתגבר כסער
|
הים נשא את אהבתה בחיקו
סמוקה לעת ערב, מלאת שירה
ארוגת ערגה והלמות לב
מהלכת יחפה על החול הרטוב
|
נועם הפסגות בגוף הנעווה אהבה
כמו דיאלוג הנץ עם טרפו
|
בסמטאות עדיין קיוו לגשם
לסלק האבק הכבד
הבשורות הרעות
לשטוף הזוהמה
|
עת אש הצהריים ניצתה, ארזנו
מותירים אהבה ותשוקה על החול
|
בימים אלה אני גונב ניחוח האהבה
מנסה לטפס במעלות, לא לשכוח
|
פורט על תווי השכחה
אור חודר בגנבה מבעד
עיניים שומעות וכלות
כמו, מות הכנרות
|
כשחזרו ובאו העננים נושאי תאווה
הייתה זו האישה, כבר שבויה
|
לפנות בוקר,
ירד גשם כבד
גבך מופנה לגבי
הזריחה בוששה
|
כן,איתך אני קיץ
למרות שליבי לא פעם סתיו
|
אני רוצה לספר לך , דווקא
על השקט-שבין המילים
|
ריח העשן ותוגת המתים
צרחות הקשר בגלגלי הסבווי
רות- לא, לא עובר
המלחמה רודפת אותי לכאן
|
יש מקומות שחייבים להלך בהם
כמו חוק הכלים השבורים של התשוקה
|
צחוקה ניגר כמים הטובים
עת רחצתי בשרה
וסכיני גופי תפילה
כשחר העולה , קרבן תשוקה לעולה
|
ליטפו הידיים גווך העירום
שרועה, פנייך אל האגם
|
ולא ידעתי כי עיתים-
גם לשקיעה
|
כמו לטמון הזהב אחר האהבה
הזיכרונות עולים כהבל קר
מייחל בך ריקוד חסידים מנחם
כנר של אהבה, בקצה גג אדום
|
ציירתי מתאר גופך בשפת הפרחים
...
האבקתי בשרך באבקני אוני
רדיתי הדבש, יער סודות נגלים- נסתרים
|
ריח ההדרים נישא באוויר
לובש עליצות על בשרנו החשוף
|
הסקסופון שלי נותר פצוע בפינה
הקיץ רחוק ובוכה
|
רק צריך לתור אחריה בכדי שלא תלך.
הלכתי לישון והיא לא היתה,קמתי והיא עודנה איננה.
תרתי אחריה בין אנשים ולא מצאתיה.
|
אור אחרון ירד על ההרים
כמו נבזזו יצירות האלוהים
בדמע אהבה כוזבת, אבודה
כמשיחת מכחול- חסרה
|
עת הייתי חג במעונך
אהבתי בערה בחופייך
אודם שפתייך היה חותם בבשרי המלוח
פירות תשוקתי נאספו מגופך
ידעתי - זו אהבה
|
אשרי הגבר אביב בחצרותייך
אם תלכי, לא אהיה
|
המנעולן הראשי
אטם עיניים ואוזניים
|
מלקוח האהבה ברחובות הקטנים
בואכה הנמל
עת הירח טובל במים השקטים
וז׳אק הדייג מפטם מקטרתו הישנה
|
כשהשמש שקעה מעל ההר ומשה בושש
מצאתי נתיבות לעגל הזהב הרחום בגופך
|
בחרתי לנוס לחופייך הטובים
לחמדת האור בינות
|
צליל תמים של חורף
נסדק לפתע בשברים קשים
אכזר היום העולה
מדוע הכפר רוצה להפוך לעיר?
|
ארוטיקה של ים מתחנף
לוחכת את כפות רגלייך
משלחת הגלים לרגל ארצות בשרך
כי טוב
|
סוערת כמו ניו-יורק בחצות
רכה כמו פריס לעת ערב
עת עלו האורות
חושנית כניגון בחצרות הוואנה
רוקדת גופי, כמקצב הבוזוקי ביון
|
מצע העלים הנכנע למשא הגוף
פרץ טללי אהבה
|
לא פעם, לחש צפע מדרדר כמשאית חסרת בלמים
מעלה שאגת ימים קשים, מרים
|
רע הייתי בבואי ורע בלכתי
על מפתן ביתך, דבש לא הנחתי
|
לעגו הגלים
הלוך ושוש הלוך ושוב
|
זבחי הגוף הנעור, לא נכנע
פרוס כמאפה שוקולד חם
|
להיות איתך,
כול השמש כולה
|
אמרת, כאן חלונות בכול
אין צורך לפתוח חלון
פירורים על שפתייך-
נבלעים בשפתיי
|
כמו ציפור כלואה החובטת בקירות סגורים
רוצחים בסתר, מילים ועוד מילים
|
ציפורים עפות, ציפורים עפות
כמו פרידת סכינים כואבת
נפילת תהומות ללא עוצר
תהיית הפנים הנעלמות
|
משנפתחה הדלת, ירתה ללא היסוס
פעם ופעמיים
|
שלום לך יקרה,
אני הולך
אל תמחקי את שמי
|
אתה מת
והיא איננה האלמנה מאפסוס
אתה, עדיין תלוי
|
עתה, החלו קרני השמש לצייר על גופך
בשמים, להקת חסידות מתנגנת ברוח הקלה
|
יוד בזרועותיי, כמו הפתעה
ספינת תקוותי במעגן גופה
|
כמו מגלה ארצות
יבשה, יבשה, יבשה
ארץ חמדת אישה
|
ואתם שם
קוראים מהאדמה השותקת
|
רוקד את הציור העירום
כמו גרזן חיבוק העקרב
אסימון אהבה שאבד
|
עיוורים אנו למות הוורדים
ורק השק-ט
נותר מנוול.
|
כמו עת הסבת את גבך לליבי
ודמעותיי בקעו יבשות
|
אל תשלחו ידכם אל הנער, הניחו לו
ראו, מתנה הוא אהבה עם פסנתר
מחבק את התווים , טועם ניגון הדבש
אל תשלחו ידכם, הניחו ללבו
|
זה זמן רב
לא שמעתי ממך
ביננו ים גדול ולב נשבר
|
כנבואת משיחי שקר האהבה
רוחות מיללות איוב אהבה שחלפה
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
זה שערפת היה
שבועיים בחיים
אבל הוא בעצם
היה מת, רק
מוכיח שהתאוריה
שלי עם החתול
היתה נכונה!
שרדינגר |
|
