[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יפתח חוצב
עוד יונק שתופס תחת על העולם.


אל היוצרים המוערכים על ידי יפתח חוצב
מגיע עם הלשון לאף. עם האגודל לאמה.
יכול לשבת ישיבת לוטוס. עושה פוזל ומזיז רק עין
אחת.
מזיז גם קצת את האזניים. יודע לקרוץ בשתי העיניים.
מקפל רק את הפרק האחרון באצבעות. עושה עמידת ראש
בינונית. וכמובן, מסוגל לקפל את הלשון ל-U.

יש פה סיפורים עתיקים, לכן אולי מומלץ לסדר לפי סדר
כרונולוגי (יש כפתור כזה למטה). האב פאן.

לבעלי חוש ההומור הטפשי שביניכם:
http://stage.co.il/Authors/AllaKefak#author




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
זאת הייתה הפעם האחרונה שנכנסתי לפוגו. וכבר אז הייתי מבוגר
מדי. זה לא שהייתי מקומט או משהו, פשוט הייתי מבוגר מדי.

הוא משליך גלגלי הצלה קטנים ופריכים לים החלב הלבן. כף ברזל
תוחבת תריסר ויטמנים וברזל אל תוך מערכת העיכול.

בקצה השפיות ישנו ספסל. ספסל ישן ורעוע. רצועות העץ הרקובות
והברגים החלודים אוחזים אלו באלו בכוחותיהם האחרונים. כבר שנים
שהוא עומד שם בקצה הצוק, צופה אל הנוף.

הוא בהה בעיניה, סרק את גופה החטוב הרטוב, העיף מבט זריז
בחברתה הפחות אטרקטיבית, וחזר ללטוש מבט אחרון בחזה המפואר,
אשר יצר טבעות לחות בחולצת הטריקו הצחורה שלבשה.

אני לא יודע מה עושה אותי גיבור-על, אבל כזה אני. נראה לי שזה
יותר קטע של הפנמה. אז אני חי עם זה. מסתובב ברחובות תחת זהות
בדויה. משתדל שלא להתבלט יותר מדי. מפחד שאנשים יקלטו שזה אני,
ויהרס לי ה-undercover.

היינו שלושה-עשר בחדר המדרגות. רובנו בכלל לא הספקנו לעשות
סיור בדירה, אבל השמועות בין האנשים אמרו שהיא מציאה. רחוב שקט
ומרכזי, שני חדרים מרווחים במצב טוב ומחיר סביר. בקיצור, משהו
ששווה לרצוח בשבילו את כל היתר.

"לפי כל התחזיות, את היומולדת הבא שלי אני אחגוג עם אימא שלך
על איזה ענן בגן-עדן," אמר לי אבא והדליק את הסיגריה הנצחית
שבפיו.
"It's only a matter of Time..." הוסיף ונשף את העשן החוצה
בהנאה, כמו בפרסומת זולה לסרטן ריאות.

"מאמי די..." אני מנסה להרגיע את הרוחות. את שוב דופקת הופעה
של אוסקר. אין עליך בדרמה. אבל אני מוכרח להודות שהפעם באמת
קצת נלחצתי.

כשאת רוקדת את עושה תנועה מצחיקה עם האצבעות.

כבר חמש שנים הוא איתה.

זה קרה ביום שני, ה-22 לאוקטובר, 1996. דותן עלה על המטען. כן,
הוא עלה על מטען בשיירה למוצב שלו בלבנון. ברגע אחד הוא היה,
ברגע הבא לא. פוף! נעלם! בקושי דיסקיות מצאו. זה היה היום הכי
נורא בחיי.

הוא נובח ונובח ונובח. והוא צודק. אני מסכים עם כל הב.

רון לחץ על start. האור נדלק ושאריות עוף הסצ'ואן הקרות החלו
סובבות סביב עצמן. זה הכי קרוב שיגיע לסובב עוף שחוט מעל
לראשו. לא נורא, כפרות.

שוב היא משתעלת. זאת הפעם המליון שהיא משתעלת בשעה האחרונה.

הוא מקשיב בסבלנות של פסיכיאטר לכל תחלואי לבן, מזיין אותן
באגרסיביות הדרושה בגבולות הטעם הטוב, מוודא שגמרו לפחות פעם
אחת פר משגל, מרגיש לא נעים אם לא כך קרה, ומחבק אותן מעט לפני
השינה.

היא אהבה את הדרמה הזאת. להתחבק ערומים בחורף במרפסת כשקר,
להביט בנוף במשך שעות בלי לדבר. אתם יודעים, הסצינות האלו
מלאות הפאתוס, אלה שנכתבות היטב בספרים. או בשירים. ספרים כאלה
היא גם אהבה לקרוא.

זו היתה מין אזעקה - מנת יתר של אהבה.

את ניצה לא תראה מחייכת. מרבית הזמן תוכל להבחין בעיקול
בשפתיה, אותו העיקול המקובל לכנותו חיוך, אך אל תטעה - זוהי
תנועה לא רצונית, כזאת של נימוס.

את מבריגה החוצה את הפקק האדום, מכווצת את שפתיך ומקרבת לפיך
את הטבעת הלבנה. מבטך המרוכז מזנק ממני אליה. את נושפת לתוכה
תסכול ומשחררת כתריסר בועות סבון אל המרווח שבינינו. כדורים
מושלמים של עצמאות מזנקים לאוויר.

