|
גיפטמן סטרים
לומד באוניברסיטה הפתוחה.
וגם סתם ככה, לומד.
משתתף בעיקר בסדנה.
וגם סתם ככה, משתתף.
זהו.
אה, וגם... בואו לסדנה, אני מניח.
חרדת עריקות היא תסמונת שאמורה לקרות רק ברגעי דמדומים, בין
הכרה לחוסר הכרה, בין מודעות לשינה, רגעים שבהם אתה מזהה את
המקום שבו אתה נמצא אבל לא בטוח שאתה אמור להיות שם. מאז תחילת
המלחמה היא תוקפת את כולם, ברמה זו או אחרת, באוטובוס שיורד
מהמוצבים השכוחים, הצ
|
חייכי, אני אומר לה, חייכי, והיא מחייכת. ואלוהים על יד האח
נאנח: אוי יהויכין, אוי, מי שמך למלוך. ואני: ומי שמך למלוך,
זקן? מי שיצר אותי הוא אתה, ואתה נוצרת על ידי מה? ואלוהים
נאנח.
|
בסוף ספטמבר, ערן סוף סוף זז. הוא רץ אל הבעירה במרכז השדה.
תוך כדי ריצה הוא הסיר את החולצה. הרגליים שלו התמלאו בבוץ. על
הגוף שלו נטפו נחלי מים. הוא רץ בחדווה, כמו ילד בגשם הראשון.
וזה באמת היה הגשם הראשון.
אבל אחרי מה שהיה בתחילת הקיץ, כבר לא היינו ילדים.
|
המון רב כבר מתקבץ מאחורי, עוד לפני שהרוכבים נצפו. הם חשו
בהתרגשות עוד לפני ההכרעה. אם הרוכבים לא ישובו הם יסבלו
משבירת תקוותיהם. זהו כאב מר, ככאבה של אשה שהובטחה לה ארוחה
למחר אם תקריב את בנה, ולא זכתה בדבר, מלבד האכזבה.
|
חרטה אין בה באיזבל, אישה זקנה אין בה חרטה, גם שנאה אין בה
לאיש הזה, אך היא תעשה כל שביכולתה על מנת למות כמלכה, לא
תבייש את אביה אתבעל ולא את אלוהיה הבעל. כמלכה תתייצב מול
המוות, ודבר לא ימנע בעדה מלמות בכבוד.
|
עד הורדת העיתון לדפוס נותרו שתי כותרות בלבד, שלא היו מסודרות
בחרוז מסוים. ולא מדובר בכותרת הראשית, שהייתה: "הממשלה מגבשת
מדיניות עיקשת", אלא בכותרות שכוחות-אל בשיפולי העיתון.
|
הייתי מהסס לפנייך כפרפר הבוקע מגולם
והשמש מכה את עיניו בסערות להבה
וחוכך בדעתו
ותוהה
ומשתהה
|
שפתיה לכחול - ורגליה לשחור.
גופה מתלבט, משתולל.
חלקה התחתון מושך אל הבור,
וחלקה העליון אל האל.
|
לראשונה היא באה כשהייתי נער (מאמינה? הייתי נער) בליל קיץ כבד
ומתקתק. כמו ברק חם ומחשמל היא באה, חודרת למוחי ברעבון. אין
נשים כמותה. כל הנשים כמותה. היא האהבה של אפלטון.
|
דוגמטיות דונטיסטית.
הלוצינציה הומניסטית/הרודיאנית/הרמטית/הגמונית/הטרוגנית.
וגיניזציה ויטאלית.
ווקליות וריאטית.
חונטה חרקירית.
|
|
|
הבעיה של בתי
הקברות היא
בתדמית הקודרת
שלהם. הציבור
מקשר אותם עם
מוות |
|
