|
שעת דמדומים. כתמים אדמדמים-חומים ממלאים אט אט את חדרה. היא
נושכת את קצה העט ומנסה להיזכר. שתי רשימות מונחות מולה -
"אנשים שאסור לשכוח".
|
אתה יושב מולי. עיניים ירוקות בתוך מסגרת ריסים שחורה. העיניים
האלה שלך, כל כך הרבה חוכמה יש בהן ובאותה המידה - כאב.
מסתכלת בהן וחושבת שכנראה צדק קהלת כשאמר "יוסיף דעת יוסיף
מכאוב".
|
כמו בטקס לוויה של מת הודי
מטהרת
אך לא אותך הפעם
אזכך
את עצמי
ממך
|
מגלה כי לשנוא יותר קל
מאשר לא לדעת
|
שוב נפלת אל תוך הבור
שוב הפלת עצמך
|
ואת חשבת שכל כך מוזר
כי דווקא ברגע בו החושך מתחיל
והיום כבר נגמר
נותנים לך תקווה
לאור
של מחר
|
תקווה ויאוש
מתערבים זה בזה
הגיון וריגוש
מתנגדים זה לזה
|
כמו בזרדים יבשים
את נאחזת בה
|
יש לך כתובת
אך את הדרך אינך יודעת
לא ציידו אותך במפה
לא, אין מונית שתיקח אותך לשם
|
ישבת אתמול מולי
מראה של עצמי
בימים אחרים
|
על צוק גבוה
מבולבלת
שואלת
|
היא מתה כבר עשרים שנים
מאז הפעם ההיא
הראשונה
הם בנו להם חיים
נישאו
לאחד מהם אפילו יש ילדה
|
פעם ידענו לדבר
היו לנו מילים
|
בובת חרסינה
בתוך כדור של בדולח
|
מסגרת מזהב
לציור בצבעים אפורים
|
ותעלי על מזבח
האשם
החטאת
הנדבה
|
אך במדבר בדידותנו
רק בקבוק אחד יכול להרוות צמאוננו
|
"אדם-
תבנית נוף מולדתו"
וכשמולדתו נלקחת ממנו
בעל כורחו
|
קוראים לה חווה
היא נשואה שנתיים וחודשיים
יש לה ילד אחד
כמעט והיו לה שניים
|
|
|