לאן נעלם החול? אוסף של צבעים ועור שזוף עוטף את פני החוף. ים
הצלוליטיס נושק לים התיכון ושניהם נעים יחדיו בהרמוניה. אנחנו
תרים אחר כמה גרגרי חול חשופים עד המפגש עם קצה החוף. אני פורס
את הלונג על הצהוב ומטיל עליו את גופתי.

באופן מפתיע הגיהנום דמה מאד לחדר שלי. אפשר אפילו לומר שהוא
היה זהה לחלוטין.

את אייל אני לא אשכח לעולם. בעיקר בשל העובדה שלפחות בשלושה
אלבומים שלי מככבות תמונות דהויות שלי ושלו מחובקים, מלוכלכים
ובדרך כלל גם פצועים. אתם יודעים, תמונות מהגיל הזה שהכי כיף
בו.

הפלצת. לא אחד שנשמע כמו זעם האלים או משהו בקנה מידה גלקטי,
אבל גם לא משהו להתבייש בו. הפלצת. יותר נכון התפלק לך. ועכשיו
הכל אבוד.

ישנן אלפי סיגריות: סיגריה של סקס, סיגריה של מבוכה, סיגריה של
קפה, סיגריה של עצבים, סיגריה של סטייק, סיגריה של שעמום,
סיגריה של חרבון, סיגריה של התלבטות, סיגריה של ויסקי וסיגריה
של בדידות.
במרוצת השנים עישנתי את כולן.

ושוב אני רוכן זעוף על המקלדת. דוקר באצבעותי את המקשים, נועץ
אותם בזעם פנימה. מתרגם את תחושת הכאב לשפה הבינארית הקרה.

זה הסיפור האמיתי במאה אחוז של חבר שלי שמעון. הסיפור (האמיתי
לגמרי) של שמעון מתחיל לפני שבוע. אני יודע שבדרך כלל
כשמתחילים סיפור כזה אז מצופה שהסיפור יהיה קצת יותר עתיק,
לפחות 50 שנה - אבל בסיפור האותנטי הנ"ל מדובר בשבוע.

אתמול קפצתי לשוק של המשמעויות. זה לא רחוק מהבית שלי.
לוקחים קו 13 לכיוון שוק הכרמל וממשיכים שתי תחנות קדימה.
האמת שזה לא ממש שוק, זה יותר דומה לבסטה. אבל יש אווירה של
שוק מסביב.

ב-4 לנובמבר, 2005, בשעה 23:24, נותרו ליונתן הקרמן שתי
ברירות:
הראשונה: להגיב. כלומר לאגור את כל האומץ שישנו בגופו, לסגור
את אגרופיו, ללבוש ארשת פנים קרבית ולפנות בזעם לשני הבחורים
שהטרידו את חברה שלו ולבקש מהם להתנצל.

טוסיקים כאלה צריך להחביא טוב-טוב, כמו יהלומים בכספת. להסתובב
אתו ככה זה פשוט חוסר אחריות. היא מכריחה אותי לרדוף אחריה
ברחובות, לדאוג לה כמו שומר ראש. שומר תחת יותר נכון. הנה, היא
מדברת בטלפון וצוחקת. אני אוהב שהיא צוחקת, זה נשמע כמו שיר
אהבה באיטלקית או ב

גופי רעב לסקס, אלים ככל האפשר. רציתי לזיין אותה. לקרוע ממנה
את התחתונים ולחדור לה לתודעה. רציתי שתבכה, שתצרח, שתסבול,
שתכאב. רציתי שתבין. ביקשתי לבעול אותה. לגהור מעליה עד
שאפזר את תסכולי הדביק על עורה.
והיא רצתה לישון.

שלא אדע עוד אקטואליה
שאקרא רק את הספורט
שלא אכיר אף שם של שר
ולא אצביע בבחירות


לרשימת יצירות השירה החדשות
מקובל לחשוב שאהבה בלב שוכנת
והרי היא נמצאת באשכים
וכמה שבך היא גועשת
אצלי הם מתרוקנים

הגיע הזמן!
זהו הזמן להתמהמה.

שיר זה מוקדש לאלפי ילדי
שלעולם לא יראו את האור
פזורים הם מתים
נגוז חלומם
לבנים על הסדין השחור

הרהורים לחים
נסחטים

זוג מסתכל על סרט פורנוגרפי
הוא הוריד מהאינטרנט, היא אמרה שמתחשק לה

אני צריך מצחיקה להתאבל אתה
אני צריך נרקומנית להיגמל אתה
אני צריך רעה שתהיה טובה אליי
אני צריך מנוסה בפעם הראשונה

ביקורת
היום הוא יום של חג
סיבה למסיבה
אני מתכבד להזמינכם
לטקס העלאה בדרגה

יחסים
תשמע
זה לא זורם לי
אל תיקח את זה אישי
אני לא מרגישה בשלה
זה לא אתה
זו אני




אל הארכיון האישי (20 יצירות מאורכבות)
אולי אין סוסים
שמדברים עברית,
אבל אני מכירה
כמה וכמה פרות
וחמורים.




לא, לא התכוונתי
שיש פרות
וחמורים שמדברים
עברית, אלא
סתם... שאני
מכירה כמה פרות
וחמורים.
לא ביג דיל או
משהו כזה.


תרומה לבמה





יוצר מס' 21573. בבמה מאז 30/3/03 6:36

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליפתח חוצב
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה